יום הזיכרון לחללי תאונות הדרכים
89 בני אדם נהרגו בכבישים מתחילת 2013 ויותר מאכיפה ותשתיות נדמה כי השינוי הגדול שנדרש הוא בתודעה הציבורית. יום זיכרון נוסף בלוח השנה הישראלי עשוי לשנות את פני הדברים
שבוע קשה. הישראלי המצוי נחשף להררי תוכן, לזיכרונות ועדויות, מהסבא שלא הכיר ועד לשכן שהכיר, ועוד איך, עד שנקטף. הישראלי המצוי מוצא עצמו מתלבט בפסטיבל האבל הזה, בין חיי יום-יום לבין זיכרון, בין אופן ההנצחה הראוי, לאבלן של המשפחות, לקיומם של הניצולים.
והשבוע הזה יחלוף, כי הוא חולף בכל שנה. הניצולים ימשיכו לזעוק את זעקתם השקטה, המשפחות השכולות לא יצטרכו לכבוש את הבכי למול המנחמים, בהינתן החופש מהצורך "להיות חזקים".
ואנחנו נישאר עם הזיכרון. ונצא לכביש. ולא נבין שהמוות שארב בכל פינה באירופה של אז, שהתופת שמאיימת להתפרץ מדי עשור ולהביא לנו עוד תמונות של זיו עלומים במסגרת שחורה, המוות והתופת אורבים לנו כאן, בתוכנו.
עוד הרוג ועוד הרוג אנחנו צורבים, חללים ריקים על הכביש, כסאות ריקים בשולחן הפיקניק של יום העצמאות. ואין עונה, מלבדנו, החיים, המדחיקים, המסרבים להכיר בכך שייתכן ומחר.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים דיווחה על עליה מדאיגה בשיעור ההרוגים ברבעון הראשון של 2013. 89 אנשים נהרגו במלחמת ההישרדות על הכביש, לעומת 76 בתקופה המקבילה אשתקד. זה מתסכל, כי התחושה הייתה שעושים כל כך הרבה בכדי להוריד את המספרים הנוראים הללו. הקצב מדאיג ונדמה שכל מה שעושים בתחום התשתיות, התקנות, הענישה והאכיפה, הכול כושל למול המציאות העגומה בה אנחנו עולים על הרכב, מכניסים את היעד לתוכנת הניווט, אבל לא יכולים להכניס לתוכה גם את ההסתברות הסטטיסטית שהנסיעה הבאה אכן תגיע ליעדה בבטיחות.
הכל חינוך, אומרים לנו מביני העניין והדבר ומחנכים את הדור הצעיר ללבוש חליפות זוהרות במעברי החצייה, להביט שמאלה וימינה ושוב שמאלה, לחגור את החגורה מאחור ולהזכיר לאבא או אמא לחגור גם.
אבל חינוך לא נגמר בגיל התיכון. לפעמים הוא רק מתחיל שם. על מנת לעצב תודעה יש לעשות יותר מפרסומות רדיו, שלטי חוצות והדרכות בבתי ספר. הישראלי המצוי צריך לראות את הדמויות, לחוות את המראות ולחשוב מה היה קורה אילו הם היו איתנו, ומה עליו לעשות כדי להיוותר איתנו.
יום זיכרון לחללי תאונות הדרכים הוא כורח המציאות. די מפתיע למצוא שיש כבר יום כזה על לוח השנה, והוא חלק מהיום הבינלאומי לציון הרוגי תאונות הדרכים, אי שם בנובמבר. זה לא מספיק ולא מחלחל לתודעה הישראלית. החברה שלנו אימצה את התקופה שאחרי חג הפסח כתקופה של התבוננות עצמית, של אבל וגאווה, כתקופה של עיצוב זהות.
יום הזיכרון להרוגי התאונות חייב לעבור לתקופה הזו בלוח השנה ולהפוך ליום זיכרון שבו תעסוק החברה הישראלית בדיון ובחשבון נפש. יום בו ראש הממשלה יניח זר באנדרטה ובמקום לדבר על אירן ידבר על תאורה בכביש 31 לערד, על ויסות תנועה בדרך ז'בוטינסקי ועל המחויבות האמיתית של הממשלה לעשות. יום בו יוגשו דוחות מקצועיים, יום בו יעסקו כל גורמי התקשורת בתאונות הדרכים, יום בו יוצבו פרחים ודגלים לצד כל אתר בו נהרג אדם על הכביש.
ביום הזה לא יתקיימו לימודים רגילים בבתי הספר. התלמידים ייפגשו עם משפחות הרוגים, יעסקו בנושא האחריות בכביש והאחריות בחיים ויבקרו פצועים בבתי חולים. מקומות בילוי לא ייפתחו, ובמקומות העבודה במגזר הציבורי יתקיימו שיעורי מודעות על ידי ממונה בטיחות. הנושא הזה הוא באמת בדמינו.
ועם כל זאת, סביר להניח שלא הייתי כותב את הטור הזה היום, בין יום הזיכרון ליום השואה, בכל שנה רגילה. אני כותב אותו דווקא השנה ודווקא היום, מתוך הצער העמוק על מותו של הרב ניסן שלום ז"ל, שנטמן היום בין רגבי אלון מורה לאחר שקיפח חייו בתאונת דרכים ליד חווארה. הייתה לי ההזדמנות לעבוד איתו, להתבשם בחוכמתו וליהנות מחיוכו הקורן, שנתן השראה למאות תלמידים. יהיה זכרו ברוך.
ודי כבר, באמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם