מסע גיבוש: האם צבא העם עדיין קיים?
התל אביבי שמסרב להיות "צפונבון", הדרוזי שעובר בדיקות בנתב"ג ו"האוקראיני" מאשקלון שמפרנס את עצמו מגיל 12. מסע בגדודי צה"ל
מהכביש ניתן לגעת בקו פרשת המים של הרי השומרון, שממנו מתפצלים היובלים בין אלה שעושים את דרכם לבקעת הירדן ומשם לים המלח ובין יובלי הים התיכון. ממערב לציר מתנשאים במלוא הדרם הר עיבל והר גריזים. בתי העיר הענקית שכם ומחנות הפליטים המקיפים אותה מציפים את הגיא בין ההרים עד שנעלמים.
כמה מאות מטרים לפני שמגיעים לשער של אלון מורה מתגלה לצד הדרך המוצב של הפלוגה "המבצעית", פלוגה ז' בגדוד "לביא". זו אחת מתוך עשרות פלוגות לוחמות בצה"ל, כאלה שאין להן הילה וקדושה של יחידות מיוחדות, אבל החיילים שלהן נושאים בנטל היום-יומי של הביטחון השוטף. סיורים, שמירות שאף פעם אינן מסתיימות ותורנויות מעיקות. את המוצב מקיפים גדרות תיל וקירות בטון גבוהים. החייל בש.ג מקבל אותנו: "אתם מהעיתון?".
הגענו לאלון מורה במסגרת מסע שערכנו בין יחידות לוחמות בצה"ל. ביקרנו בגדודי שריון, הנדסה קרבית וחטיבת כפיר, שוחחנו שעות על גבי שעות עם חיילים ועם מפקדים. ב-2004 ערכנו מסע דומה שתיאר את הרקמה האנושית שמרכיבה את צה"ל, בבואה של החברה הישראלית (או לפחות של חלקה). באביב 2013 חזרנו לאותן יחידות, נוסף על עשרות ביקורים בצה"ל ושיחות עם מפקדים. האם בערב יום העצמאות ה-65 אותה רקמה אנושית עדיין חיה ותוססת?
הראשון שהבחנו בו מאחורי השער היה המ"פ. נראה קצין רומאי סמכותי, ניצב בלב המוצב שלו, מוצק ושרירי, מבט גאה בעיניים, מלא שמחת חיים. רב-סרן ברוך רם הציג את עצמו והוביל אותנו לעמדה הכי אסטרטגית במוצב: בפינת הקרוואן המשמש כמשרד שלו ניצבת מכונת נספרסו כסופה, מוכנה להנפיק קפה רותח בלחיצת אצבע קלה.
"יש לי קפסולת קפה מעולה, קוראים לה "פולימי", יש לה נגיעות של קקאו", אמר בהתלהבות, כאשר טיפות הקפה זלפו לתוך כוס זכוכית זעירה. "לדירה שלי בשדרות בן-גוריון בתל אביב אני מגיע במקרה הטוב פעם בשבועיים. מכונת הקפה מביאה את תל אביב אליי".
רם בן 29. רווק . "השותף והשותפה שלי עשו את עסקת חייהם", הוא אומר בחיוך. "אני מתחלק איתם בכל ההוצאות של הדירה, ולא נמצא שם כמעט בכלל". הוא מעיד על עצמו שהוא לא הקצין הטיפוסי. הוא גדל בשכונת רמת החייל בתל אביב, שכן של ציפי לבני. למד בתיכון עירוני י"א.
"דווקא מפני שאומרים שהתל-אביבים לא נושאים בנטל, ומפני שהרבה חבר'ה מהשכבה שלי באמת לא הלכו ליחידות קרביות, זה דרבן אותי להיות מפקד בצה"ל,? הוא אומר. "אף שגדלתי ברמת החייל, אף פעם לא הייתי "צפונבון". הכל תלוי בחינוך שאתה מקבל בבית. מכיתה ד' הייתי בצופים, חרשנו את הארץ בטיולים. אבא שלי היה בגולני, אחי בדובדבן, ואחותי הגדולה התעקשה לעשות צבא אחרי שהחלימה מסרטן.
"זה לא שהחברים שלי מהשכבה, אלה שלא הלכו לקרבי, לא תרמו למדינה, רבים מהם היו ב-8200 וביחידות מודיעין אחרות, אבל כמפקד קרבי אני די חריג. רוב החבר?ה שצמחו כמפקדים איתי הם לא מתל אביב. יש הרבה יותר מהפריפריה".
רם מספר על תחביב אחר שלו: צילום. במוצב הוא מחזיק חמש עדשות צילום, אחת מהן חדשה, עם זום כל כך ארוך, עד שהר עיבל נראה באמצעותה מעבר לעיקול.
את הגיטרה שבה הוא מנגן, רם לא מביא לצבא. כשהוא יוצא הביתה, בכל שבת שנייה, הוא רוכב על אופני השטח שלו במסלולים תלולים המכונים "דאון-היל". הביקורים המעטים בתל אביב לא מאפשרים לו לייצר איזושהי זוגיות. אפס, כלום. "תכתוב שחבל שבנות ישראל כבר לא תומכות בקצינים לוחמים, שמסכנים את חייהם וחוזרים הביתה פעם בשבועיים, אלא מעדיפות בעל בהיי-טק, שמגיע בכל יום", הוא אומר ספק בצחוק, ספק ברצינות.
גדוד לביא שייך לחטיבת כפיר, בעלת הכומתות המנומרות, שמרבית הישראלים לא מזהים. החטיבה הוקמה כדי לבצע משימות שוטפות בשטחים, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, בתחילת העשור שעבר. עם הזמן רכשה יכולות חי"ר מגוונות וקיבלה משימות מבצעיות במתארי לחימה עתידיים שונים, בעיקר בצפון.
המג"ד של רם, סא"ל אריה שחורי, יושב בבסיס מבוא חורון, צמוד לשכם. בין מבני המחנה הלא צפופים עדיין אפשר לדמיין את כוחות הצבא הירדני, שחנו שם עד 1967, וגם צבאות קודמים.
גם לסא"ל שחורי יש קרוואן שהוא משרד, אבל הוא לא מתל אביב אלא מההתנחלות עלי שבלב השומרון. בבית הסמוך אליו ביישוב גרה משפחתו של רועי קליין ז"ל, סמג"ד גולני, שקיבל עיטור בקרב בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, כשרימון התפוצץ מתחת לגופו.
שחורי בן 37, אב לארבעה. בזמן ביקורנו אשתו מרים עמדה לפתוח קונדיטוריה חדשה בלב היישוב. למאפים המתוקים שיוצאים תחת ידיה יש מוניטין רב, מספר הבעל בגאווה. אפילו אלוף הפיקוד מאוד אוהב אותם.
שחורי הוא בוגר המחזור השביעי של המכינה הקדם צבאית בעלי, שהכשירה דור של מה שנחשב ה"מחנה הדתי-לאומי" לתפקידי פיקוד משמעותיים בצה"ל. מלבד קליין ז"ל ושחורי צמחו מהמכינה גם עופר וינטר, מח"ט גבעתי, ומפקדים בדרגי ביניים בכל פינות זרוע היבשה.
האם המכינה שמה לה למטרה לשלוח את בני הציבור הדתי לצמרת הצבא, כדי להשפיע בהמשך הדרך על החברה הישראלית? שחורי מתקומם לנוכח הטענה, שנשמעת לא פעם מפי חילונים.
"אני בשליחות של עם ישראל ולא ממלא איזשהו תפקיד מטעם שום מחנה,? הוא אומר. כשמתייחסים לכיפה שעל ראשו, הוא מקבל פריחה. "אני לא אוהב להתייחס לפיסת הבד שעל הראש", הוא אומר נחרצות, ומבהיר: "אף אחד לא שלח אותי לכאן. אני שלחתי את עצמי. אני לא בקשר עם אף משלח. אני מייצג אותי ואת אשתי.
"אני אומר לך עוד פעם, ראיתי אנשים עם רקע אחר לחלוטין משלי, כמו יואב ירום (אל"מ ירום, מח"ט הגזרה, יליד חיפה, איבד רגל בלבנון בשנות ה-90 אך התעקש להמשיך בשירות צבאי - ע"ר), שאוהבים את הארץ לא פחות ממני. הכיפה שעל ראשי לא אמורה לזהות אותי, לא קבוצתית ולא פוליטית".
על הקיר בקרוואן של המג"ד שחורי תלויים צילומים ממסדר סיום בקורס קצינים, עליהם מסומנים קצינים טריים מהגדוד שזכו באות הצטיינות ("פעם ראשונה מחטיבת כפיר, כבוד", הוא מדגיש) וכן תעודת הערכה על קרב עקוב מדם במלחמת לבנון השנייה בעייתא א-שעב, שבו חירף את נפשו יחד עם לוחמיו.
שחורי היה במלחמה מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 890 של הצנחנים, שבו צמח. לבנון צרובה בזיכרונו, ובעיקר אחת המשימות המטופשות שקיבל מן הדרג הצבאי הבכיר: לתלות את דגל ישראל על גג בית בבינת ג'בייל, בניסיון לייצר "תמונת ניצחון" מזויפת במלחמה, שלא היו בה מנצחים אמיתיים.
"המסקנה העיקרית שאליה הגעתי בעקבות מלחמת לבנון השנייה היא שחיי הם בצבא", אומר סא"ל שחורי. "ראיתי במו עיניי איזו השפעה אדירה יש למפקד במלחמה, איך מפקדים עם מקצועיות ורוח לחימה יכולים להשפיע, הקשבתי לרשת הקשר והבנתי שהנואמים הכי מוצלחים של כנסי המ"פים הם לא בהכרח המפקדים הכי מוצלחים, ולהפך. לפלוגה שלי היו 13 פצועים, אבל לא היו נופלים. יצאנו מאוד מחוזקים".
"האם יש הבדל בין המפקדים והלוחמים של הצנחנים, שהיא יחידה התנדבותית, ובין החבר'ה בלביא?", שאלתי את שחורי.
"איך שהגעתי לכאן, פגשתי אנשים מעולים", הוא ענה. "איכות כוח האדם טובה, יש פה משהו מיוחד. המפקדים בגדוד באים מרקע מאוד מגוון. מפקד פלוגת מסלול, סרן סרגיי מולצנוב, למשל, שעומד להחליף את מ"פ המסייעת, גר בצפון עם חברה רצינית והולך להתחתן. גם מ"פ המפקדה, מתניה ביטון, גר בצפון. הסמג"ד, איתמר דשל, הוא מראשון לציון במקור ובונה בית בלשם שבשומרון. הוא אב לשלושה ילדים. הקמב"צ (קצין מבצעים), לירון אפלמן, הולך להיות סמג"ד, והוא גר בקריות, נשוי ואב לשתי בנות.
"מ"פ המסייעת, אורן צבר, הוא קיבוצניק שמזמזם להנאתו את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, ואילו מפקד פלוגת החוד, פאיז פארס, הוא דרוזי מחורפיש. קרוב משפחה שלו הוא תא"ל עימאד פארס, שהיה מפקד אוגדה".
על מפקד המבצעית, רם ברוך, מוסיף אריה שחורי עוד פרט: רם הוא בוגר המכללה לפיקוד טקטי של זרוע היבשה, שאמורה לעשות לפחות חלק ממפקדי הפלוגות (אלה שזוכים ללמוד בה) לבוגרים ולבשלים יותר בתפקידיהם.
בגדוד לביא משרתים מאות חיילי חובה. "בערך שליש מהם צריכים סיוע ת"ש (תנאי שירות)", מספר המג"ד. "יש לי 26 חיילים שמוכרים כבודדים והמון חיילים שבאים ממשפחות קשות יום, שיכולים רק לחלום על המצב של ריקי כהן מחדרה, שעליה דיבר שר האוצר. המון מקרי מצוקה נובעים מקשיים בתא המשפחתי, בנים להורים גרושים ולעולים חדשים, שאצלם המצב קשה במיוחד".
בחזרה למוצב: חיילי הפלוגה המבצעית מתכנסים על רחבת האספלט מול חדר האוכל הפלוגתי, ומספרים כי יש ביניהם בני כל אזורי הארץ, מנוב ברמת הגולן עד דימונה שבדרום, עולים מרוסיה (אחד מחיילי הפלוגה נמצא בדיוק עכשיו בקורס "נתיב" - מסלול הגיור הייחודי של צה"ל, המאפשר הליך גיור מהיר יחסית), עולים מצ'ילה וגם מגרמניה. סשה לויר, שגר ברעננה, מספר שמשפחתו עלתה לפני חמש שנים מצרפת.
עידן לוי, הסרס"פ, שנמצא בשירות קבע קצר, הוא הדימונאי שבחבורה, ואילו לשלומי סימנטוב מחולון יש תפקיד ייחודי: מתשאל. הוא יודע לדבר ערבית בסיסית, ועליו לבצע חקירות מהירות במקרה שנתקלים בפלסטיני שאינו מדבר עברית. בחדר הוא ישן עם סימנטוב, קיריל יודייב מאור עקיבא, אלדד לוי מנתניה ואביהו אבו מכפר שלם.
קיריל ה"רוסי" הוא הצלף הפלוגתי. גם הצלף השני, ויטלי, הוא, כמובן, מאותו מוצא. למה הצלפים הם כמעט תמיד רוסים? "אני לא יודע להסביר את זה. יש לרוסים קור רוח מדהים כשהם עם האצבע על ההדק", עונה המ"פ.
הלוחמים מספרים שלא רק בתל אביב אין נהירה לשירות קרבי. אליאב אפללו מבאר שבע אומר שרוב חבריו למחזור בתיכון מקיף רגר אינם לוחמים. הרוב המוחלט ג'ובניקים. גם לסימנטוב החולוני עדות דומה.
את לוחמי גדוד 77 ("עוז") של חטיבה 7, חטיבת שריון, פגשנו בשדות שבין קיבוץ בארי בנגב המערבי ובין גדר המערכת המקיפה את רצועת עזה.
השנה הקדים האביב. עד לפני חודש-חודשיים כיסה את האזור מרבד של פרחים ועשב ירוק ורך. כמה ימי שרב ייבשו את הצמחים, אבל בין פסח ליום העצמאות הצליפה רוח קרה בפנים בשעת בוקר מוקדמת. השמש רק עלתה.
השריונרים תופסים את הגזרה יחד עם הצנחנים. בלילות פרושים הטנקים שלהם מול הגדר, מוכנים לכל התפתחות. במשימה דומה, בגזרה מעט דרומית יותר מול הרצועה, אירעה לפני כשבע שנים ההיתקלות שבה נחטף השריונר גלעד שליט.
כדי לאתר את פלוגה ג' של גדוד 77 נסענו בשדות אחרי הג'יפ של הסמג"ד, רס"ן אחסאן דקסה. אחסאן שייך לקבוצת האוכלוסייה בעלת אחוזי הגיוס הגבוהים ביותר בחברה הישראלית: הדרוזים. לא פחות מ-82 אחוזים מהצעירים הדרוזים מתייצבים לשירות, בהשוואה ל-74 אחוזי גיוס בקרב היהודים. בעבר היה נדיר למצוא דרוזים בשריון. הרוב היו מתגייסים לגדוד "חרב", המבוסס על הצעירים הדרוזים, או למג"ב. כיום הם מתפזרים בכל היחידות.
"מהשכבה שלי בתיכון יצא לוחם שייטת, בשכבה מעל יש טייס, אחוז גבוה מאוד הלך לכל סוגי היחידות הקרביות. אני אישית ידעתי מההתחלה שאני רוצה להגיע לשריון", אומר אחסאן.
ההילה של קרב עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים, שהונצחה בספרו של המג"ד לשעבר, אביגדור קהלני, "עוז 77", מלווה את הגדוד עד היום. קהלני מגיע בכל כמה שבועות כדי לתחזק את רוח הקרב של הלוחמים הצעירים.
לסמג"ד בן ה-30 יש בכפר רעיה וילד בן שלוש, עמרי (לרבים מהילדים הדרוזים יש שמות בעלי משמעות הן בעברית והן בערבית), שאותו הוא רואה לעתים רחוקות (כמו ב"לביא", הסמג"ד מגיע הביתה פעם בשבועיים, בממוצע). שני האחים של אחסאן היו קצינים קרביים כמוהו - אח אחד סגן מפקד פלוגה בגבעתי, האחר סגן מפקד פלוגה בשריון. האב סמי שירת ב"חרב", כמקובל בתקופתו.
גם אחסאן מחלק את תקופת השירות שלו בצה"ל לזו שלפני מלחמת לבנון השנייה, ולזו שאחריה. "מאז המלחמה, הכל השתנה בצורה קיצונית", הוא אומר. "היום אנחנו הרבה יותר מקצועיים. במבצע "עמוד ענן", בנובמבר האחרון, הזעיקו אותנו והיינו מוכנים לכניסה לתוך רצועת עזה בתוך 24 שעות. היו לוחמים שממש בכו משום שהם לא היו בכוחות שתוכננו להיכנס. כמה פעמים כבר התחלנו תנועה לכיוון הרצועה, אבל בסופו של דבר לא הייתה פעולה קרקעית ואף אחד לא נכנס".
המפקד של אחסאן, המג"ד יאיר אור, הוא קיבוצניק מטירת צבי שכיום גר בקיבוץ מגל. אחסאן מדבר עליו בהערכה עצומה. כשדיבר, נזכרתי כי לפני 12 שנה, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, עמדתי על גבעה במרחק כמה מאות מטרים מחניון הטנקים הנוכחי של גדוד "עוז", ושוחחתי עם מח"ט הגזרה דאז, אל"מ ג'אנם חמאדה, מכפר מע'אר (כיום מנהל רשות הרישוי במשרד התחבורה).
ג'אנם הפעיל באמצעות רשת הקשר מסוק קרב שתקף חוליית מחבלים, ושיתף אותי בכנות כובשת בבעיה שצורבת לדרוזים רבים את הלב: "כשאני כאן, אני גיבור, כשאני מוריד את המדים ומסתובב על אזרחי בחיפה, או הכי גרוע, כשאני מגיע לנתב"ג - אני ערבי, והיחס אליי משתנה. הבדיקות בשדה התעופה משפילות, ומאוד מקומם אותי שקשה לצעירים הדרוזים למצוא מקומות עבודה נחשבים בחברות של יהודים".
האם המצב השתנה?
אחסאן נושך שפתיים. לא קל לו לדבר על הנושא. "אנשים מגעילים שמתייחסים לאחרים בגזענות קיימים בכל מקום בעולם, לא רק בישראל", הוא אומר לבסוף. אחסאן מספר שהוא עצמו קיבל במהלך השירות תואר במשפטים. אחד מאחיו, קצין לשעבר, מסיים ממש בימים אלה לימודי תואר שני בראיית חשבון.
האם יצליח להשתלב בפירמת רואי חשבון נחשבת בתל אביב? אחסאן בכלל לא בטוח. "אני לא חושב שיש הזדמנות שווה לכולם", הוא אומר. "אמרתי לאחי שעכשיו מגיע המבחן הגדול, לראות אם יש אפליה".
אחסאן מטפס איתנו על ה"מרכבה 2" של צוות 2. זה אחד הצוותים הטובים של פלוגה ג', הצוות האישי של מפקד המחלקה, סגן אמיר עומר מכוכב יאיר. הטען-קשר של הצוות הוא מיכאל צ'רניאק, יליד אוקראינה ותושב אשקלון, שאליה הגיע אחרי שגר בקריית ים ובעכו. התותחן של הצוות הוא דביר עמר ממרכז שפירא, "בייניש" שהגיע לשירות במסלול מקוצר של שנה וארבעה חודשים, השמור לבני ישיבות הסדר. הנהג הוא רון פנסו ממבשרת ציון.
פנסו והמ"מ מדווחים שב"מבשרת" ובכוכב יאיר אחוזי הגיוס לקרבי גבוהים מאוד. בשיחה משתתף גם סגן מפקד הפלוגה, סרן יעלי קרונפלד, ממושב ניר צבי בשפלה. (לשם השוואה, חברי צוות שנמצאים בדיוק מולנו הם בר הרן מנתניה, מפקד הטנק, אלירן נגאוגרה מקריית גת, הטען-קשר, מרדכי פרל, תלמיד ישיבת הסדר מנחלים, הוא התותחן, ואילו הנהג הוא מדין משביב מנצרת).
לדברי אמיר עומר, כמעט כל חבריו מהיישוב הלכו לקרבי, וגם הבודדים שלא - עושים שירות משמעותי מאוד ביחידות אחרות. הסטנדרט בכוכב יאיר הוא התנדבות לשנת שירות עוד לפני הגיוס לשירות סדיר. גם אמיר עומר עמד בו.
כמו רבים מבני כוכב יאיר, אמיר הוא בן של איש שירותי הביטחון לשעבר. יש לו משקפיים עדינים על החוטם, וחוץ מהמשפחה ומהחברה בעורף, שמלווה אותו בסבלנות עוד מימי שנת ההתנדבות, המחלקה היא כל עולמו. הוא מדבר על ציונות ועל תרומה למולדת בלי שום מירכאות. מפיו האמירות על הצורך לתרום למדינה ועל המחויבות לשמור על המולדת, שנדמה שכבר יצאו מזמן מהאופנה - נשמעות לגמרי אותנטיות.
אמיר עומר עוד יגיע רחוק בצבא, רואים את זה עליו. עוד לפני שסיים את שירות החובה שלו ונכנס לקבע, הוא מוכן לכך נפשית. פנסו יסיים, כנראה, שלוש שנות שירות כנהג טנק, וטוב לו עם זה. צ'רניאק רוצה להיות מ"כ. הוא למד נגינה מגיל צעיר, כמו רבים מבני משפחתו, אבל המציאות ניתבה אותו למסלול אחר: מגיל 12 הוא עובד. סבל, מלצר, שיפוצניק, מה שיש בלי להתפנק.
"בגיל 12 החלטתי שאני דואג לכל הצרכים שלי בעצמי, להקל על המשפחה", הוא מסביר. "זו בעיקר תפיסת עולם. גם עם המשכורת הצבאית שלי, 700 שקל, אני יודע להסתדר מצוין. האמת, אין הרבה מה לבזבז כאן ממילא".
לחבר'ה מהצוות לא נעים לדבר בפניו של דביר על כך שהוא יעזוב בקרוב את הפלוגה ויחזור ללימודים בישיבה, וזאת הרבה לפני שהם יסיימו את השירות. רק לעתים רחוקות מפקדים בכירים מעזים לדבר בגלוי על רצונם להאריך את פרק השירות הצבאי של בני ישיבות ההסדר לשנתיים לפחות.
דביר הוא תלמיד ישיבת "אור עציון" של הרב חיים דרוקמן. בבוקר הוא מניח תפילין ומתפלל מאחורי הטנק. במשך כל שעות היום הוא מכתיב את הטון המוזיקלי שנשמע בצוות: מוזיקה מזרחית, כמעט כל הזמן. צ'רניאק לא אוהב, אבל מקבל בהבנה. "באנדרסטייטמנט, אני סגנון קצת אחר", הוא אומר בחיוך, "אבל מה לעשות, למדתי לשמוע גם את המוזיקה של דביר".
ככלל, ניתן להתרשם כי המזרחית היא המוזיקה הרשמית של היחידות הלוחמות בצה"ל ערב יום העצמאות ה-65. קולו של אייל גולן בוקע מכל הטנקים, הג'יפים והמוצבים. זמרים כמו ארקדי דוכין? החבר'ה מגחכים לשמע הרעיון.
המוזיקה, מספרים לוחמי צוות 2, מאפשרת להם להעביר את שעות הפעילות הארוכות. לפעמים 12 שעות רצופות בתוך הטנק, משקיעה עד אחרי זריחה, מול רצועת עזה, בלי לעצום עין.
בשעות הקטנות של הלילה הם שרים שירים ומשחקים משחקים שפיתחו בעצמם, כדי לא להירדם. אחד המשחקים נקרא "א-ב" - נעצרים על אות מסוימת ואומרים, כל אחד בתורו, שמות של פריטים שנמצאים בתוך הטנק ומתחילים באותה אות. ה"צ'וקולוקים" (כך קוראים כיום בצה"ל לממתקים ולשתייה שקונים מהשק"ם, שנקרא בכלל "שקל". פעם קראו לזה צ'ופרים) הם בעלי תפקיד גורלי בהתגברות על משברי העייפות של השעות הקטנות.
ואז, באיזשהו שלב, בדרך כלל לפנות בוקר, מתחילות שיחות הנפש: ה"בייניש" מאור עציון, ה"אוקראיני" מאשקלון, פנסו ממבשרת, ואם מדובר בלילה זורם במיוחד, אז גם המ"מ, מגלים זה לזה פרטים אינטימיים ביותר מסיפור חייהם.
הסמג"ד אחסאן החליט לאחרונה שכל חיילי הגדוד ייסעו לראות מנהרה שחפרו הפלסטינים בסמוך, בניסיון לבצע באמצעותה פיגוע שסוכל. מה יקרה אם בלילה יתרחש פיגוע, והחיילים יעמדו מול הדילמה שבפניה ניצב בזמנו גלעד שליט - להיכנע או להילחם, אם צריך עד מוות? "אי אפשר לדעת בוודאות מה יקרה ברגע האמת", אומר המ"מ. "אני רוצה להאמין שכולם יילחמו, אנחנו מדברים על מה שקרה לשליט בכל יום, בכל תדריך, כדי לשנן את הלקחים".
נקודה חשובה מרוח התקופה: החיילים מתקשרים ביניהם באופן שוטף באמצעות אפליקציית ווטסאפ בטלפונים החכמים, שמשמשת להעברת הודעות קבוצתיות. הטלפון, בעיקר האינטרנט, מחבר את החיילים לבית ולמציאות 24 שעות ביממה.
לפעילות המבצעית חל איסור מוחלט לקחת טלפונים, איסור שלא ברור אם הוא נאכף עד תומו, אבל ככלל, הסמארטפון צמוד לכל חייל ללב ולנשמה. כשיש רגע משעמם, הוא משמש גם כדי להעלות מערכון מיוטיוב. התיאור הזה אופייני כיום לכל היחידות הלוחמות בצה"ל. גם ללוחמי הפלוגה הרובאית בגדוד 603 בהנדסה קרבית אליה אנחנו נוסעים.
אל המוצב של הפלוגה, הצמוד לגדר המערכת המקיפה את השומרון וליישוב שקד, נסענו בעוד כביש מרהיב שנסלל בעשור האחרון. שקיעה מרהיבה נגלתה וניתן היה לראות מהמוצב ההררי את תחנת הכוח "אורות רבין" ואת חופי הים התיכון ורצועת החוף הצפופה. המראה המחיש, אם מישהו עוד צריך המחשה לכך, עד כמה ה"מותניים" של ישראל בגבולות הקו הירוק צרות.
גם בגדוד "להב" בעיות הת"ש של החיילים, שמקורן בקשיים כלכליים בעורף, גוזלות חלק ניכר מזמנם של המפקדים. המג"ד, רועי זילברברג, אב לשניים מזכרון יעקב, אומר כי "תלושי מג"ד" (הכינוי המקובל לתלושים לרשתות שיווק שהמפקדים יכולים להעניק לחיילים במצוקה על פי שיקול דעתם) עוזרים לפתור בעיות נקודתיות.
אבל לא כל הבעיות פתירות, למשל חייל ששירת בעבר בגדוד התמודד עם מצב שבו אביו סיבך את המשפחה בחובות כבדים עקב הימורים. בשלב מסוים האב ניסה להתאבד, אך נכשל ורק נפצע קשה. בעקבות כך נאלץ החייל לסייע למשפחתו הן בהתמודדות מול החובות - והן בטיפול באב.
"כמו תמיד, אני מאמין שרוב החיילים ימשיכו להילחם למען החברים שלהם לפני כל סיבה אחרת", אומר המג"ד, ומספר כי הוא פתוח לקשר עם הורי החיילים - כמו כל מפקד בצה"ל כיום.
כשמדברים לעומק עם מפקדים ביחידות שונות, מבינים שמדובר בנושא שהוא על גבול הכאוב: יותר משהחיילים מפונקים, ההורים שלהם מתנהגים כמו ועד של בית ספר. "אני מכיר את התופעה הזאת במיוחד מהתקופה שבה הייתי מפקד במסלול של לוחמים צעירים", מספר אורי כהן, מפקד הפלוגה הרובאית, בן קיבוץ נתיב הל"ה (אחיין של מפקד זרוע היבשה לשעבר, אלוף במיל' יפתח רון טל).
"בטירונות במיוחד ההורים לא מבינים את המעבר מכיתה י"ב לצה"ל", ממשיך כהן. "פעם אמא אחת התקשרה אליי ואמרה לי שלילד שלה יש כאבים בגב ולכן הוא לא יגיע לשמירה. היא אמרה לי ש"הורסים לה את הילד". הסברתי לה שהילד ראה רופא באותו יום והכל בסדר איתו. ככלל יש הורים שחושבים שאם חייל אומר שהוא רוצה לראות רופא מסוים, הרופא צריך להתייצב מולו מיד, כאילו שבאזרחות לא לוקח חודשיים להגיע לרופא מומחה כלשהו".
"לפעמים ההתערבות של ההורים מוגזמת. הם מתקשרים לנייד בכל יום בשבוע, כמעט 24 שעות ביממה. מצד שני, לפעמים אני משתמש בהורים כדי לדעת מה באמת עובר על החיילים שלי או כדי להניע אותם בנסיבות מסוימות".
רועי המג"ד מספר שהוא מתעב את השימוש בטלפון כאמצעי תקשורת פיקודי, ומעדיף תמיד שיחה אישית על פני שיחת טלפון או הודעת אימייל.
החיילים בפלוגה מספרים כי בתקופת הפעילות המבצעית הנוכחית באזור מנשה התמזל מזלם והם זכו ליציאות טובות הביתה - "פעם בשבועיים לשלושה ימים".
בשעת לילה, עוד לילה שגרתי של פעילות, המורל לא בשמים. אבל בסדר, הם דופקים עבודה. עוד סיורים הלוך ושוב לאורך גדר המערכת, עוד תורנויות בחדר המבצעים (בשעת לילה התגלה סולם שנועד לחציית הגדר, למשל, והוכרז "נוהל אירוע").
בלב המוצב של הרובאית יש אתר הנצחה לשבעה חיילים מהפלוגה שנורו מירי צלף פלסטיני בעין עריק לפני יותר מעשור. כדי להעביר שעות פנאי יש שולחן פינג פונג ו"סוני פלייסטישן".
גם במחלקה 1 של הפלוגה מגיעים הלוחמים מרקע מגוון: מפקד המחלקה צחי פיש הוא ממבשרת ציון, ליאור בינמן מלהבים הוא החובש, גם הלוחם דניאל שעיה מגיע מלהבים ואילו אביב אלפסי הוא תושב אשדוד. הוא היחיד שביקש בעדיפות גבוהה להגיע להנדסה קרבית. על פי רוב, החיל אינו מוכר למתגייסים הצעירים.
"רק אחרי הגיוס אתה מבין שבעצם מדובר ביחידת חי"ר לכל דבר, עם יכולות חבלה מיוחדות", אומר המ"מ, "ואז גם המוטיבציה עולה".
בכל הגזרה לא עולה ריח שערה של חיילת אפילו מקילומטרים, מקוננים החיילים, אבל הראש של מחלקה 1 כבר באזרחות - בעוד חצי שנה הם משתחררים מצה"ל.
צחי המ"מ עדיין לא יודע אם הוא רוצה להישאר בשירות קבע ממושך או לצאת לטיול ארוך בחו"ל (הוא אינו משתחרר עם החיילים שלו). שעיה רוצה לפתוח עסק, הוא עדיין לא יודע איזה, "אבל משהו שלובשים בו חליפות".
אלפסי רוצה ללמוד הנדסת בניין. הלוחם דניאל בינמן רוצה לעסוק באבטחת אוניות ואחרי זה ללמוד הנדסת תוכנה, ואחד אחר רוצה לפתוח פאב במרכז הארץ "ולעשות מלא כסף".
אז מי משרת בצה"ל ומי נושא בנטל? אמירות כמו "תל-אביבים לא משרתים" או "דתיים לאומיים נושאים בכל הנטל" אינן מדויקות, אבל יש בהן גרעין של אמת. ראינו את כולם בשטח, והתרשמנו שצה"ל הוא צבא שמלקט לוחמים מכל קצוות הארץ.
צה"ל ממשיך להיות הדבק של החברה הישראלית גם אחרי 65 שנה, אם כי המונח "כור היתוך", שנטבע בימיו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, שונה ל"כור מצרף". יש מונח כזה בצה"ל. ההבדל בין "כור היתוך" ל"כור מצרף" מבטא את העבודה שמבחינת הצבא לא מתיכים עוד קבוצות אוכלוסייה שונות והופכים את המתגייסים למשהו חדש, אלא מחברים בין המתגייסים שמגיעים מרקע שונה, והופכים אותם לרקמה אנושית מורכבת וססגונית.
לא ראינו חרדים ביחידות שבהן ביקרנו, אבל יש כמה מאות לוחמים חרדים בגדוד "נצח יהודה", שמשרת בבקעת הירדן, ועוד כ-1,500 במסלולים מיוחדים אחרים, לא קרביים. בסך הכל פוטנציאל הגיוס של החרדים בכל שנה הוא 8,000 צעירים. צה"ל קרוב למצות, בנקודת הזמן הזאת, כ-40 אחוזים מהפוטנציאל הזה.
הבנות לא ממלאות את שורות הצבא הלוחם של צה"ל. לא היינו ערב יום העצמאות ביחידות שבהן משובצות חיילות בתפקידי לחימה, אבל ככלל השילוב של בנות בתפקידי לחימה בצה"ל הוא כישלון. פחות משלושה אחוזים מהמתגייסות בכל שנה מתנדבות לקרבי. רוב המתנדבות רוצות להגיע ליחידות זוהרות כמו קורס טיס או קורס חובלים, אך מסתפקות גם ביחידות שמשלבות בנות לוחמות כמו גדוד קרקל, מערך ההגנה האווירי, מערך האב"כ ותפקידים מסוימים בתותחנים.
בעיה קשה במיוחד, שלא עולה לסדר היום הציבורי, היא שפחות מ-60 אחוזים מהבנות היהודיות מתגייסות לצה"ל. יותר מ-34 אחוזים מצהירות שהן דתיות (כמה אחוזים מתוכן הן הצהרות שווא), ולא מתגייסות.
ראינו בשטח ניצני "שביזות" של לוחמים פה ושם. זה טבעי. אבל התרשמנו שהמוטיבציה עדיין גבוהה. איכות הדור והמסירות לא הולכות ופוחתות עם השנים, כנראה שדווקא להפך. לפחות בקרב אלה שמתגייסים לצה"ל. יש פה דור נפלא, בלי ציניות.
לפני שיצאנו מהביקור בפלוגה ג' של גדוד 77, ביקש המ"מ אמיר עומר להעביר את המסר הבא: "תכתבו שתושבי המדינה יכולים לישון בשקט ולהיות רגועים. אנחנו עושים כל מה שצריך כדי לשמור עליהם". הוא התכוון לכל מילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם