עשור לאחר מות הקצין המצטיין, אחותו ממשיכה את דרכו
סרן מורן ביבי קיבלה בחודש שעבר את אות הקצינה המצטיינת, ממש כמו אחיה הבכור, חגי, שנהרג בשנת 2003 מאש מחבל בציר כיסופים. היא מספרת על הדחף להספיק את הדברים שלא הספיק לחוות והרצון להנציח את הלוחם הנערץ והאח האהוב
- המשפחות שנאלצו לקבור שנית את יקיריהן
- המח"ט נלחם בחזית, 415 מחייליו נהרגו
בחודש שעבר הוענק למורן ביבי, אחותו הצעירה של חגי, אות קצינה מצטיינת על ידי הרמטכ"ל. היא הייתה בת 17 כשנהרג אחיה. תלמידת י"ב. היום היא קצינה בפיקוד מרכז.
"בחרתי להביא לכם מדבריו של מי שמהווה נר לרגליי מדי יום", אמרה בדברים שנשאה בשם הקצינים המצטיינים. "דבריו של אחי, רב-סרן חגי ביבי ז"ל, כפי שאמר לחייליו: ,יש שיקראו לזה פראיירים. אני קורא לזה ציונות, נתינה ואהבה אמיתית. תעשו הרבה, תשפיעו ותשאפו תמיד ליותר. תתקדמו בשרשרת הפיקוד בצבא, אבל הכי חשוב - תמשיכו להיות גאווה למדינה שלכם'".
"חגי הוא מי שמתווה לי את הדרך", היא מסבירה. "אני זוכרת את הטקס שהוא קיבל בו קצין מצטיין. לא חשבנו ששישה חודשים אחר כך הוא יסיים את חייו".
"עשר שנים", היא ממשיכה, "זה הרבה זמן, אבל זה לא מאפשר ליצור השלמה או למצוא מזור. ההפך. הגעגוע רק גדל. אני הספקתי בעשר השנים האלה ללמוד, להתגייס, להתחתן, לנסוע לחוץ לארץ. דברים מאוד טריוויאליים. קשה לחשוב שהוא לא זכה לדברים כל כך בסיסיים".
"המוות של חגי", היא אומרת, "הוא חלק גדול, משמעותי, מרכזי בחיי. כל יום קשה לי. כמעט בכל רגע. הגעגועים הם דבר שאי אפשר להסביר. אי אפשר לכמת אותם. הכמיהה הזאת, שחגי פשוט יהיה שם, לגעת בו, לראות, לדבר, לשמוע, לחבק אותו, להריח, זאת כמיהה כל כך גדולה, והיא לא באה על סיפוקה, לא נרגעת. לא משנה כמה זמן עבר מאז שחגי נהרג. ההתמודדות הזאת עם התשובה המאוד החלטית, שהמצב בלתי הפיך, ושחגי לא יהיה חלק, ושהוא לא יהיה שותף, והוא מת, מאתגרת בכל פעם מחדש. צריך למצוא תעצומות נפש מאוד גבוהות כדי להבין את זה: אח שלי, חגי, איננו. הוא מת".
שיחת הטלפון הראשונה שלה, אחרי שהודיעו לה שנבחרה לקצינה מצטיינת, אחת מתוך חמישים קצינים מכל יחידות צה"ל, הייתה עם אלוף משנה טל חרמוני, עד לאחרונה מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, חברו הטוב של חגי ומי שהיה מפקדו עד שלושה חודשים לפני האסון. "תודיעי לי מתי הטקס", אמר לה חרמוני. "אני בא". "סוג של סגירת מעגל", הוא אמר השבוע.
פגשנו את שניהם. חרמוני היה מי שהמליץ על חגי לפני עשר שנים לקצין מצטיין. מאז האסון הוא נמצא בקשר הדוק וחם עם משפחת ביבי. את מורן ליווה מאז התגייסה. "היה בינינו חוזה לא כתוב", אומר חרמוני על חגי. "אני חשבתי שאני מחויב, אחרי שחגי נהרג, לדאוג למשפחה שלו ולדאוג למורן, אחותו הקטנה, כי הוא דיבר איתי עליה לפני שנהרג. הוא שיתף אותי בתהליך הגיוס שלה, צו ראשון, לאן כדאי לה ללכת, במה הוא יוכל לעזור".
"זה לא תפקיד פורמלי, ואני לא יכול למלא את המקום של חגי, אח שלה", חרמוני מודה. "אני לא יכול להחליף אותו, אבל אני כן חושב עליו. תחושת המחויבות אל חגי תלווה אותי כנראה עד יום מותי. אני יודע שחגי היה קורן מאושר אם הוא היה רואה את אחותו הקטנה במעמד הזה, קצינה מצטיינת".
"אם הייתי יכול לדבר איתו ולהגיד לו עוד משהו," הוא מוסיף, "דבר אחד הייתי אומר לו: 'חגי, לפחות במובן אחד באמת תנוח על משכבך בשלום. אחותך הקטנה בכיוון הנכון'".
הם גדלו במעלה אדומים. שלושה ילדים שנולדו לצביה וניסים ביבי. חגי הוא הבן הבכור, מורן היא בת הזקונים שצעירה ממנו בשבע שנים. בתווך, אחותם לילך. למורן קרא חגי "דנה." היא מעולם לא שאלה אותו למה, ואף פעם כבר לא תדע. "דאג לי כמו אבא קטן," היא מתארת את ילדותם. "מרעיף אהבה. תמיד קשוב, נמצא כשצריך".
על חגי סיפרה שהיה ילד אהוב, מצליחן, מוקף חברים. כל מה שרצה השיג. חייכן, אופטימי. יודע לתת את העצה הכי טובה. כשקיבלה את ה"מנילה", שאלון ההעדפות לצבא, התקשרה אליו. חגי היה בשטח.
"הוא אמר לי: 'חכי דנה, כשאני אצא הביתה נשב ונמלא את זה יחד'", היא נזכרת. המליץ לה על מסלול של 'עתודה אקדמאית', שבו בסופו של דבר בחרה. "הוא אמר לי, 'דנה, אם יש לך אפשרות לעשות מסלול שהוא משמעותי וייחודי, ושבאופי שלו הוא ארוך טווח, זה מה שתעשי'".
איזו משפחה הייתם?
"משפחה חמה, אוהבת, נורא מלוכדת. מטיילים המון, מבלים, פשוט שמחים".
את מתגעגעת לזה?
"אני מתגעגעת לחגי".
הוא התגייס לגבעתי, לגדוד "צבר". הייתה לו בעיה בברך, אבל הוא התעקש לשרת בקרבי. "מורעל", צוחקת מורן. כשחזר בפעם הראשונה הביתה, מהטירונות, קנה בד ותפר דגלים ענקיים בסגול-לבן, צבעי החטיבה. היה לוחם וקצין מצטיין. "מהמובילים של מפקדי השדה," אמר עליו שר הביטחון דאז, שאול מופז.
"שמו הלך לפניו", אמר השבוע אלוף משנה חרמוני. "אחד שהפגין מקצועיות יוצאת דופן, סיכן את חייו שוב ושוב, במסירות אישית ובאומץ לב. מפקד שלא מדבר על ערכים, אלא מממש אותם". בגלל זה התעקש כבר אז שיקבל אות קצין מצטיין מהרמטכ"ל. "ביבי," מספר חרמוני, "לא רצה. 'אני לא צריך את זה', הוא אמר. זה הביך אותו."
חגי שירת בלבנון ואחר כך בעזה. אלה היו ימים סוערים. אינתיפאדה שנייה ופיגועי טרור. אירוע רדף אירוע. גדוד צבר ישב בנצרים, בלב הרצועה. בכל ערב קפצו למקום אחר. ניסיונות חדירה, הנחת מטענים על הצירים, ירי.
"חיינו תחת האש", מתאר חרמוני. "הכדורים עפו מעלינו, אבל הרגשנו בלתי מנוצחים". לא היה כמעט מבצע שלא היו שותפים לו. הם פיתחו לעצמם הומור שחור, ציני. בנוהלי הקרב היו צוחקים. "אל תבכו עליי אם יקרה לי משהו", היה חגי אומר, והיה מסביר: "אל תבזבזו עליי זמן".
"אנחנו לא דאגנו", אומרת מורן. "חגי תמיד שידר ביטחון. אף פעם לא עברה במוחי המחשבה שמשהו רע עלול לקרות לו, שהוא עלול לשלם בחייו. לא חשבתי שהוא ימות". על היותו מוערך כל כך למדה רק אחרי מותו. "הוא לא סיפר אף פעם", היא אומרת. "'הקצין הגיבור?' אלה לא מחשבות שעברו לי כשהוא היה בחיים". כמו כן היה מושא להערצה. "מפני שהייתה בו אהבה ללא דופי למה שעשה", היא מסבירה, "והיה שחקן נשמה".
חגי עשה את המסלול הצבאי שלו בגדוד צבר של גבעתי. היה מפקד פלוגת טירונים, ואחר כך מפקד פלוגת החוד בגדוד. אז גם נהרג. בין לבין נסע לאוסטרליה. התלבט אם להמשיך בצבא. אחרי שלושה שבועות חזר. "החלטתי לחזור לילדים שלי", הודיע, והתכוון לחייליו.
התמונה שחקוקה על הקבר שלו היא תמונה שלו מאוסטרליה, צולל. זאת גם התמונה שהולכת עם חרמוני לכל מקום ושנמצאת גם במשרד של מורן. "אני זוכרת שיחה שהייתה לנו," היא משחזרת. "חגי אמר לי שהוא צריך להחליט אם לחתום עוד ולהמשיך את השירות או לעזוב. צחקנו. אמרתי לו: 'אתה סתם שואל אותי, כבר החלטת, נכון?' לשנינו היה ברור שהוא ממשיך".
הפעם האחרונה שראתה אותו הייתה בשבת, שבועיים לפני שנהרג. חגי, היא אומרת, התעסק בעיקר בדברים שהיו קשורים לצבא. "הרבה טלפונים. אני זוכרת בעיקר את הנוכחות שלו, זה שהוא היה שם, פיזית, הסתובב בבית". תמיד לפני שהיה מגיע, סיפרה, כולם היו בציפייה גדולה לבואו. "לראות אותו, את החיוך שלו, לשמוע מה שלומו, לדבר איתו. הוא היה אורח נדיר בבית בגלל אופי השירות שלו. כשהוא היה בא הביתה, ההרגשה הייתה שהוא מכניס איתו אור".
ביום ראשון בבוקר נפרדו. "הוא תמיד היה יוצא מוקדם," מתארת מורן. "חיבק אותי חזק, כמו תמיד, והלך. "אחרי שנהרג עברה בי מחשבות כמו 'חבל שלא דיברנו עוד שיחה אחת' או 'אם הייתי מחבקת אותו עוד חיבוק."'
דיברתם בטלפון?
"הסתמסנו. כתבתי לו 'מתי אתה בא"'?
ב-22 בדצמבר 2003, נר רביעי של חנוכה, בשעות אחר הצהריים, זיהתה התצפית, שהייתה ממוקמת על ציר כיסופים, מחבל חמוש. חגי היה מפקד הגזרה השכנה. הוא החליט לקחת אחריות על האירוע והגיע לזירה עם סגנו, סרן לאונרדו ויסמן ז"ל. השניים התקרבו רגלית אל הציר כדי להרוג את המחבל.
המחבל הפתיע אותם, וירה בהם מטווח קצר. רב-סרן חגי ביבי נהרג במקום. סרן לאונרדו ויסמן נפצע באורח אנוש ומת אחרי זמן קצר מפצעיו. בקשר עוד המשיכה התצפיתנית לפנות אליהם ולקרוא לביבי "קודקוד קדמון". איש לא ידע שהוא כבר לא בחיים.
משפחת ביבי הייתה באותו זמן בבית. מורן זוכרת שישבה בחדר של חגי. כשלא היה בבית, סיפרה לי, הייתה "השותפה הטבעית של חגי לחדר". מהדורות החדשות של השעה שבע דיווחו על "שני ישראלים הרוגים בגוש קטיף". הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. חברים של חגי, מכרים של המשפחה. בדיעבד, היא יודעת, כולם כבר ידעו. רצו לדעת אם אנשי קצין העיר הודיעו להם. "אווירה מתוחה", היא מתארת את מה שהיה באותו זמן בבית. "בגלל הטלפונים. אני התקשרתי לחגי. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. והוא לא ענה".
היא צפתה בחדשות, במהדורה של שמונה בערב ובכתה. "אני לא יודעת להסביר", פענחה השבוע. "אולי משהו בי כבר הרגיש, תחושה כזאת, קושי. כשחגי לא היה עונה, הוא תמיד היה שולח הודעה, אבל שום הודעה לא הגיעה".
ואז?
"כמה דקות אחרי החדשות היה צלצול בדלת. אמא רצה לחדר השינה מבוהלת. היא לא רצתה לקבל את הבשורה. אבא ניגש לדלת. דרך העינית הוא ראה ונשבר. אני זוכרת שהוא אמר ככה, בשקט: 'אני לא מאמין, את מי אני רואה'".
והבנת.
"כן. אמא שלי צעקה. היא אמרה למשלחת שבאה, הגיעו המון אנשים: 'תגידו לי איפה הוא, איפה חגי, הוא פצוע, לאן ללכת, לאיזה בית חולים?' ואבא שלי אמר לה: 'צביה, אם הוא היה פצוע, הם לא היו פה. חגי נהרג'".
מה את הרגשת?
"באותו רגע? אני חווה את הכאב הכי גדול שאפשר. שבר, פצע. בכי נורא. איך בקלות כזאת, פתאום, חגי כבר לא יהיה חלק מהחיים שלנו. רציתי מאוד להבין גם איך זה קרה".
הקרב שבמהלכו נהרגו לאונרדו ויסמן וחגי ביבי הונצח על ידי מצלמות התצפית. את הסרט הביא חרמוני למשפחת ביבי כבר אחרי ימי השבעה. דיונות חול, מחבל חמקמק ושני הקצינים בעקבותיו. מצמרר ומזעזע. קולו של ביבי נשמע בקשר, סמכותי, בטוח, קר רוח, עד שנדם. מורן צופה לפעמים בסרט. בהרצאות שהיא מעבירה על חגי, אבל גם לבד, כשהיא רוצה לשמוע את חגי.
"זה הדבר הכי קרוב להיותו חי", היא אומרת. "תיעוד אחרון של חגי. אפילו התצפיתנית סמכה עליו. היא לא העלתה בדעתה שיכול להיות שהוא נהרג".
על אומץ לבו, הנחישות שהפגין והדבקות במשימה קיבל ביבי צל"ש. "עצוב," אומרת אחותו, "שהצל"ש הוענק לו בנסיבות כאלה, ואחרי שנהרג. אבל זאת הייתה הדרך של המערכת להראות שההתנהגות שלו ראויה לחיקוי. הדרך שבה הוא בחר לרוץ לתופת, בגזרה לא שלו, ולהיות בגופו חומה לתושבים".
זמן קצר אחרי שנהרג חגי, עזב ניסים, אביו, את מקום העבודה שלו ויצא לפנסיה מוקדמת. צביה אמו חלתה בסרטן. היא ניהלה מאבק קשה עד שנרפאה. "האובדן תקף את המשפחה כמכלול", מסבירה מורן. על הוריה היא אומרת שהם "אנשים אמיצים" בגלל דרך ההתמודדות שלהם. "חגי לימד אותנו המון," היא מחייכת. "בטח אותי, כאח בכור, אבל הוא לא לימד אותנו לחיות בלעדיו".
"אח שכול מקבל על עצמו זהות חדשה", אלה דברים שכתבה פעם. "הזמן שלפני המקרה הנורא והזמן שאחרי". "אנחנו", היא אומרת, "האחים השכולים, שמחים פחות. כל אירוע מזכיר שחסר מישהו לצדך. אנחנו נדרשים מהסובבים אותנו, וגם בתחושה האישית, לשמש איזה עוגן להורים שלנו. מצד שני, גם האבידה שלנו נוראית וגדולה. מאז מותו של חגי אני מוצאת את עצמי נלחמת בכל יום מחדש, במלחמה שאין בה רובים, אין אש ואין צבא. אני נלחמת בחסרונו של אחי".
"זאת תחושת החמצה נוראית," היא אומרת. "בעיקר עבורו. אני חושבת שזה הדבר שהכי קשה לי. אני יכולה רק לדמיין לאילו פסגות חגי היה מגיע ואילו דברים הוא כבר היה משיג. ברור לי שכל הדרכים היו פתוחות לפניו, וזה נגמר מהר. מוקדם מדי".
כמה חודשים אחרי שנהרג חגי, התחילה מורן ביבי ללמוד בעתודה האקדמאית, כמו שרצה והציע לה אחיה. היא למדה מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. לפני שש שנים התגייסה. שנה לאחר מכן, בשנת2008, סיימה קורס קצינים וקיבלה את דרגות הקצונה של חגי.
ההורים, צביה וניסים, העניקו לה אותן. "הבנתי שחגי מלווה אותי ממש מקרוב", היא מחייכת. "מהכתפיים. אלה הדרגות שלו, שנמצאות עכשיו אצלי, ויש לי אחריות כפולה, לשאת אותן לפחות באותה הדרך ובאותה מחויבות שהייתה לו".
אחר כך עלתה אליו לקבר. "עם המדים", היא אומרת. "דמיינתי את המבט שלו, החיוך הזה, של חגי. ותחושת גאווה, וחיבוק. הוא תמיד היה מחבק אותי".
כשנהרג, היה חגי בן 24 בסך הכל. מורן היום בת 27. הוא הועלה לדרגת רב-סרן אחרי מותו. "היה לי קשה לחגוג יום הולדת 24", היא אומרת, "קשה גם לקבל דרגת סרן. כל דבר כזה שוב מחדד את התובנות. להסתכל על הדרך שהוא עשה, לעומת הדרך שאני עשיתי, וכמה הוא הספיק. כי הוא הספיק המון. להבין כמה הוא היה צעיר בעצם, ואיך אני כבר לא אהיה יותר אף פעם 'האחות הקטנה' שלו. אני יותר גדולה ממנו כבר הרבה שנים".
התחתנת לפני ארבע שנים.
"כן. גם זאת הייתה שמחה מהולה בעצב. חגי היה חסר מאוד".
ומה יקרה כשתהיי אמא, את חושבת על זה?
"כמו בחתונה ובאוניברסיטה, גם בילדים. רק המחשבה הזאת, 'כמה ילדים כבר היו עכשיו לחגי'. אין".
בכל הזדמנות שיש לה היא מספרת על חגי. היא מרצה בקורסים בתוך הצבא ובבתי ספר על "מורשתו של חגי ביבי". עם הוריה ואחותה, היא אומרת, הם מפעל הנצחה של קצין אחד שהיה ואיננו. אח שלה. את החדר שלו בבית השאירו כמו שהיה. "קפא על מקומו", תיארה. לפני שנה, בפעם הראשונה אחרי תשע שנים, הוציאה צביה ביבי את הבגדים של חגי מהארון וכיבסה אותם. אחר כך קיפלה והחזירה למקומם.
"אני רוצה להנציח את חגי כדי להראות שהמוות שלו לא היה לשווא", מדגישה מורן. לכן גם הסכימה להתראיין, אף שהיה לה קשה והיא בכתה במשך רוב הראיון. "אני רוצה להראות שהוא ממשיך לחיות, שהחיות שלו נמצאת, זאת הכוונה. דברים שהוא אמר, שהוא האמין בהם. להראות שזוכרים אותו, לעשות שעוד אנשים יכירו אותו, עוד אנשים יישאו את הזיכרון שלו איתם".
"אלה דברים שגורמים לחגי להישאר איתנו," היא אומרת. "הסיפור והאישיות שלו עוצמתיים ומשמעותיים, והם הרבה יותר חזקים מהמוות שלו. אסור שהם יסתיימו שם, באותו ערב נורא של חנוכה".
חגי ביבי נקבר בבית העלמין בהר הרצל. "סרט נורא, שרץ על אוטומט", מתארת מורן את הלוויה. אחת לשבוע, כבר כמעט עשר שנים, היא הולכת לבקר אותו שם. "אני לא מנהלת שיחות עם חגי בבית הקברות", היא אומרת. "אני בעיקר חושבת 'איך זה היה עשוי להיראות איתו', אם הוא לא היה נהרג".
ואז?
"אלה רגעים שמחדדים יותר את החיסרון. אני הולכת כדי לנסות למלא אותו".
את מצליחה?
"לא. אבל אני מרגישה שם קצת יותר קרובה לחגי".
ביבי מתכננת קריירה צבאית. "תמיד התחושה היא שאם חגי היה נשאר בחיים, אז הוא היה ממשיך בצבא", היא מסבירה. "אם יש לי את ההזדמנות לתרום ולהשפיע ולהיות חלק מחומת המגן הזאת שנקראת צה"ל, אז אני גאה להיות חלק מזה".
איפה היית אם חגי לא היה נהרג?
"אני מניחה שהנסיבות יצרו חלק מהבחירות שלי בחיים, אבל אני שלמה וטוב לי מאוד במערכת הצבאית, גם בזכות חגי".
כשהודיעו לה שנבחרה לקצינה מצטיינת, חשבה מיד על חגי. "הוא היה שיחת הטלפון הראשונה שלי, אם הוא היה בחיים", היא אומרת. "הייתי מודיעה לו דבר ראשון. וכמה גאה הוא היה, ואיזה חיוך רחב היה לו, ואיך הוא היה נמצא שם, עם כל מי שנכח בטקס, ואיך היינו שותפים לעשייה, אח ואחות, לשירות הצבאי, שנינו במקביל, יחד. אני בטוחה שהוא היה שמח וגאה".
בלילות, לפעמים, היא עדיין חולמת עליו. בחלומות הוא חי ושלו. "אני רוצה שהוא יהיה", היא אומרת. "אני מדמיינת אותו בכל יום כמעט. בכל סיטואציה, בכל תרחיש, בכל דבר יש משהו שמזכיר אותו. בכל שגרה יום-יומית, הכי טבעית, אני פוגשת את חגי".
החיים ממשיכים, היא אומרת, אבל חגי הוא חלק בלתי נפרד מהם. "זה מישהו שהוא חלק ממני, מהדם ומהבשר שלי. באיזשהו מקום אני ממשיכה אולי את מה שהוא לא הספיק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם