זו טירונותי השנייה: כתבנו הצבאי שב לגולני
הטרטורים בין הפלוגה לחדר האוכל, הניקורים, הזחילות הכואבות, צעקות הסמל ואיומי המ"כ, המסעות המפרכים והחיילים הכי ישראלים שיש
מה?
"מה 'מה'? נראה לך שאני חבר שלך?
"אה, סליחה. כן, המפקד?
"מה 'סליחה', מה זה, יום כיפור?
"צודק, המפקד, זה לא יום כיפור.
"באמת תודה שהצדקת אותי, אני רגוע. עכשיו עוף לספר ותעיף את השיער המיותר מהראש".
אבל המפקד, עכשיו עומר, אסור להסתפר.
"יש לך אישור עומר?"
לא.
"אתה בכלל דתי?"
לא ממש.
"אז יאללה, תעוף, תעוף".
אבל...
"לא מעניין אותי האבל שלך. עוף לי מהעיניים".
(המ"כ שלי מהטירונות ואני מנהלים שיחת נפש: 1995, 2013)
הדיאלוג הזה, כמעט במדויק, התקיים פעמיים בבסיס האימון החטיבתי של גולני, רק בהפרש של כמעט 18 שנה. מצד אחד אני, הטירון, מצד שני המפקד, מצד שלישי גולני. גולני שלי. בפעם הראשונה הייתי בן 18, בפעם השנייה בן 36. שבוע שלם ביליתי בטירונות, מיד אחרי פסח תשע"ג, עם חיילי פלוגת הטירונים של גדוד "ברק", שהתגייסו שבועיים לפניי ועמדו בפני שבוע קליעה מפרך.
הרומן שלי עם החטיבה מספר 1 בצה"ל, על פי מספרה הסידורי, החל לפני 19 שנה. אז הייתי תיכוניסט צעיר שבית הספר בשבילו היה בדרך כלל המלצה בלבד. הצבא נראה רחוק, רחוק מדי בשביל מפונק כמוני, שתחביבו העיקרי לישון שנת צהריים בריאה ולהתעורר כשחשוך. השם הזה, "גולני", תמיד היה בסביבה, בעיקר בגלל קרובי משפחה גולנצ'יקים שלקחו אותי בגיל 17 לעצרת חטיבת גולני בקיבוץ לוחמי הגטאות, ושם, כמה רומנטי, התאהבתי לראשונה, למראה המשוגעים האלה שלא הפסיקו לשיר. הם נראו לי בלתי מנוצחים. כשטופסי המנילה נשלחו אליי והתבקשתי למלא שלוש אפשרויות המועדפות עליי לשירות, מילאתי בראשונה גולני גדוד 12, בשנייה גולני גדוד 51, ובשלישית גולני גדוד 13.
ביום הגיוס קצין המיון בבקו"ם אמר לי בסבר פנים חמורות שההתחכמות הזאת, לשים את אותה חטיבה שלוש פעמים, לא מקובלת עליו, ושהוא שוקל לשלוח אותי לחרמ"ש. לא הכרתי את המילה הזאת, והעיניים שלי התמלאו בדמעות והתחלתי לחשוב על חזרה הביתה. "צחקתי איתך", אמר הקצין, שזיהה את הדמעות שעומדות לזלוג מעצמן. "יאללה, לגולני".
עד מהרה הפכתי לחייל הכי מורעל בגדוד "ברק" (12), להפתעת בני המשפחה, שלא האמינו שאחזיק מעמד יותר מכמה שעות בלי האוכל של אמא. בטירונות המפרכת למדתי להכיר את כל שירי גולני, להתבכיין כמו טירון, לקבל שבתות בגלל פאקים, להרים את דגל החטיבה, לסחוב את הקשר במסעות ולהתרגש כשקיבלתי סוף-סוף כומתה חומה. בהמשך גם עשיתי עוד פעולות גולנצ'יקיות אופייניות, כמו לצבוע לצנחנים את הנעליים החומות בצבע שחור, או "להשאיל" מהם ציוד יוקרתי. את המתנה הכי גדולה מהחטיבה קיבלתי מהפקידה הפלוגתית שלי, מסדה. באחת השבתות שהפלוגה נשארה בבסיס ברמת הגולן, הגיעו בני משפחתה לבקר אותה. אחת מהן הייתה אחותה הקטנה והיפה אביבית, ואני - כמו כל גולנצ'יק טוב - התבייתתי על המטרה ואחרי נדנודים בלתי פוסקים הפקידה הסכימה לי לתת את הטלפון של אחותה. מאז, אגב, המספר שמור אצלי בחיוג המהיר, כי האחות הקטנה שהביאה לנו עוגות לשבת היא אשתי.
הקשר עם החטיבה אמנם התרופף עם השנים, אבל תמיד נשמרה הזיקה והגאווה וכמובן תפילת הדרך עם סמל גולני בארנק. הופתעתי לגלות איך הפופולריות של גולני זינקה פלאים עם השנים. מהחטיבה של ישראל השנייה, שבה הסביר לי המ"כ בטירונות - בחי"ת ועי"ן - שמותר לצאת עם אשכנזיות אבל צריך להיזהר מאשכנזים, הפכה החטיבה לסמל הישראליות: התחרות על הזכות לשרת בה הולכת וגוברת מדי מחזור. רק אחר כך התברר לי שהמ"כ הזה היה בכלל חצי אשכנזי.
בערב לפני תחילת שבוע הטירונות שלי בבא"ח גולני עוד נשנשתי מופלטות לרוב, אחרי שאכלתי בשבעה מנגלים בשבעת ימי הפסח, והמשקל שמדד אותי במרפאה הצבאית לפני תחילת הטירונות אישר זאת.
הדבר הראשון שהכה בי בבוקרו של יום הטירונות הראשון הוא בסיס האימון החטיבתי של גולני ליד רגבים, שאינו דומה כלל ועיקר לזה שהיה כשהייתי טירון, אי אז באוגוסט 1995 בבסיס "בזק" המיתולוגי ליד ג'נין. החיילים של היום מבלים בבסיס מפואר, עם בניין הדרכה, אודיטוריום, שני מגרשי כדורסל, אולם ספורט, חדר אוכל מרווח ובעיקר מקלחות ושירותים של בני אדם. עוד נחזור לזה בהמשך.
את הרכב השארתי בחנייה הפלוגתית, רגע אחרי שנפרדתי מהאישה ומהבוס ושוחחתי עם הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל במיל' גבי אשכנזי. סיפרתי לו איפה אני ומה אני הולך לעשות, ואשכנזי - הרמטכ"ל הראשון שבא מגולני - שומע על הטירונות החדשה שלי, שותק לשנייה ואומר: "אחיקם, שלא תעשה פדיחות".
הדרך לפלוגה קצרה ומלאה במוטיבים גולנצ'יקיים שלא ישתנו לעולם. הטירונים כבר הספיקו לקשט את השבילים לחדרים בשורות של אבנים, ועיצבו את עץ החטיבה ושם הגדוד ממאות אבנים, לפי מיטב המסורת של הסרס"פ. ליד עומלים עכשיו גם על הקמת גן הנצחה קטן לסמ"ר נתנאל מושיאשוולי, לוחם בגדוד שנהרג לפני עשרה חודשים בתקרית אש בגבול עזה. גם השינוי בחדרים בולט לטובה: הם מרווחים, בניגוד לחדרי הסרדינים שהיו לנו, וממוזגים, בניגוד לכבשנים שלנו.
אלו הימים החשובים ביותר בטירונות. הטירונים חזרו מחופשת הפסח ובקושי הספיקו להיות בפלוגה, ועכשיו הם בשבוע הראשון שלהם, בעצם: טירונות ממשית, בפעם הראשונה עם נשק. אני עולה על מדים שהבאתי מהבית, וזוכה לשאלות איך השגתי מדים חדשים. אני מחייך ואומר בגאווה לרס"פ את המשפט ששמעתי לפני 18 שנה בטירונות שלי: "לא שואלים ג'נטלמן היכן הוא היה בלילה ולא שואלים גולנצ'יק מהיכן הוא השיג דברים". הרס"פ לא צוחק למשמע הבדיחה שלי. בכל זאת הוא רס"פ, כזה שמפחיד אותך גם אם אתה כפול ממנו בגיל. החיוך שלי הולך ונמחק. אני מקבל תגיות כחולות, כפי שיש לכל טירוני הגדוד כבר עשרות שנים, ושם גומיות מעל הנעליים, בעבירה על כללי ההתנהגות של מילואימניק גאה.
לפני שאני מצטרף למחלקה, הבקשה הראשונה שלי היא לגשת לשירותים של הפלוגה. מי שהיה בעבר טירון בגדוד ברק כבר מחייך. במשך שנים פעלו השירותים של טירוני הגדוד בבסיס בזק בשיטת "בול קליעה", ללא אסלה לשבת עליה, והיו סיוט לכל טירון מתחיל. אמנם עם הזמן הפכנו לקלעים לא רעים עם הנשק, אבל בשירותים הרבינו לפספס. המפקדים היללו ושיבחו את שירותי ה"בול קליעה" ואמרו בפאתוס כי מדובר בגאווה גדודית, אבל הטירונים ניסו כל הזמן לברוח לשירותים של גדודים אחרים בלי להיתפס במארבי המפקדים. השירותים של היום, אני מציין לעצמי בנחת, שונים בתכלית.
הסגל, בראשות המ"פ סרן תאמר באדר, בוגר המכללה לפיקוד טקטי של צה"ל וקצין מבטיח שעוד נשמע עליו בעתיד, קיבל הוראה להתייחס לטירון המוזר כמו לכולם. זאת הייתה המטרה: טירונות בלי הנחות, בלי להתחשב בגיל או במקצוע. הצטרפתי למחלקה שלוש, כיתה א', לאחר שהטירונים קיבלו את נשק התבור: אנשים שרק לפני כמה ימים עוד החזיקו עטים ועפרונות מקבלים לפתע כלי שיכול להרוג אנשים. אני משתלב בשורת הטירונים המבוהלים שמחזיקים את הנשק, בלי רצועה, מול השמש שמכה בפנים. אני כבר מתחיל להיות צמא.
"תכירו", אומר לנו המ"מ שיר אליגור, "מהיום הנשק הוא החברה החדשה שלכם, למי שיש ולמי שאין. אתם לא נפרדים ממנו אף פעם והוא נועד רק לדבר אחד - להרוג מחבלים, לא למשחקים. ועוד משהו: אני מכיר חייל שהיה חייב למשפחות פשע 50 אלף שקל והתגייס לגולני כדי לגנוב תבור ולמכור להם אותו. משטרה צבאית תפסו אותו, אז תיזהרו, בלי שטויות".
הקצין הצעיר מספר על ההצטרפות שלי, החייל החדש במחלקה, ומזהיר שמבחינתו אני כמו כולם, אבל צריך לעזור לי כי אני צעיר שלא מבין כלום.
הכיתה שלי מתחילה בצעידה בשלשות מהנשקייה לפלוגה. צעקות "שמאל ימין" מכל עבר - והקריאות של המ"כ: "אחיקם, תרים את הרגליים למעלה ותצעק 'שמאל-ימין' כמו כולם, לא שומעים אותך" - הופכות אותי בשנייה אחת לטירון. הכל נשכח. המוח הופך לפלסטלינה. אני מתבלבל בעיקר כאשר יורדים ועולים במדרגות, והמ"כ שוב מעיר לי ופוקד על החיילים: "תסבירו לאחיקם איך צועדים במדרגות, הוא בשוק". אני באמת בשוק. כבר שעתיים כאן והזיעה ניגרת מכל מקום בגוף, למרות שעדיין לא עשינו כלום.
לפני חדר האוכל צריך לשלם בפק"ל כוח. הכיתה מסתדרת בצורת חי"ת, ואני, הלמוט שכמוני, מבלבל את כולם, שמנסים להסביר לי איפה לעמוד כמו שצריך כדי שלא כולם יחטפו.
אימוני הכושר שלי כוללים בדרך כלל הליכות בשדות עמק יזרעאל, לצלילי שירים של זוהר ארגוב, משינה ושלמה ארצי: זה לא מתקרב להגדרה של כושר צבאי. המ"כ יורד לשכיבת סמיכה, צועק "אחד" ואנחנו עונים לו "אחד". כך זה הולך עד שמגיעים למספר 12, מספר הגדוד, ואז כולנו עונים "כבוד". כשמגיעים למספר 13, מספר הגדוד הלא אהוב המקביל, כולם עונים בחזרה 12. כולם עונים ברעל בחזרה, כלומר כולם חוץ ממני, שכבר בשכיבת הסמיכה השלישית מתקשה לענות בצעקה. האוויר בריאות שלי פוחת מרגע לרגע. אני מסיים את הפק"ל כמו כולם, אבל ברור שמשהו בגוף שלי כבר לא כמו פעם.
אנחנו כבר בדרך לאוכל, או כך לפחות חשבתי. "30 שניות הייתם בחדר אוכל", נשמעת הצעקה, ואנחנו רצים. הגענו בזמן, אבל אני בכלל התבלבלתי ונכנסתי לשלשות לא שלי, אז כולם מקדרים שוב. "אמרתי לכם לעזור לאחיקם, הוא מבולבל מאוד", אומר המ"כ, שנראה על פניו שהוא מרוצה. הכיתה מחליטה להדביק לי חייל צמוד שיוציא אותי מהשוק כדי שלא יקדרו בגללי בלי סוף. חזרנו לשלשות מול חדר האוכל מתנשפים ומותשים. הבלגן והצעקות מסחררים אותי. מכל מקום שומעים צעקות, זמנים ולחץ. מאחורינו מגיעים בריצה טירוני גדוד 51, עם התגיות האדומות, מנסים לתפוס לנו את המקום. אנחנו זזים הצדה והמ"כ רואה זאת בחומרה. "פעם אחרונה שאתם זזים להם, עכשיו תפתחו שוב שעון". שוב 30 שניות, שוב לא עמדנו בזמנים, שוב מקדרים. "אלוהים שיעזור לי, לאן הגעתי. סך הכל אני בצבא ואני רוצה לאכול", אני ממלמל לעצמי את המשפט האלמותי של סרג'יו קונסטנזה מגבעת חלפון.
כדי לשטוף ידיים ולעמוד בשני טורים ב"נוהל משבצת" אנחנו מקבלים 20 שניות שלמות ומאושרות, שבהן אני מנסה לגנוב טיפת מים לגרון היבש. מרקו יוסף, בן מחלקה, מתנדב להסביר לי שבנוהל משבצת עליי לעמוד במרחק של משבצת מהחייל שעומד לפניי בטור. שני הטורים של המחלקה שלי צועדים לחדר האוכל ומתיישבים בשולחן. לאכול, כמובן, עדיין אסור: חובה לשים ידיים מאחורי הכיסא עד שיש אישור לאכול. כואבות לי הידיים, אני מציין לעצמי, ונזכר שחיפפתי במתיחות אחרי פק"ל הכוח. זה המחיר.
הטירונות המקורית שלי צפה ועולה מול עיניי, ובתוכה הסיוט של האיסור לדבר בחדר האוכל הקטן שלנו. הסרס"פ היה מתרגל אותנו במגוון שיטות פנטומימה כדי לבקש להעביר צלחות. כשמישהו העז לדבר כולם יצאו החוצה וקידרו, עד שלמדנו להשתמש בפנטומימה כשאוכלים. דקות הדממה בחדר האוכל היו רגעים קטנים של שלווה, שבהם טרפנו ברעב כל מה שהיה על השולחן. עכשיו הסרס"פ אומר בתיאבון, ובעוד אני שותק מתוך הרגל של טירון אני מגלה להפתעתי שהחיילים מדברים. האיסור הדבילי לשתוק בזמן האוכל לא קיים, ואני מנצל את הארוחה להיכרות עם בני המחלקה שלי, שאמנם עסוקים בלנגוס בשניצל, אך סקרנים למראה הטירון החדש.
לירז כוכבי מרחובות הוא בן יחיד בין שש אחיות. הוא לא תכנן להתגייס, אבל שמע על גולני והחליט שזה המקום. השאלות שלו מאתגרות במיוחד. "אני רוצה להיות גולנצ'יק כי כאן זה אימון לחיים. אחר כך הכל ייראה לי יותר קל בחיים, נכון שזה ככה?" אני מהסס לפני התשובה כדי לא להרוס לו את הפנטזיה, ממלמל משהו על המשכנתא והמשכורת, אבל בסוף מאשר: "אחרי מה שתעבור פה, שום דבר כבר לא יהיה קשה". אני לא הכי מאמין לדברים שלי, אבל כוכבי מחייך חיוך רחב וכבר יורה את השאלה הבאה, הלא פחות חשובה: "אני וחברה שלי יוצאים תשעה חודשים. בחייאת, אחיקם, אפשר להחזיק מעמד עם החברה בגולני?"
הופה , עוד מלכודת. אני נזכר בחברה שעזבה אותי זמן קצר לאחר שהתחלנו לצאת באמצע השירות, כי לא התקשרתי וגם כשבאתי הביתה העדפתי לישון. נשמתי עמוק לפני התשובה. "זה קצת קשה אבל בטוח שהאהבה שלכם תנצח. חוץ מזה, את האהבה הגדולה של חיי הכרתי בזכות הצבא".
חצי שעת האוכל עומדת לקראת סיום, וכולם מקבלים חיזוק ממקום לא צפוי: איתמר צור מירושלים שולף ספרון קטן ומתחיל לקרוא בשקט מתוכו: "תמיד צריך להשתדל להיות בשמחה, אפילו במטבח. אולי עכשיו קשה לנו, אבל לא כל השירות יהיה ככה. ממילא תעשה את מה שאתה עושה כאן, אז לא כדאי להיות שמח כבר?" הספרון "לעזרת ה' בגיבורים", מתברר, מלווה חיילים דתיים קרביים רבים, והוא מיועד "לשירות קרבי ממושך". איתמר מבקש מכל מי שמפריע לו שהוא מדבר שיגיד זאת, אבל אף אחד, כולל החילונים, לא מבקש. ההפך, כולם שותים בצמא את דברי החיזוק האלה, שאמנם נכתבו לדתיים אבל מסייעים גם לחילונים, שהרי בטירונות המ"כ והסמל הם האלוהים בכבודם ועצמם.
אני מודה שגם אותי הדברים מעודדים. אמנם הגוף שלי מתחיל לכאוב, אבל אם איתמר אומר שגם ככה אני אצטרך לעשות הכל, אז לפחות כדאי לחייך. כנראה שכך מוטב, למרות ששרירי הפנים שלי כבר כואבים מעט בשביל להנפיק חיוך.
אנחנו שוב מסתדרים בשלשות בחוץ בדרך לעוד צעדה. "כולם אכלו? " מתעניין המ"כ.
"כן, המפקד".
"שבעתם?"
"כן, המפקד", עונים כולם, ואחד הטירונים מעז להמשיך: "אבל המפקד, מה נסגר עם המצות האלה? פסח כבר עבר אתמול".
המ"כ עונה ביובש: "זה מה יש, גם אני אכלתי את אותו הדבר".
המ"כ - בהמשך יתברר לי ששמו יאיר וינר ואני בטוח שהוא עוד יהיה קצין בעתיד - לא דופק לי חשבון. גם בצעדה לפלוגה הוא לא מפסיק לצעוק עליי: "אחיקם, אני לא מבין מה כל כך קשה לשים ידיים מאחורי הגב. פעם אחרונה, ואני לא צוחק איתך". כשמגיעים לפלוגה הוא מבקש מהחיילים לקחת ממני את ה"ברוס" שהוצמדתי אליו, "כדי שאחיקם לא יתעלף", ומבקש מהם להסביר לי מה זה חצי שעת ת"ש ומה מותר לעשות בה. הטירונים מסבירים לי שמותר סיגריות ושירותים ולנוח בחדר, שזאת, כמובן, האופציה הנבחרת עליי.
בחדר אני רואה מולי הר אדם עם קעקוע ענק על החזה: "לא ינום ולא יישן שומר ישראל". זה יעקב העבט, בן 19 ממרילנד, שעלה לישראל בגרעין "צבר" בדיוק לפני שנה, במיוחד כדי להתגייס לצה"ל. הוריו בחו"ל והוא מתגורר בקיבוץ עין השלושה. "הרבה אנשים לא רוצים קרבי כי הם יודעים שאם תהיה מלחמה אז אולי הם לא יחזרו", הוא מספר, בעברית רצוצה ועם רעל של טירון שרק החל את השירות. "אבל אתה חייב להקריב משהו. למה גולני? כי צנחנים ונח"ל הם ילדותיים, ופה זה הפוך. כאן גברים. אמא שלי קצת מודאגת אבל אבא שלי פחות, כי הוא היה בווייטנאם. הרס"פ שלי אמר לי 'יעקב, אתה תהיה מא"גיסט', ואני בלב שלי אומר 'שיט', אבל באמת להיות מא"גיסט זה כבוד".
חצי שעת הת"ש מסתיימת מהר מדי, ואנחנו חוזרים לטרטורים. הפעם אנחנו מצטווים לעמוד בתוך 30 שניות מול "הסמלייה", שם אני זוכה להכיר את הסמל המחלקתי, סמ"ר דור קובו. הסמלים הם עם מיוחד וקובו לא שונה בהרבה מהסמל המקורי שלי. כובע דיסטאנס שמסתיר את העיניים, צרור מפתחות שמסתובב על האצבע בלי הפסקה ועובר מסמל לסמל כבר עשרות שנים, ובעיקר דיבור "סמלי" אופייני עם הרבה קשיחות ומשפטי סמל שבטח עוברים בירושה באיזה ספר סמלים שנכתב עם הקמת צה"ל. הוא לא מרחם עלינו, חלילה. לא עמדנו ישר מול הסמלייה המקודשת שלו, אז הכרנו את עמדת השמירה בקאדר צהריים כפול שמאפס אותנו וגורם לשכוח את האוכל.
לסמלייה אנחנו מצטווים להגיע עם כומתות על הראשים. הסיבה: אנחנו אמורים להוציא את הקיטבגים שלנו, והסמל לא מרשה להיכנס לסמלייה בלי כומתה על הראש כי "זה מקום קדוש". מרוב שהאזרחות כבר נמחקה לי מהראש בשעות האלה, אני מתחיל להאמין שזה אמיתי. את הקיטבגים מוציאים, אגב, פחות מחצי מהחיילים. רוב החיילים משוחררים לתפילת מנחה, למרות שרבים מהם כלל לא חובשים כיפה. את הסיבה לכך אני עוד אגלה בהמשך.
הטירונים, ואני ביניהם, מפחדים מהכובע המהלך, שלא רואים את עיניו ושיורה משפטים מוזרים. אחרי שהוא קידר אותנו עוד כמה פעמים כי הקיטבגים לא היו מסודרים כמו שצריך וכי שוב לא עמדנו בזמנים, אנחנו צועדים בשלשות לעבר הכיתות, כדי להגיע לשיעור בהכרת הנשק. אנחנו מתיישבים בכיתה בדממה, אבל הסמל לא נרגע: "עד סוף שעת ת"ש היום בערב, כולם זוכרים בעל פה את מספר הנשק שלהם. מי שלא יזכור לא ילך לישון, ויבלה איתי את הלילה".
"אבל הסמל, צריך לזכור רק את שלוש הספרות האחרונות, נכון?" מעז אחד מהחבר'ה לשאול שאלת קיטבג אופיינית.
"אני החלטתי שבמחלקה שלי זוכרים הכל. אתה רוצה לדבר על זה?
"לא, הסמל", החייל מתכווץ בכסאו.
הסמל ממשיך בשואו: "המ"מ יעביר עכשיו שיעור בהכרת הנשק. מי שיתעפץ וינקר יצא איתי לבד החוצה. תיזהרו ממני. מי שיאחר לחזור בהפסקות, לא תהיה לו עצמאות ביום העצמאות".
השיעור מתחיל והוא חשוב במיוחד. אני משתדל להקשיב וללמוד קצת על התבור, שלא יריתי בו עדיין, אבל אני מתקשה להתרכז. הטירונים כותבים על טווחי הפגיעה של הנשק, אבל פה ושם הם מעדיפים לזלוג לתחביב הידוע של כל טירון: להתעפץ. המראה מלבב. מסביב לכיתה, כמעט כל אחד נרדם בתורו על הכיסא בתנוחה שונה, והשכן מנסה להעיר אותו כדי שלא יחטוף מהמפקדים. כיף לנקר, וגם אני עושה זאת עד שכוכבי, זה מחדר האוכל, דואג להעיר אותי כדי שלא אחטוף.
מלבד העזרה בניסיון למנוע ניקורים, עוזרים החבר'ה גם למתקשים בעברית. יש במחלקה כמה חיילים שעלו מחו"ל, ואליהם מוצמדים חיילים ומפקדים דוברי אנגלית שמסבירים להם את הנאמר. אני מעיף מבט על פני כל חבריי למחלקה וכותב במחברת "עם ישראל". בניגוד לסטיגמות על גולני, זו לא חטיבה של דתיים או מזרחים: המחלקה שלי מורכבת מכל רובדי החברה בישראל. יש כאן עולים חדשים מארה"ב, מאתיופיה ומספרד, יש דתיים, חילונים, דרוזים, נוצרים, מזרחים ואשכנזים, תושבי עיירות פיתוח ותושבי צפון ת"א. דבר אחד משותף לכולם: כולם מנקרים בתורם.
לפתע הסמל נכנס לביקורת ומפסיק את השיעור למראה המנקרים. "קומו, קומו על הרגליים כולם", הוא מפציץ מתחת לכובע, "כל אחד נותן לעצמו עכשיו 10 כאפות כדי להתעורר". שיטת ההשכמה מסייעת רק עד לשיעור הבא. בהפסקה הקצרצרה, בתור לשירותים, שואלים אותי טירונים מגדוד 13 (תגיות צהובות) מי אני ומה אני עושה כאן. כוכבי מהמחלקה שלי מתנדב להסביר בשובבות גולנצ'יקית: "הוא בן 36. כשהוא היה בן 18 הוא ברח לחו"ל ולא רצה להתגייס. בארה"ב הוא עשה מלא כסף ויש לו כמה בתים ובריכות ורק עכשיו תפסו אותו, אז הוא עושה הכל מחדש". הפנטזיה של כוכבי עובדת, ולמרבה הפלא הם מאמינים.
לאחר שיעור חשוב בטוהר הנשק, שבו מובהר לחיילים שמי שלא יהיה מוסרי לא יהיה בגולני, המ"מ מסכם: "יש לכם שתי חברות מעכשיו, החברה והנשק. אני מאחל לכם שתישארו עם שתיהן עד סוף המסלול. עם הנשק בטוח תישארו".
אנחנו מקבלים זמנים ליעד הבא, אולם הספורט החדיש, לטובת "מטווח קר" המדמה ירי אמיתי. בזמן ההמתנה מבקש ממני אחד החיילים, בועז איובי, בקשה המתארת במשפט כמה קטן עולמם של טירונים: "אחיקם, תעשה טובה. כשאתה הולך מכאן תביא לי את התגיות הכחולות שלך כדי שלא אצטרך להעביר את שלי בין מדי א' למדי ב', זה יחסוך לי זמן בקאדרים כשחוזרים מהבית".
התור שלי לירות הגיע, ואני פוגע טוב וזוכה למחמאות מהמפקד, מה שמרפא קצת את האגו שנפגע מהכושר הלקוי שלי, יחסית לשאר הטירונים. "רואים שירית לא מעט בחיים", לוחש לי אחד המפקדים, ואני מאושר כמו כל טירון שקיבל מחמאה מהמפקד הנערץ. נזכרתי בשבת הראשונה שקיבלתי בחיי, במטווחים כמובן. אז סירבתי להשלים עם העובדה שאני זקוק למשקפיים, ולכן תמיד נשארתי בין האחרונים במטווחים. באחד הלילות התייאשתי, ועוד לפני שהמ"מ האגדי שלי יוסי פדידה, היום אחד מחבריי הטובים, הגיע לבדוק את המטרה, חוררתי אותה בכדור רובה שהוצאתי מהמחסנית, כמספר הנדרש לפגיעה. למזלי הרע, באותו מטווח דווקא פגעתי, אבל בתחתית המטרה. המ"מ שלי, מתוחכם וערמומי כיאה לקצין בגולני, זיהה מיד שמישהו מנסה לעבוד עליו וגילה שחוררתי את המטרה בכוונה. זה נגמר בשבת בבסיס ובדאחקות שהוא מריץ עליי עד היום.
לאחר הירי התיישבתי ממש במקרה ליד אדם סטריקובסקי, שהסיפור שלו הוא סיפור גולנצ'יקי שנפרס לאורך עשרות שנים. הוריו נולדו בישראל ועזבו לארה"ב לפני שנים רבות. הוא עצמו נולד בלוס אנג'לס, אבל סבא שלו, אלעזר ג'זוע, תושב אשדוד בן 79 היום, היה חייל בגדוד 13 של גולני וסיפר לו מאז היותו ילד על החטיבה החומה. הסיפורים נטמעו בלבו של הילד האמריקני הצעיר, וכשהגיע הגיל הוא הודיע להוריו: אני רוצה לעלות ולהתגייס לגולני. "סבא סיפר לי על כל המלחמות של גולני ואמר לי כל השנים שהכי גברים מגיעים לפה", הוא מספר בעברית מתובלת באנגלית.
"חסכתי כסף בארה"ב כדי לעלות והגעתי למחו"ה אלון, שם למדתי עברית. פחדתי שלא אצליח להגיע לגולני כי שמעתי שרק אחד משישה מגיע לפה וכשאמרו לי שאני הולך לגולני הייתי בשמים. שמעתי שיש ישראלים שלא רוצים להתגייס, שלא רואים את התמונה הגדולה: הם מגנים על הארץ. זאת גאווה גדולה בשבילי להגן על המדינה שלי. כשיש מלחמה, הטלפון הראשון הוא לגולני. אומרים להם, 'בואו, יש מלחמה, אתם צריכים לשמור על ישראל', והם מיד באים".
עד מהרה מתחלפת ההתלהבות בחזרה לשגרת הגיהינום. למרות שכבר עברה יממה מפסח, נותנים לנו הפסקה של כמה דקות לאכול מצות עם שוקולד וריבה. אנחנו שוב נכנסים לסחרור של זמנים ושלשות, ובמהלך הקאדר אני שומע את תובנות הטירונים על הסמל ("קרימינל") והמ"כ ("לא נמאס לו לשמוע הקשב?").
המ"כ שלי שולף אותי החוצה ומסביר לי שהתספורת שלי, עם מדרגה בצד, אינה מקובלת בצה"ל. נשלחתי להסתפר, ועד כדי כך נכנסתי לראש של טירון שאין לי ממש כוח להתנגד, ואני מעדיף לשבת קצת לנוח במספרה מאשר להתרוצץ ממקום למקום. טל הספר מגלח את הקוצים שלי בזריזות. ממש כמו בסצנה המפורסמת מהסרט "ספיחס", אני מנסה לשכנע אותו לוותר ולא להוריד הרבה. גם ניסיונות השוחד לא עוזרים, ואחרי כמה שניות של "אל תדאג, אני לא מוריד הרבה", אני מוצא את עצמי כמעט קירח. אוי ואבוי, אמרתי לו, אשתי תהרוג אותי.
גם השמש כבר מתחילה לעשות סימנים של עייפות והערב מתחיל לרדת על בא"ח גולני. ארוחת הערב כוללת ספגטי וגבינה לבנה, ואני מסתער עליה כמו כל הטירונים הרעבים, למרות שהתחייבתי לרדת קצת במשקל.
אחרי האוכל המ"כ מעביר לי יד על הראש, מרוצה. "ככה נראה חייל בגולני", הוא אומר. חשבתי לעצמי, "חכה, חכה באזרחות", אבל כנראה שזה היה קצת בקול. "מה אמרת?" הוא שואל ופותח עיניים. "לא, כלום, המפקד", עניתי . "אה, כי חשבתי ששמעתי משהו בטעות", הוא נועל את השיחה ומעיף אותי להיות בתוך 30 שניות בפלוגה, ביחד עם כולם. אחרי ריצת מד"ס של קילומטר וחצי, לפני שעת הת"ש והשינה, המ"מ מספר שחלק מאלה שהצהירו שהם דתיים והלכו להתפלל מוקדם יותר נתפסו מעשנים מחוץ לבית הכנסת, ושהם צפויים לעונש. אין מה לעשות, אני מחייך לעצמי, גולנצ'יקים נשארים גולנצ'יקים.
אנחנו משוחררים לשעת ת"ש, לא לפני שהמ"כ מסביר שעל כולם להתקלח, גם אם ממש לא בא להם, כי הריח מפריע לאחרים. נראה לי שהוא קלט את מחשבותיי להתחמק מהמקלחת ולהתמוטט על המיטה. "כולם מתקשרים הביתה ללא יוצא מן הכלל ומדברים עם ההורים. אחיקם, אתה אל תשכח להתקשר לאשתך", הוא מורה.
לפני שאני מתקשר לאשתי, שלא רגילה לא לדבר איתי כל היום, אני מחפש אותה, את הפקידה הפלוגתית שלנו. זאת השעה ביום שהיא הייתה באה אלינו, מחלקת עיתונים, מקבלת ומחלקת מכתבים וחבילות, נותנת קצת ניחוח נשי מול קשיחות המפקדים. אני מופתע לשמוע שכבר אין תפקיד כזה בגולני. "אז איך אתם שולחים מכתבים להורים?" אני שואל בפליאה את החבר'ה. "מכתבים? למה צריך לשלוח מכתבים? אפשר להתקשר או לשלוח אס-אם-אס ומיילים מהטלפון", עונים לי החיילים. אין בכלל טלפונים ציבוריים בבסיס.
אני נשכב על מיטת הקומותיים בחדר וחושב לעצמי שאולי היום יש קדמה וסמארטפונים, אבל דבר לא ישווה לרגע שאתה מקבל מכתב מהחברה שלך, פותח אותו בהתרגשות, מריח את הבושם שהיא שמה על הדף וקורא בשקיקה את ההבטחות לעתיד משותף. כל המכתבים שלי ושל החברה שלי, היום אשתי, שמורים אצלנו עד היום בתיקייה רומנטית במיוחד. את הדברים שכתובים שם, מילים שרק שני צעירים מאוהבים בני 20 יכולים לכתוב, אי אפשר להעביר בסמארטפון הכי משוכלל.
אחרי מקלחת קצרה מספרים לי החבר'ה שהסמל הקשוח לא באמת כזה רע ואחד מהם מגלה לי שלפני פסח הוא אפילו הגיע אליו הביתה עם חבילת מצרכים לחג. הסמל, התברר לי אחר כך, גייס תרומות ממד"א (שם התנדב לפני השירות) והביא את החבילות למשפחות חיילים נזקקות לפני כניסת החג.
לאחר הטלפון לאשתי, שמלווה בנזיפות על התספורת, אני בדרך לישון. לטירונים יש עכשיו שבע שעות שינה ולא שש שעות מטכ"ליות, כפי שהיה בעבר, אבל אני לא מצליח לישון אפילו ארבע מהן. הגוף שלי כואב, ואנשים לא מפסיקים להסתובב בחדר. בזמן הקצר שאני מצליח לישון אני חולם על "שמאל ימין" וצעקות של עמידה בזמנים. היום הראשון של הטירונות שיבש אותי לגמרי.
בחמש ורבע בבוקר המחרת החושך עדיין שולט. אנחנו כבר מתייצבים בשלשות לפני הסמלייה, כאילו כלום לא השתנה, אבל הגוף שלי עוד יותר כואב מאתמול. הסמל שוב צורח על אחד החיילים. "נראה לך שאתה שם את הנשק על הארגז סמל שלי? אתה רוצה להרים אותו כל היום?" הוא רותח על מישהו שהעז להפר את קודש הקודשים. אחרי עוד כמה קאדרים הוא מורה לנו לסדר את האפודים ואת הציוד על אלונקות. "שהאפודים יהיו מסודרים כמו בגרמניה. חוץ מהארגז סמל, שתמיד יהיה באוויר כי אסור לקודש לגעת ברצפה. בסוף הזמן אתם עומדים בשלשות וצועדים ישר כמו בספרטה", הוא מבהיר.
שני חיילים מחזיקים את הארגז באוויר, ולא מבינים מה נפל עליהם המשוגע הזה. התקרבתי אליהם כדי להציע עזרה ושאלתי עד מתי הם חושבים שנצטרך להחזיק כך את הארגז הכבד. "נראה לי שהוא אמר שנחזיק את זה ככה כל הזמן, בלי הגבלה", הם המומים. זמני הבוקר מלחיצים. בתוך כמה דקות אנחנו מצחצחים את השירותים, המקלחות ותעלות הניקוז. אני שמח שאלוני לא מצלם עכשיו, כי ככה לא תהיה לאשתי הוכחה שכשאני רוצה לשטוף מרצפות אני יכול. אחרי האוכל אני קולט חייל מהפלוגה עם אבן גדולה על כתפיו, ועליה כתובה באדום המילה "מישהו". הטירונים, מתברר, ענו בכל פעם את התשובה "מישהו" כשקיבלו משימה לביצוע ונשאלו מי צריך לבצע אותה, אז המפקדים שלהם החליטו שאם כך, "מישהו" הוא חלק ממצבת החיילים, ועד שילמדו את שמות כולם אכן יהיה להם "מישהו" בדמות האבן הגדולה על הכתפיים.
ביציאה מחדר האוכל אני מזהה פנים מוכרות: שי כהן, אחיו של מור כהן ז"ל, לוחם גולני שנהרג לפני שלוש שנים וחצי באימון ברמת הגולן. משפחת כהן היו שכניי בעפולה, ואני חבר טוב של הוריו, רבקה וזוהר. כשמור נהרג שי מסר לי בבכי את תמונתו לפרסום בעיתון, ועכשיו אני נרגש לראותו עם הכומתה החומה. הוא חובש בבא"ח, וגם אחותו שני התגייסה לחטיבה ומשרתת בבסיס.
אנחנו יורדים למטווחים בצעדה עם אלונקות על הכתפיים, ועליהם כל הציוד המחלקתי. החיילים הצעירים עדיין לא מתורגלים בהחלפת העומדים מתחת לאלונקה, וכך אני צועד בלי סוף ונושך שפתיים עד שמגיעים למטווח. הכתף שלי כואבת מחוסר השיוויון בנטל. לפני שניגשים למטווחים, חיילי הכיתה שלי מוזמנים להעביר את הזמן בזחילות עם האפוד המלא עליהם. הפנים נצבעות בצבעי מלחמה והמ"כ מציין שזחילה היא לא קאדר, אלא זכות. "מי שיגיע ראשון לקו הסיום יחזור לעזור לחברים שלו", הוא מזניק אותנו, והחבר'ה זוחלים כמו נחשים, ברעל.
זה אולי הדבר הכי קשה שעשיתי בטירונות המחודשת שלי. המרפקים כואבים, הברכיים נשרטות, הזיעה מתערבבת באבק והצבע שעל הפנים נוזל. זכות עלאק, אני חושב לעצמי ומקלל את המ"כ בלב. אני זוחל לאט, שוקל להפסיק באמצע. פדיחה, אני חושב, אני לא גומר את זה כמו כולם. חם לי, אני בוער, בא לי לשכב עכשיו על האבק ולא לקום. שנייה לפני שאני מתייאש ונשבר, נשכבים לידי לפתע אליעזר סיונוב ודניאל עמר, שני שוורים קטנים שסיימו ראשונים את הזחילה ובאו לעודד אותי. רק בזכותם אני מצליח לעמוד בהבטחה לא לעשות בושות.
סיונוב, אחי לזחילה, הוא סיפור מדהים. ירושלמי בן 19, כבר קיבל פטור מהשירות הצבאי. בעברו תיקים פלילים והתנהגות בעייתית, בלשון המעטה. כשקיבל את הפטור מצה"ל היה מאושר. הוא הלך לעבוד בשוק ובמסעדה בירושלים, שם הבוסים שלו היו שני יוצאי שלד"ג, שלא הפסיקו לדבר איתו על הצבא. הרעל תפס, וסיונוב התחנן שיבטלו את הפטור אבל נענה בשלילה: צה"ל לא רוצה חיילים בעייתיים. אבל סיונוב לא ויתר. הוא שכנע את צה"ל לגייס אותו, עבר טירונות בחוות השומר, עבר תקופת ניסיון כנהג מג"ד באוגדה 91, ואחרי שצלח שמונה חודשים בצבא עבר לגולני.
"הייתי חרא, בכלל לא רציתי להתגייס", הוא מספר לי באחת ההפסקות, כשאנחנו לוגמים בצמא מאותה מימייה. "לא היו לי חיים יפים. אבא שלי, דוד, היה מאוכזב ממני בגלל ההתנהגות שלי. לפני כמה שבועות ירדתי בתחנת האוטובוס עם מדים ולפתע עצרה לידי ניידת. אחד השוטרים קרא לי ואמר, 'אליעזר, בחיים לא האמנתי שאני אראה אותך על מדים'". החלום של אליעזר הוא שאביו יבוא בעוד חודש לכותל כדי לראות אותו בטקס ההשבעה. "אני אהיה גולנצ'יק. נקודה", הוא לוחש לי בהחלטיות, "אתה תראה. אני אוכיח לכולם שאני יכול לעשות דברים שאף אחד לא חשב שאני יכול".
חיילי המחלקה הם פאזל ישראלי. נועם אסאמטו, למשל, נולד באתיופיה ועלה לפני 10 שנים לישראל. הוא למד בפנימיית ימין אורד, והוא הראשון שמתגייס ממשפחתו המתגוררת בראשון לציון. "בכל בית יש קשיים", הוא אומר כשאנחנו מסדרים את האפודים. "אבל מתמודדים, אלה החיים. בכל הזמן שאני בישראל שמעתי על גולני, שתמיד ראשונה בכל המלחמות. יש לי משפחה בבית ועכשיו אני מכיר כאן את המשפחה החדשה שלי".
אורי לרמן הוא נדבך נוסף בפאזל. גר בכיכר המדינה בתל אביב, אביו רופא ואמו עורכת דין, וגם הוא שמע
תמיד על החטיבה עם העץ. "כל הזמן אתה שומע על גולני בחדשות ויודע שהכי קרבי זה גולני", הוא אומר, בדברים פשוטים וכנים. "המשפחה שלי מעודדת אותי, אבל לא בטוח שהם לא היו רוצים שאהיה קצין מודיעין. אני מבסוט כאן, החבר'ה טובים. תל-אביביים אין כאן, והפרופיל שלי הוא לא גולנצ'יק קלסי, אבל דווקא בגלל זה אני גולנצ'יק קלסי. על צנחנים אומרים שהם יותר אשכנזים ועל הנח"ל שהם יותר קיבוצניקים. פה, בגולני, אין סטיגמה - פה זה כל ישראל".
כבר יומיים שאני טירון, והנה הגיע היום האחרון, רווי בטרטורים ושלשות. באחת מהצעדות אני שומע כמה מפקדים מדברים על עצרת גולני שתתקיים בקיץ, במלאות 65 שנה לחטיבה, ונזכר בחיוך בעצרת שנערכה ב-1998. משום מה החליטו לערוך את העצרת בבנייני האומה בירושלים, והמקום המפואר והמכובד אירח מאות גולנצ'יקים שעמדו לעלות לקו בלבנון ורצו לעשות משהו למזכרת. העצרת החלה בשלווה. לאחר הנאום של אלוף פיקוד הצפון דאז, עמירם לוין, הוקרן סרטון על האימון האחרון של גולני. כשהחל להתנגן השיר "גולני שלי" זה קרה: מהיציע העליון התעופפו רימוני עשן למכביר, ומילאו את האולם בעשן בצבעים ירוק וצהוב, למצהלות החיילים ולהלם הקצינים הבכירים, שלא הצליחו להשתלט על המהומה. אני זוכר את הפנים ההמומים של האלוף לוין במסדרונות כאילו זה היה אתמול. העצרת הופסקה, ומאז לא חזרה החטיבה לערוך עצרות בבנייני האומה. רק במקומות פתוחים, רק עם ספסלים מבטון.
שיאו של היום האחרון הוא המסע הראשון של הטירונים, המסע לקבלת הרצועה לנשק. הטירונים כמובן לא יודעים כלום ומוקפצים באמצע השינה המתוקה בארבע בבוקר, לקול צעקות המפקדים, שדופקים על הדלתות ונכנסים בצרחות לחדר. ברקע מיילל המגאפון בעוצמה: "בתוך שבע דקות כולם על מדים עם ציוד מלא בחוץ".
בתוך דקות החלומות הנעימים על הבית והחברה מתחלפים בבשורות פחות נעימות. "זה המסע הראשון שלכם", נואם המ"כ, "בחטיבה שלנו, כל מה שמקבלים - צריך לעבוד קשה בשביל לקבל. בסוף המסע תקבלו רצועה לנשק. אתם הולכים כל השבוע עם נשק בלי רצועה, לזכרו של מח"ט גולני ארז גרשטיין ז"ל, שהיה הולך בלי רצועה על הנשק כדי להיות מוכן לקרב".
גרשטיין היה המח"ט הראשון שלי. אני זוכר את דמותו הגבוהה מהלכת על הגבעות. הוא היה לוחם-על אך קודם כל היה איש ארץ ישראל. פעם ראיתי אותו לפני תרגיל עוצר לפתע, מתכופף ומצביע על פרח. "מי יודע איזה פרח זה?" שאל לתדהמתנו, "אם תדעו על מה אתם מגנים, תוכלו להגן עליו טוב יותר". כשגרשטיין נהרג ממטען בדרום לבנון, כשהייתי כבר באזרחות, חשתי חוסר ביטחון. אם ארז נהרג, חשבתי לעצמי, אף אחד כבר לא חסין. את המסע הזה אנחנו עושים לזכר המח"ט הראשון שלי, ואין גאה ממני להשתתף בו. "גם כשממש קשה לכם, כשאתם חושבים להישבר, תחשבו שזה מסע לזכרו של ארז ותמשיכו", אומר לנו המ"כ, ואנחנו יוצאים לחשכת הליל.
לאחר קילומטר וחצי של הליכה מהירה אני שומע קול מוכר מאחור. "התעקמה לי הרגל, נשבר לי הזין, מסע מזדיין". זה אליעזר, נער המכ"ם לשעבר, שרגלו התעקמה והוא הולך אחרון במסע. "מה הוא חושב לעצמו שהוא הולך ככה מהר המ"כ הזה?" צעק . אליעזר צולע, ואני מתפלל שאלו לא רגעי השבירה שלו. הכיתה חוזרת לאחור כדי להביא אותו, והוא מתקשה. נועם, העולה מאתיופיה, קיבל את פק"ל הקשר והוא רץ הלוך ושוב לאליעזר עם המכשיר הכבד על גבו ומנסה לעודד אותו לא להישבר. אליעזר בקושי הולך, אבל למראה חבריו הוא מצליח לרוץ קדימה. אני לוחש לאליעזר בהתנשפות שגם לי קשה מאוד, שאם הוא עוצר אז גם אני נשבר, שאני תלוי בו. הוא נותן לי יד ואנחנו רצים יחד לתחילת הטור.
אל הסוף המ"כ רוצה שנגיע כולנו בריצה, כולל אליעזר, שמסיים כמו גדול בריצה משולבת בצליעה. אני מאושר כאילו סיימתי את המסע הראשון שלי. בסוף המסע, כשכולנו עוד מיוזעים, אליעזר נכנס לחדר ואומר תודה לכל מי שעזר לו להגיע לסוף. נועם עונה לו בחיוך שבמסע הבא הוא זה שידחף אותו.
השמש שוב עולה על בסיס האימון החטיבתי של גולני, ואני נפרד מבני המחזור החדשים שלי. הם מבטיחים לי שיהיו גולנצ'יקים וימשיכו את המסורת גם אם יהיה קשה בדרך. אני שב הביתה עם גוף שעוד יכאב, אבל עם תחושת סיפוק אדירה ובעיקר זיכרונות של שמות, פנים, מקומות, זמנים וקולות משונים שקשורים לגולני, שתמיד תישאר גולני שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם