החופשה שהסתיימה בחטיפה וב-5 ימי שבי
חטוף סוג ב': אמיר חסן שנסע לסיני למרות ההתרעות, נזכר בשעות החרדה, כועס על שתיקת הממסד ומשיב לטענות כי עליו לשאת בעלויות השחרור
"כבר נסעתי לבד להודו, לתאילנד ולאירופה", הוא מבאר בביישנות שבועיים אחרי ששוחרר מהשבי ונחת בשלום בישראל. "כשלא תלויים באנשים, קל יותר להתחבר אליהם. אין מריבות, אין מתחים. אם אתה רוצה ללכת לכיוון אחד, אף אחד לא מכריח אותך להמשיך בכיוון אחר".
בדיוק ירד החג כשחצה את הגבול למצרים. "המון אנשים הציפו את אילת, לכן שמחתי לעזוב את העיר וליהנות עם עצמי בשקט. חשבתי, דהב זה ממש ממול, קפיצה קטנה לנופש זול וקרוב". אבל החופשה הזולה עלתה לו ביוקר. בדואים מצרים חטפו את הצעיר הישראלי ביחד עם התיירת הנורווגית אינג'י סלוויק. בתוך שעות הפכו בני ערובה. חמישה ימים ולילות מורטי עצבים שהו בשבי. "לא העליתי בדעתי שהסיוט יסתיים כל כך מהר", מודה חסן.
"מהרגע הראשון חשבתי על גלעד שליט. אמרתי, אם לגלעד לקח חמש שנים עד שהגיעו לעסקה, מי יודע כמה שנים יעבדו על הסיפור שלי. דאגתי מאוד. ניסיתי להכין את עצמי, מנטלית, לתקופה מאוד-מאוד ארוכה. נזכרתי בקמפיין לשחרור שליט. חשבתי על המשפחה שלו, על הכאב של אביבה, על המאבק של נועם, הצעדה והאוהל למען הבן שלהם. לא יכולתי להאמין שעכשיו אני בנעליים שלו".
קיווית שיפעלו למענך כפי שפעלו למענו?
"חשבתי שאם לחייל יהודי לקח כל כך הרבה זמן להשתחרר, על ערבי ישראלי יתאמצו הרבה פחות והתוצאה עלולה להיות הרבה יותר קשה. לא הבנתי למה זה קרה דווקא לי. כל חיי עשיתי מה שאמרו לי לעשות ובצורה הטובה ביותר. השתדלתי להיות בסדר גמור עם כולם. אין לי אויבים. אין לי חרטות. אני רק בן 23. יכול להיות שזהו זה? כאילו, הכל נגמר?"
דווקא בבית, בנצרת, היו קצת יותר אופטימיים. "בשעות הראשונות לחטיפה נכנסתי לאינטרנט כדי לבדוק איך הסתיימו מקרים כאלה במצרים בשנים האחרונות", מספר ח'אלד הבכור, עורך דין במקצועו. "התחלתי לקרוא מאמרים על תיירים שנחטפו בסיני ולתדהמתי גיליתי שהיו לא פחות מ-30 חטיפות באזור הזה רק בחודשיים האחרונים. חשבתי לעצמי במרירות שהזהרתי את אחי הקטן מפיראטים שגונבים רכוש, כשהסכנה הגדולה באמת היא חטיפה לצורכי מיקוח. רק אז הבנתי עד כמה צעירים מישראל שיוצאים לסיני פשוט לא מעודכנים".
אמיר חסן, סטודנט לניהול מלונות באוניברסיטת בן גוריון, קמפוס אילת, מתאושש לאט מפרשת החטיפה. רק שבוע אחד בילה עם משפחתו בצפון, מתמסר לשמחתם הגדולה על הסיום הטוב, ואחר כך שב לאילת ללימודים ולעבודה. בעיר הצפופה עדיין מזהים אותו. מצביעים עליו ברחוב. "הפחדים חלפו ואני כבר כמעט לא סובל מסיוטים", הוא אומר בגילוי לב. "אנשים מצפים שאלך לטיפול פסיכולוגי, אבל אני משתדל לא לחשוב יותר מדי על מה שקרה. אני מנסה לחזור לשגרה וכשיש רגעים קשים אני אומר לעצמי שמה שהיה היה, הכל ממשיך לזרום, הנוף אותו נוף והים אותו הים".
החטיפה התרחשה ביום חמישי בשבוע האחרון של מרץ. חסן יצא למעבר טאבה, החנה את הרכב בחניון הצמוד אל המסוף ואחר הצהריים כבר היה בצד השני. "התוכנית שלי הייתה לבלות יומיים-שלושה על החוף", הוא משחזר. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי בסיני. שמעתי רק דברים טובים על המקום הזה. אווירה שקטה, סתלבט. שאנטי כמו הודו, אבל ליד הבית".
הכרת את התראות המסע של המטה ללוחמה בטרור ומשרד החוץ לגבי חצי האי סיני?
"שמעתי על האזהרות אבל לא פחדתי מהן. חשבתי שהן כלליות מדי, ושרשויות הביטחון לא מאושרות מהעובדה שתרמילאים יוצאים למצרים. הבנתי שלקראת החג מדגישים את האזהרות במיוחד. חשבתי, אני יוצא למקום שנמצא מרחק שעת נסיעה מאילת, מה כבר יכול לקרות? ליתר ביטחון שאלתי את הבודקים הביטחוניים במעבר אם היה שינוי בתנועת המטיילים בימים האחרונים, והם השיבו באדישות שהכול כרגיל. הרבה מאוד ישראלים נכנסים ויוצאים".
כשיצא מתחנת המעבר גילה חסן שהחמיץ את האוטובוס לדהב. הוא ניגש לתחנת המוניות ופגש שם את אינג'י סלוויק, רופאת ילדים בת 31 מנורווגיה, שבדיוק כמוהו אוהבת לטייל לבדה. סלוויק כבר הספיקה לטייל בקהיר ועתה הייתה בדרכה לדהב. השניים נמנו וגמרו לנסוע יחד כדי לחלוק בעלויות הנסיעה. "נהג מונית שהיא הכירה אסף אותנו בשעות הערב", מספר חסן.
"נסענו איתו ארבעים דקות, וקצת לפני נואיבה עצרנו לתדלק. כשחזרנו אל הכביש הראשי שמתי לב לשני רכבי שטח שהצטרפו אלינו והתחילו להתקרב מדי אל המונית. בשלב מסוים הם התפצלו, אחד נסע לפנינו והשני מאחור. הנהג ניסה לעקוף אותם אבל לא הצליח. כשראה שהם מנסים לחסום אותנו, הוא נתן גז והתחיל לנסוע במהירות. חשבנו שאלו צעירים שמנסים להתחרות עם הנהג, וצעקנו עליו שיירגע ושייסע לאט יותר. בתוך שניות רכבי השטח נצמדו אלינו, הורידו את המונית לשביל עפר ופגעו בה בצד שמאל. מעוצמת המכה הנהג איבד שליטה על הרכב, והתנגשנו.
"זה היה מפחיד, אבל עדיין היינו בטוחים שזו רק תאונה. לא נפגעתי, אבל אינג'י נפצעה בראשה והחלה לדמם. גם הנהג קיבל מכה די חזקה. שמעתי אותו נאנח. הסתכלתי מהחלון וראיתי ששני רכבי השטח עצרו בצד. הייתי בטוח שהם באו לעזור לנו, אבל כשהתקרבו ראיתי עשרה אנשים חמושים עם כובעי גרב שכיוונו אלינו רובים וסימנו לנו לצאת. הייתי בהלם. לא חשבתי בכלל להתנגד להם. יצאתי והם דחפו אותי אל התא האחורי של הג'יפ".
ומה היה עם התיירת?
"אינג'י ממש פחדה לצאת מהמונית. היא נאבקה איתם אבל לא הצליחה למנוע מהם למשוך אותה החוצה. הבנתי שלא נוכל להתמודד עם כל כך הרבה חמושים, אז צעקתי אליה באנגלית שתשתף פעולה כדי למנוע פגיעה. גם הנהג נחטף אל הרכב השני. הושיבו את אינג'י במושב הקדמי בין שני חוטפים, ואותי השכיבו על ערימת ציוד בתא האחורי. ניסיתי לדבר אליהם בערבית, חשבתי שאולי זה יעזור לי במשהו, אבל הם אמרו לי לשתוק ולשים את הידיים על הראש.
"התחילה נסיעה ארוכה, חמש שעות במהירות מטורפת, כשבמשך כל הזמן כיוונו אליי רובה. הייתה לידי ידית שנפתחת מבפנים, והם חששו שאנסה לפתוח את דלת הרכב ולברוח. אבל הנסיעה הייתה מהירה כל כך, שהמחשבה ממש לא עברה לי בראש".
מה כן עבר לך בראש?
"בתחילה חשבתי לעצמי, אני תכף מתעורר. אחרי שעה, בערך, התחלתי לתפוס שזה אמיתי. כל כך פחדתי שלא הייתי מסוגל לדבר. רק אחר כך ניסיתי להגיד לחוטפים שאנחנו תיירים, שלא עשינו כלום ושלא יהרגו אותנו. אחר כך כבר הייתי מרוכז בכאבים, כי הנסיעה הייתה בשטח עפר מאוד קשה, בלי אורות, עם המון סיבובים וקפיצות פראיות כשהציוד מתחתיי דוקר ופוצע אותי. זו הייתה הדרך הכי קשה שנסעתי בה בחיי. לקראת הסוף לא הייתי בטוח שאשרוד.
"בתחילת הנסיעה התיירת הצליחה ללחוש לי שבגלל הפציעה בראש היא מבקשת שאשים לב שהיא לא תירדם, אז מדי פעם בדקתי שהיא ערה. בתחילה עוד ניסיתי להסתכל על הכביש החשוך כדי להבין לאיזה כיוון אנחנו נוסעים, אבל בשלב מסוים איבדתי את המיקום. אני זוכר שכל הזמן חשבתי שייתכן שזו הנסיעה האחרונה בחיי. שזה יכול להיות הסוף. חשבתי על המשפחה שלי והתפללתי שאם זה ייגמר, לפחות שידעו באיזו דרך. כי חוסר הוודאות הרבה יותר קשה מהידיעה הברורה".
הנסיעה הסתיימה בבית קטן באמצע המדבר. "הוכנסנו לאוהל בדואי. היו שם לא מעט אנשים שחיכו לנו והתחילו לשאול שאלות. פחדתי שאם יגלו שאני ישראלי, יהרגו אותי. לכן אמרתי שאני פלסטיני מהשטחים. תרגמתי את השאלות והתשובות לאינג'י. אחד החוטפים אמר לנו שהוא וחבריו מצטערים על החטיפה, אנחנו נהיה אורחים שלהם, אבל ממשלת מצרים חייבת לשחרר שני אסירים חפים מפשע מהחמולה הבדואית שלהם שכלואים בקהיר, ואנחנו קלף המיקוח שלהם למטרה הזו".
איך הגבתם?
"בתחילה האמנו שחטפו אותנו כדי לקבל כופר כספי ונורא פחדנו, כי בדרך כלל מבקשים סכומים שאי אפשר לעמוד בהם. כששמענו שמדובר בשחרור אסירים חששנו עוד יותר, כי הבנו שגם הדרישה לשחרר אסירים תמורתנו היא קצת מופרכת. התיירת הייתה מבוהלת מאוד. אני עוד ניסיתי איכשהו לשמור על קור רוח, אבל היא בכתה והתחננה בפניהם שישחררו אותנו. אחר כך ביקשה רשות לנקות את הפצע כדי לבדוק אם הוא עמוק. אחד החוטפים הביא לנו ערכת עזרה ראשונה ועזר לנו לנקות את הדם. התברר שהפצע שטחי. מרחנו לה חומר מחטא, חבשנו בתחבושת וחזרנו למרכז החדר. בסך הכל היו שם לא מעט אנשים. החוטפים אמרו לנו כל הזמן שלא נדאג ושנחזור הביתה בתוך כמה שעות. אחר כך הביאו לנו טונה, גבינה ולחם וישבו לאכול איתנו.
"בסך הכל הם התנהגו סביר, יחסית לחוטפים. אני חושב שהמסורת הבדואית של הכנסת אורחים קצת עזרה לנו. אם הייתי נחטף בבוליביה או בדרום אמריקה, מן הסתם היו מתייחסים אלינו אחרת. הביאו לנו אוכל ומים, ונעליים לאינג'י במקום אלו שאבדו לה במהלך החטיפה. כשהיא רצתה ללכת לשירותים, הסכימו שתתרחק קצת כדי שתהיה לה פרטיות".
חשבתם על בריחה?
"היו הרבה אנשים סביבנו וחושך מוחלט במדבר. אם היינו בורחים, סיכויי ההישרדות שלנו היו נמוכים מאוד. אמרתי לעצמי שאם נברח אל המדבר, נמות מהתייבשות".
קצת אחר חצות החליטו החוטפים לשחרר את נהג המונית כדי שיעביר את דרישותיהם לממשלת מצרים. חסן וסלוויק התבקשו לרשום את שמם, פרטיהם האישיים ומספרי הדרכון שלהם בפתק שהנהג היה אמור להעביר לתחנת המשטרה בנואיבה. במקביל קיבלו השניים רשות לצלצל למשפחותיהם ולספר בקצרה שנחטפו.
"ביום שישי בצהריים קיבלתי את שיחת הטלפון הראשונה מאחי הקטן", משחזר ח'אלד חסן מנצרת. "ידעתי שאמיר נסע לסיני. כבר כמה שבועות ביקש ממני להצטרף אליו, אבל דאגתי מהמצב הלא ברור השורר במצרים ודחיתי אותו בלך ושוב. בכל פעם אמרתי לו שאצטרף אליו בשבוע הבא, עד שהתייאש ונסע בעצמו. עניתי לשיחת הטלפון ושמעתי מאמיר שנחטף. ברגע הראשון חשבתי שהוא צוחק. אמרתי לו, על הבוקר, עוד לא פקחתי עיניים וכבר אתה מסתלבט עליי? אתה רציני? אמר לי, אני רציני. מאוד מאוד רציני.
"הקול שלו היה מאופק. לא יכולתי להבין מה מצבו, לא מטון הדיבור ולא מתוכן הדברים. הייתי די בהלם. אמיר מסר לי את שמות האסירים שהחוטפים דורשים לשחרר וביקש ממני לפנות עם הפרטים לשגרירות מצרים בישראל. שאלתי אם יש להם נשק, אמר לי כן, ואז השיחה נותקה.
"לא ידעתי מה לעשות. לא היה לי מושג למי פונים במקרה כזה. למשטרה? לצבא? התקשרתי מיד לשגרירות מצרים בישראל. כשהסברתי להם במה מדובר, העבירו אותי לסגן הקונסול שלקח ממני את מעט הפרטים הידועים לי. חצי שעה מאוחר יותר התקשר הקונסול בעצמו והודיע לי שהרשויות במצרים כבר מעודכנות בפרשה דרך תחנת המשטרה בנואיבה".
באינטרנט גילה חסן שרוב מקרי החטיפות שהיו באזור בתקופה האחרונה הסתיימו בשלום, לאחר משא ומתן לא ארוך. "לפחות היה לי משהו ביד, להרגיע את ההורים שלי", הוא מחייך. "יצרתי קשר עם חבר הכנסת אחמד טיבי שחזר אליי בתוך דקות אחדות והתחיל מיד לעבוד. אחותי עדכנה את המשטרה ואת מפקד יחידת התיאום והקישור מול מצרים וירדן. גם משרד החוץ נכנס לתמונה".
איך הגיבו הוריך?
"אמא שלי שמעה ברדיו שצעיר ערבי-ישראלי נחטף בסיני. מיד התקשרה אליי ושאלה אם דיברתי עם אמיר. אמרתי לה שדיברתי איתו לפני כמה שעות והוא בסדר. זו הייתה האמת. לא רציתי לשקר לה אבל גם לא להדאיג. רבות מהחטיפות בגבול סיני הסתיימו בתוך שעות, וחשבתי שאולי גם אנחנו נצליח להחזיר את אמיר הביתה עוד לפני שהמשפחה תתחיל לדאוג. אלא שאחרי שעה נוספת אמא שלי התקשרה מבוהלת עוד יותר. הדוד שלך פה, אמרה לי, והוא טוען שאמיר נחטף".
משרד החוץ ויחידת הקישור והתיאום עבדו בינתיים בכוחות מאוחדים. אזור החטיפה מחולק לאזורי שליטה שעליהם חולשים שבטים בדואים נפרדים. צריך היה לוודא לאיזה שבט שייכים החוטפים, כדי לדעת עם מי להתחיל לדבר. בינתיים הוצאו אמיר ואינג'י מהמאהל, ובחסות החשכה הועברו לאזור אחר. "בכל כמה שעות היינו נעים ממקום למקום ומסתתרים באוהל", משחזר חסן. "היינו נעים בלילה וכלואים בחדר ביום. ביום הראשון עוד ניסינו לישון. אינג'י הייתה גמורה ונרדמה מיד. וידאתי שהיא לא שוכבת על הצד של הפצע. ניסיתי גם אני להירדם אבל לא הצלחתי. החטופים שמרו עלינו חמישה-שישה במשמרות. היה קשה להירדם ליד כלי נשק שלופים.
"אינג'י ישנה ואני חשבתי מחשבות קודרות. בשעות כאלה המוח עובד שעות נוספות. שאלתי את עצמי איך ההורים שלי יגיבו אם לא אחזור הביתה. במיוחד חשבתי על אמא שלי. אני הקטן במשפחה ומאוד קרוב אליה. והיא גם טיפוס נורא מגונן. בכל יום היא מתקשרת אליי לפחות פעם אחת. חשבתי, אם חס ושלום יקרה לי משהו, מה יקרה לה? חשבתי גם על אבא שלי, על האחיות ועל אחי הגדול. כשהשומרים התרחקו התחלתי לבחון מחדש אפשרויות בריחה. ניסיתי להיזכר בכל מיני תוכניות הישרדות שראיתי בטלוויזיה. איך למצוא את הצפון בלילה לפי הכוכבים או ביום לפי כיוון השמש. דיברתי עם אינג'י, אבל היא התנגדה, ובשום אופן לא רצתה לשתף איתי פעולה. היא אמרה לי, אם נברח, הם יירו בנו מיד. אם נתנהג יפה, אולי ישחררו אותנו. זו לא הייתה אפשרות מבחינתה. מכיוון שלא העליתי על דעתי שאברח ואשאיר אותה מאחוריי, זו כבר לא הייתה אפשרות גם מבחינתי".
ניסיתם לנהל שיחה עם החוטפים?
"דיברנו איתם הרבה. הם אמרו שקשה להם לשמור עלינו ושהם רוצים שהעניין כבר יסתיים והם יחזרו למשפחות שלהם. הם לא נהנו מהסיטואציה. הבנו שהם לא שכירים של החוטפים אלא בני המשפחה של האסירים. החוטפים אמרו לנו שאם יצליחו לשחרר את האסירים יהפכו לגיבורי השבט ויזכו להרבה מאוד כבוד. הם כל הזמן התנצלו בפנינו על החטיפה. ניסו להרגיע אותנו שלא יקרה לנו כלום. אינג'י נאחזה בדברים האלה. אני לא כל כך האמנתי. בכל זאת, הם היו חוטפים ואנחנו בני ערובה".
השעמום, אומר חסן, היה האויב הגדול ביותר. בין ארוחות של שימורים, גבינות ומיץ קיימו החטופים שיחות ארוכות ביניהם כדי להעביר את הזמן. "לא היה לנו שום קשר עם העולם החיצוני. לא היו לנו עיתונים, מכוניות אחרות לא ראינו, וגם לא פגשנו אנשים חוץ מהחוטפים ששמרו עלינו. יכולנו רק לדבר הרבה וללמוד להכיר אחד את השני. סיפרנו על עצמנו. סיפרנו בדיחות. סיפרנו על המשפחה ועל דברים שעברנו בחיים. התרשמתי שאינג'י מאוד חזקה. היא כל הזמן הייתה בטוחה שהמשפחה והממשלה שלה פועלים כדי לשחרר אותה, ושבתוך כמה ימים כל הסיפור יסתיים בטוב. לא רציתי לקלקל לה. לא חשבתי כמוה. לפעמים גם השומרים ביקשו לדבר איתה בעזרתי. אבל בדרך כלל נמנעתי מלתרגם לה, כי הם היו מנסים לספר לה בדיחות גסות".
גם בבית המשפחה בנצרת הזמן עבר לאט. "בכל בוקר אמא שלי קמה עם בכי ובלילה הייתה הולכת לישון עם תקווה", משחזר האח ח'אלד. "ניסיתי להרגיע ולעדכן, וכל הזמן חזרתי ואמרתי שיהיה בסדר. יצרנו קשרים עם בדואים שמכירים בדואים אחרים מהשבט שחטף את אחי. חברים שלנו פנו לצעירים שטיילו בסיני והכירו מקומיים מדהב. הגורמים המקצועיים עדכנו אותנו. אף אחד לא התעצל או נרדם. כולם התגייסו, ובמיוחד חברי הכנסת הערבים".
וחברי הכנסת היהודים?
"לא חשבתי לפנות אליהם. אני לא מכיר אותם".
היה שלב שחששת שהוא לא ישוב?
"בלילה השלישי, כשהיה נראה שאנחנו לא מתקדמים, חששתי לחייו. הרמתי טלפון לאחמד טיבי. אמרתי לו, אני דואג מאוד. אמר לי, אל תדאג, יהיה בסדר. אמרתי לו, איך אדע שהוא בסדר? וטיבי אמר לי, כל עוד מתנהל משא ומתן, המשמעות היא שאמיר בסדר. אם היה קורה לו משהו רע, לא היה מתנהל בכלל משא ומתן".
ביום שלפני השחרור, החוטפים הביאו למאהל חפיסת קלפים. "שיחקנו כמה שעות, למרות שכבר הייתי די גמור מבחינה מנטלית", מספר חסן. "לא היה לי מצב רוח לנסות להתמקד במשהו, והתקשיתי להעמיד פנים שאני נהנה, אבל משחק הקלפים לפחות עזר קצת לאינג'י. היא ניסתה ללמד גם את החוטפים איך לשחק, אבל הם לא הבינו, התעצבנו ועזבו את החדר. המשכנו לדבר עד שתיים בלילה. אינג'י שאלה אם הגיוני שהחוטפים מנסים לשחק איתנו קלפים ושאחר כך יעשו לנו משהו רע. אמרתי לה, תפסיקי עם המחשבות הדיכאוניות. היינו מיואשים. חשבנו על מוות. אפילו צחקנו עליו, בסוג של הומור שחור. אמרנו, יכול להיות שזה היום האחרון שלנו. צריך לחגוג.
"בשתיים לפנות בבוקר נכנס אלינו מישהו שלא פגשנו במהלך השבוע. הציג את עצמו באנגלית שוטפת ואמר שהוא המתווך בינינו ובין המצרים ושאנחנו חוזרים הביתה. האמת? לא האמנתי לו. רק אחרי כמה דקות, כשהחוטפים נכנסו מבסוטים לחדר והתחילו לארוז את החפצים שלהם, הבנו שיש סיכוי.
"שלוש שעות נסענו עם המתווך עד שהגענו לנקודה שבה המתינו לנו נציגי הכוחות המצריים, שני אנשים נכבדים עם חליפות וכמה שומרים בדואים. נסענו עוד שלוש-ארבע שעות עד לתחנת המשטרה בצפון סיני. החזירו לנו את הטלפון. אינג'י התקשרה להורים שלה ואני לאחי ח'אלד. אמרתי לו, עד שאני לא פוגש אותך במעבר הגבול בטאבה, אני לא מאמין".
בתחנת המשטרה המתינו לחטופים עשרות עיתונאים וצלמים ונציגי הממשלה המצרית. "החדר היה נראה כמו חתונה גדולה, כמו חפלה", מחייך חסן במבוכה. "אבל הפלאשים הציקו לנו, וגם לא היינו במיטבנו כדי להצטלם. שבוע לא התקלחנו". סלוויק וחסן לחצו ידיים, חתמו על מסמכים, קיבלו דרכונים ונפרדו. "אינג'י הייתה אמורה להגיע לבית שגריר נורווגיה בקהיר. נפרדנו בחיפזון כי הנהג של השגריר המתין לה והבטחנו לשמור על קשר. אמרתי לה, אני תמיד שומר על קשר עם אנשים שאני מטייל איתם. בוודאי עם אנשים שאני נחטף איתם".
ומי המתין לך?
"אף אחד. בתחילה אמרו לי לקחת אוטובוס לקהיר. חשבתי שהם צוחקים עליי. ברגע זה השתחררתי וכבר שולחים אותי באוטובוס לבד, בלי שמירה? זה נשמע לי מפוקפק. ניסיתי להתקשר לשגרירות ישראל במצרים דרך האינטרנט, אבל הקו היה מנותק. בסוף רכב משטרתי הביא אותי לקהיר, ומשם טסתי לישראל".
האסירים המצרים שוחררו?
"לא. אבל הממשלה המצרית הבטיחה לבני השבט שתפתח את התיק שלהם לדיון מחודש".
בבוקר יום רביעי נחת חסן בישראל. בשדה התעופה המתינו לו המשפחה, התקשורת וחבר הכנסת אחמד טיבי. "אם הייתי גלעד שליט, היינו שומעים מילה גם מהממשלה", אומר חסן באדישות.
גלעד שליט נשבה כחייל. אתה נכנסת לאזור מסוכן בניגוד להוראות.
"נכון, אבל אני אזרח ישראלי שנחטף ושוחרר".
נעלבת ?
"לא. ציפיתי לזה. אם פוליטיקאי יהודי היה מזכיר אותי, הייתי מופתע. היחס לציבור הערבי בישראל שונה בחינוך, בתשתיות וגם בטיפול בחטופים. נולדתי בנצרת, עיר קטנה ומוזנחת, אבל אם ממשיכים ממנה כמה דקות בעלייה ומגיעים לנצרת עילית, פתאום מבינים שזו תקופה אחרת, מקום אחר. נצרת עילית יפה יותר, ירוקה יותר, מטופחת יותר. יש לה כבישים וגני שעשועים. בנצרת תחתית יש חפירות וניקוזים וילדים משחקים כדורגל על הכביש".
כמה מובילי דעה כתבו בעקבות שובך לישראל שישראלים שלא שועים לאזהרות המסע ונכנסים לסיני, יעשו זאת על אחריותם ויישאו בהוצאות השחרור.
"כשהגענו לתחנת המשטרה לאחר השחרור יצא לי לדבר עם נציגי הממשלה הנורווגית. הם סיפרו לי אילו מאמצים כבירים הם עשו כדי לשחרר את התיירת שלהם. גם אינג'י הייתה בטוחה שכולם יתגייסו למענה, והיא צדקה. יש במדינה שלה ארבעה מיליון בני אדם, וכולם עמדו מאחוריה. בעצמה אמרה לי שהממשלה שלה תהיה מוכנה לשלם כל סכום כדי להחזיר אותה. ואני, שחוזר לבד הביתה, שומע שעליי לשאת בעלויות השחרור. זה די עצוב".
הדרך מאילת לחצי האי סיני ממשיכה להתנהל בעצלתיים. נדמה שאיש לא התרגש מהאירוע האחרון, כי זרם המטיילים לטאבה לא פחת כלל. השבוע נסע אמיר חסן עם אחיו להחזיר את הרכב שלו מהחנייה. "מצאתי חניון מלא עד אפס מקום", הוא אומר בהשתאות. "החטיפה שלי לא שינתה את התוכניות לשום ישראלי. שבוע שלם הייתי בכותרות, ועדיין כל אחד חושב 'לי זה לא יקרה'. אף אחד לא מבין כמה זה מסוכן, עד שזה לא נוגע לו אישית".
תחזור לשם?
"גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול. אמא שלי הודיעה שבעשרים השנים הבאות היא מתכוונת להצטרף אליי לכל טיול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם