הגרמני שהתגייר ועוזר לניצולי שואה: כאן ביתי
מאז שנולד בגרמניה למשפחה תומכת נאצים, הוא חש זיקה ליהדות. אחרי שנודה, הוא התגייר שינה שמו ועלה ארצה. היום הוא מסייע לניצולי שואה
"תקשיב", הוא מבהיר בקול סמכותי. "אני לא זוכר דבר לפני גיל 13. הכל פשוט מחוק, שחור". הסיבה לכך טמונה ביחס המשפיל והמעליב שננקט כלפיו בעקבות התקרבותו לדת היהודית - הן מצד משפחתו והן מצד הסובבים אותה. "כשהחלטתי שאני מעוניין להפוך ליהודי השנה הייתה 1965, 20 שנה בלבד אחרי מלחמת העולם השנייה.
אף שהשואה נגמרה, האווירה באותם ימים בגרמניה עדיין דיברה על כך שלהיות יהודי הוא דבר בזוי ושפל. ההורים שלי גם תמכו בנאצים, כך שבאופן טבעי ברגע שהם שמעו שאני מתקרב ליהדות, התחלתי לחטוף מכות. והרבה. אבא שלי גם מצא מנורה קטנה עם מגן דוד ששמרתי ושבר אותה לרסיסים. יותר מהכאב הפיזי, הנפש שלי היתה פשוט מרוסקת לחתיכות באותה תקופה. זה היה נורא".
בהמשך, כאשר היחסים עם משפחתו המשיכו להידרדר, הוחלט על פרידה משותפת. וכך, היעד הבא של הבן ה"סורר" היה פנימייה נוצרית בקלן שנועדה להביא לתיקון דרכו היהודית. "הייתי עוף מוזר שם", הוא נזכר. "אף אחד לא הסתדר איתי, אני לא הסתדרתי עם המורים. זה לא היה בדיוק השידוך המוצלח ביותר שאפשר לבקש. אפילו הכומר שם ניסה להתחיל איתי. ברחתי משם ברגע הראשון שיכולתי".
ובכל זאת, כנראה שרגע מכונן אחד במוסד החינוכי האדוק לא יימחק מראשו של בן יוסף. "אחד הילדים הרעיש, והמורה קרא לו לעמוד בפני הלוח. לקח לי כמה רגעים בשביל לעכל את מה שהוא ביקש ממנו לעשות - לרדת על ברכיו ולהניף ידיו כמו ישו. סיננתי למורה משהו על כך שהקב"ה רוצה להראות את ההתנהגות הנכונה דרך התנהגותו של אדם. חטפתי על כך מיד. התלמידים נידו אותי, המורה ביקש שאתנצל, ואני הבנתי שאת הישועה אצטרך לחפש במקום אחר".
את מקום המפלט מצא בן יוסף אצל הרב המקומי, שלו סיפר לראשונה על רצונו להמיר את דתו. "זה היה פשוט נורא", הוא נזכר. "הגעתי לרב בגיל 13 וקצת. אמרתי לו:'שלום, אני יהודי. איפה נרשמים'. כאן זה בעצם נגמר, וגם התחיל. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוצאתי החוצה את הרצון שלי להיות יהודי. אתה לא מבין איזו הקלה הרגשתי".
אבל אף פעם לא היה לך שום קשר ליהדות. כיצד נולד הרצון להתקרב לדת הזו?
"אתה לא הראשון ששואל אותי את השאלה הזאת. הלוואי שהייתי יכול לתת לך תשובה מעמיקה ורצינית, אבל אין לי כזאת. אני חי את הדת היהודית כמעט מגיל אפס. התחושה שלי מאז ומתמיד היתה שנולדתי גוי בטעות. אז נכון שנולדתי בגרמניה על כל המשתמע מכך, אבל את האמונה שלי באלוהים וביהדות אף אחד לא יכול לקחת לי".
בשלב זה, כאשר הבין בן יוסף את עזות הקשר שלו ליהדות, החליט האחרון לעשות מעשה ולבקר לראשונה בישראל, יחד עם חבורת מתנדבים בקיבוצים נתיב הל"ה וכפר גליקסון. "ההרגשה היתה כאילו חזרתי הביתה, אף שבפועל זו היתה הפעם הראשונה שלי כאן", משחזר בן יוסף את ימיו הראשונים בארץ הקודש.
"עבדתי בקטיף אפרסקים ואגסים. אחר כך גם בחדר האוכל של הקיבוץ. כמו יקה טוב, עשיתי להם שם את המוות. במשמרת שלי השולחנות היו מסודרים בפלס לפי בלטות. אנשים לא ידעו איך לאכול אותי".
את הביקור השני ערך ממש עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, תוך כדי שהוא מרגיש פטריוטיות עמוקה לישראל. "הגעתי ביום השני למלחמה", הוא אומר. "עוד בגרמניה שמעתי שמתנהלים כאן קרבות ומיד התקשרתי למשרד הנסיעות לברר מה מתרחש. הם היו בטוחים שאני רוצה לבטל את הנסיעה, אבל אני ביקשתי רק שיבטלו את כרטיס החזרה לגרמניה. באמת שקשה לי להסביר זאת, אבל הרגשתי שאני חייב להגיע הביתה, לישראל".
מאותו רגע ידע בן יוסף כי הוא כאן כדי להישאר. כשהוא בן 40, החליט להותיר מאחוריו את עברו הגרמני ונגד כל הציפיות והנורמות המקובלות שעליהן התחנך באירופה, לעשות עלייה ולהתגייר. "רציתי להפוך להיות אחד משלכם", הוא מסביר את הצעד. "כדי לקדם את העניין הבנתי שעליי לדאוג לשני דברים: לעבור את טקס ברית המילה ואת הטבילה במקווה, ולקבל תעודת זהות. לא הרגשתי אחרת ממה שהרגשתי בגיל 13, אבל הייתי צריך זאת בשביל החותמת הרשמית. הייתי קורא לזה מעין כרטיס כניסה למשפחה האמיתית שלי".
אולם אף שהשתלב היטב בחברה ודאג להפוך לישראלי על ידי השלמת התהליכים הביורוקרטיים, בן יוסף התקשה לקבל את הלך הרוח התרבותי בארץ. "קשה לי מאוד עם חוסר הכבוד שהישראלים רוחשים האחד לשני", הוא אומר. "בגרמניה לא תראה מישהו עוקף בתור או מכנה מישהו אחר'בחורצ'יק'. זו מנטליות אחרת, שכנראה לעולם לא אצליח להתרגל אליה. חוץ מזה, אי אפשר להתרגל למזג האוויר כאן. חום אימים".
בשלב מסוים הוא אף נקלע למצוקה כלכלית וכמעט הידרדר לרחוב, אך ברגע האחרון זכה לסיועו של "המפעל לעזרה הדדית" הפועל במסגרת ארגון יוצאי מרכז אירופה. "הייתי על סף מגורים תחת כיפת השמים, אבל למזלי, אלוהים שלח אליי סימן", הוא מספר. "מצאתי מגנט על המקרר שעליו היה כתוב מספר טלפון לפניות לעזרה. לא היה לי יותר מדי מה להפסיד והרמתי את השפופרת.
"אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שמישהו באמת התעניין בשלומי. קיבלתי צ'ק על סך 500 שקל ובכיתי מאושר כמו תינוק". בתמורה החל בן יוסף לנצל את שליטתו האבסולוטית בשפה הגרמנית ובתרבות האירופית על מנת לסייע לניצולי השואה שעשו את דרכם לישראל עם תום מלחמת העולם השנייה, זאת באמצעות תרגום מסמכים מגרמנית וסיוע במגוון שירותים פרוצדורליים מול הרשויות.
המטרה שלו היתה ברורה: לסייע לניצולים לזכות בכספי השילומים, לצד דליית פיסות מידע אחרונות על משפחותיהם שנספו.
היית אומר שזו סגירת מעגל עבורך?
"אמנם לא נולדתי כיהודי, וגדלתי בגרמניה שביצעה את הפשעים הנוראים ביותר שהאנושות ידעה ותדע, אבל אני כואב את השואה כמעט כמוכם. מהיום שנחשפתי לארגון הרגשתי חובה מוסרית לתרום מהידע שלי לניצולי השואה. רובם הרי לא יודעים גרמנית, עברו משהו נורא ולא תמיד זוכים לקבל את מה שמגיע להם.
"במקום ללכת לעורכי דין שייקחו מהם עשרות אלפי שקלים, אני מכין להם מסמכים, מברר על כספי השילומים שמגיעים להם ומנסה לגרום להם לאיזשהו שביב של אושר בחיים הלא פשוטים שעברו עליהם. הדבר שהכי מספק אותי הוא למצוא תמונות או חפצים של הניצולים. כנראה שזו השליחות שלי בעולם הזה, ואני עושה אותה באהבה גדולה".
מתגעגע לגרמניה?
"גם אם הייתי רוצה, אני לא מרגיש לשם שום שייכות. אמנם אני חי בגרמנית וצופה בערוצים שמשדרים משם, אבל אני לא מסוגל להתנתק מהשנאה ומהאנטי לזרים שקיימים שם. בוא נגיד שלא הייתי ממליץ גם היום לאף אדם להיות שם מהגר. חוץ מזה, אני נמצא היום בבית האמיתי שלי. זה שווה את הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם