מסע מילולי מיוחד בעקבות "שפת השכול"
ביום הזיכרון לחללי צה"ל גם השפה שלנו משתנה, ואנחנו משתמשים יותר במילים "שכול", "הנצחה" ו"מערכה". אבל מה אנחנו באמת יודעים עליהן
אך מה אנו באמת יודעים על מוצאן של המילים הללו? מסע מילולי מיוחד בעקבות המילים המרכיבות את פרשנותו הטרמינולוגית של יום הזיכרון.
אם נשאל אנשים שונים מהו ההבדל בין המילים "קרב", "מערכה" ו"מלחמה" אנחנו עשויים לשמוע תשובות כגון "קרב הוא חלק קטן ממלחמה", או "מערכה היא אוסף של כמה קרבות". למדרג הזה בין שלוש המילים מסכימים באופן חלקי גם המילונים המתארים את העברית בת ימינו, אבל במידה רבה המילים הללו הן מילים נרדפות.
שלוש המילים מקורן בתנ"ך. רונית גדיש מהמזכירות המדעית של האקדמיה ללשון עברית בירושלים מסבירה: "המילה קרב בתנ"ך היא מילה נרדפת למלחמה:'מלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה' (תהלים קמד, א)".
מקובל להסביר את הקשר בין השורש קר"ב למשמעות של מלחמה כך: התקרבות של אויבים זה לקראת זה למטרת מלחמה. כיום מקובל להשתמש במילה 'קרב' לציון התנגשות צבאית מסוימת - לעתים בתוך מלחמה כוללת.
"בתנ"ך המילה מערכה מציינת בעיקר מחנה צבא ערוך למלחמה. כך עולה למשל מדברי גוליית אל מחנה ישראל: 'ויקרא אל מערכת ישראל ויאמר להם למה תצאו לערך מלחמה...' (שמואל א יז, ח). מכאן התגלגלה המשמעות למקום מלחמה, שדה קרב, ובהמשך גם לציון המלחמה עצמה.
משמעות הצירוף 'מערכות ישראל' בתנ"ך שונה אפוא מן המשמעות שבה אנחנו משתמשים במילה היום: בתנ"ך-כוחות הצבא של ישראל, ואילו כיום - מלחמות ישראל".
המילה "מלחמה" היא המילה הרגילה והמקובלת לציון סכסוך צבאי ואלים עוד מימי התנ"ך ועד ימינו, והיא מתקשרת כמובן גם לפועל הרגיל לחם. היא מופיעה כמה מאות פעמים בתנ"ך, ובהן גם כניגוד לשלום.
עקב חוסר במידע ונתונים בדוקים, לא יכולים להתחייב באקדמיה ללשון על הקשרה הרעיוני המדויק של המילה והאם ישנו קשר למילה "לחם" (בצק, מזון), דבר בסיסי והישרדותי בחיי האדם. "משפחת השכול" ו"משפחות שכולות" הם ביטויים שכיחים בשפה העברית. הגדרתו הנפוצה של המונח "שכול" היא התגובה הרגשית והתחושה העולה בעקבות מותו של אדם קרוב. לרוב המונח מתייחס לאיבוד צאצא או שאר בשר, כגון הורה, ילד, אח או אחות, אך כיום יש המייחסים לו גם אובדן של חבר קרוב או בן משפחה מדרגה רחוקה יותר.
המילה "שכול" בהקשר שאותו אנו מכירים כיום מופיעה לראשונה במקרא בספר בראשית, כאשר רבקה מעודדת את בנה יעקב לברוח מפני עשו אחיו המבקש להרוג אותו: "למה אשכל גם שניכם יום אחד" (פרק כז, מה). מאוחר יותר בספר בראשית, כאשר באים בניו של יעקב לבשר לו שאחיהם יוסף נטרף, הוא אומר את הפסוק הנודע: "ואני כאשר שכלתי שכלתי" (בראשית מג, יד).
"עיון בתנ"ך מעלה שהשורש שכ"ל משמש בכמה הקשרים", מסבירה גדיש. "רוב ההיכרויות של מילים מן השורש הזה מתייחסים לנשים ולבהמות ממין נקבה. הפועל מציין, בין השאר, לידה של ולדות מתים, גם אצל בעלי חיים. איננו יכולים לדעת מה היו האסוציאציות של דוברי העברית בתקופת המקרא ולכן לא נוכל להכריע אם דברי יעקב לבניו מעידים על שימוש רגיל בפועל בהקשר של אבות, או שימוש ספרותי המציין שקרבתו לבנו היא כקרבת אם לבנה.
"חשוב לציין כי השורש שכ"ל קיים גם בערבית וגם בה הוא מתייחס בעיקר לנשים או לבעלי חיים ממין נקבה שאיבדו את ילדן או ולדן". מנגד, יש במקרא עדות להרחבת המשמעות של השורש, לציון איבוד והשמדה, למשל: "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם" (ויקרא כו, כב). מתברר עוד כי מילים מן השורש שכ"ל כמעט אינן משמשות בספרות חז"ל והן מופיעות רק בהקשרים מקראיים ובמשמעות של השמדה והמתה באופן כללי.
כיום, בעברית החדשה, אנו רואים כי מצד אחד יש הרחבה לא רק להורים שאיבדו בן או בת אלא גם למשפחה באופן כללי ואף לגופים גדולים יותר. מנגד קיים גם צמצום: מילים מן השורש הזה משמשות בעיקר בקשר למוות במסגרת הצבא (וכיום גם בפיגועי טרור ואף בתאונות דרכים). הצירופים "משפחה שכולה" ו"הורים שכולים" מתייחסים בעיקר למשפחות והורים שילדיהם נפלו במלחמה או במילוי תפקידם, וכמעט אין שומעים את הצירופים האלה בנוגע להורים שאיבדו את בנם או בתם במחלה או בתאונה בבית.
עוד פרשנות למוצאה של המילה "שכול" מצויה בספר משלי (פרק ט"ז,כ"ב): " מקור חיים - שכל בעליו". ייתכן שהמונח קשור אפוא לשכל האדם - תבונה ודעת. השכל האנושי משול למקור חייו של האדם, ומכאן כי אובדן החיים כמוהו כשכול.
ומה באשר לקשר בין המילים ניצחון והנצחה? הנצחה היא פעולה הנעשית לשם שימור הזיכרון. המילה הנצחה נוצרה בעת החדשה, והיא משמשת בלשוננו לפחות מתחילת המאה ה-20 - כפי שעולה מעיתוני התקופה. בבסיסה של ההנצחה עומדת המילה נצח: הקמת זיכרון נצחי ובר קיימא לאדם או לדבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם