חופש השיסוי של עמירה הס
כשכתבת "הארץ" מעודדת במאמרה פלסטינים ליידות אבנים היא מתעלמת ממותם של אשר פלמר ובנו יהונתן ומסיתה לרצח
מגיעים הביתה.
שוב חטפנו אבן.
אשר ויונתן פלמר ז''ל .
"יידוי אבנים הוא זכות וחובה", כותבת עמירה הס הבוקר במאמרה ב"הארץ". גב' הס על מה את מדברת בשם השם? במשוואת החיים המורכבת ביהודה ושומרון ישנן פינות לא ברורות, סוגיות שדורשות חשיבה, אך רצח הוא רצח, יידוי אבנים אינו נובע משעמום או תחרות כפי שכתבת, ומקומם של הרוצחים אינו בפנתיאון לוחמי החופש אלא בצינוק עלוב שבו יסיימו את שארית חייהם.
הדיון על הוראות הפתיחה באש מתקיים במסגרת צה"ל ומערכת החוק מזה שנים ארוכות, אך ברובד המוסרי והערכי אסור לנו, כחברה, לאפשר לגיטימציה לדעות הרסניות כמו זו שהציגה עמירה הס. דבריה מהווים הסתה ברורה לרצח והמרדה ועליה לתת על כך את הדין, אולם מעל לכל דיון משפטי שיתעורר סביב אמירותיה ההזויות עלינו כציבור להוקיע ולהקיא מקרבנו סגנון חסר אחריות שכזה. האם לאדל ביטון הקטנה מגיע לחטוף אבן בראשה, האם דמה אדום פחות מדמה של עמירה הס?
נדמיין לרגע תסריט הפוך שבו פעיל ימין קיצוני (עמירה הס כידוע אינה קיצונית, היא בסך הכל פעילת זכויות אדם) היה כותב ספר המשבח את הטרור נגב ערבים בכלל או ערביי יהודה ושומרון. התוצאה של שטות כזו הייתה כמובן עולה למחבר הספר באישום חמור של הסתה לרצח והרשעה ברורה. בעצם, למה לדמיין, בית המשפט כבר נתקל בשאלה זו ולאחר ששקל את חופש הביטוי אל מול הפגיעה בביטחון המדינה ושלום הציבור כתב כך: "חברה הרוצה למנוע טרור חייבת למנוע גם דברי שבח ועידוד לטרור כזה, למנוע דברי שבח ועידוד לאלימות ולמעשי רצח המוניים..." (ת"פ 4456/96, 26 בנובמבר 1997).
את אשר פלמר ובנו זיכרונם לברכה, שנהרגו מאבן שפגעה במכוניתם, דבר לא ישיב לדאבוננו, אך את עונשם של מיידי האבנים יש להחמיר ככל הניתן.
ועמירה הס, עליה לשלם כהוגן על עזות פניה וחוצפתה, אך לא הכלא יהיה עונשה אלא מחאה רחבה והתעלמות מעתה ואילך מכל ההבלים שיפלוט קולמוסה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם