סיפורה של אשת הפרא שחיה בג'ונגל של הודו
לפני 38 שנים יצאה ילדה בת ארבע לשחק ביער ונעלמה. ואז, נג צ‘היידי צצה מחדש. בת ,42 יודעת רק חמש מילים ותמימה, אבל חזקה כמו טרזן
לאחר שהתפילה מסתיימת, המתפללים מתחילים לקרוא פסוקים מהתנ"ך. האשה ממשיכה לשבת שם, מנותקת, עם עיניים עצומות. כך זה נמשך עד תום הדרשה, כאשר האשה הממושקפת שמנהלת את התפילה אומרת סוף-סוף "אמן".
באותו רגע האשה בגיל העמידה, שישבה שקטה ומסוגרת, פוקחת את עיניה בהתרגשות לקראת מה שהיא צריכה לומר עכשיו. כל המתפללים סביבה אומרים זאת יחד, אבל קולה של נג צ'היידי נשמע חזק יותר. "אמן", היא צועקת. סוף-סוף מילה שהיא מכירה.
צ'היידי נולדה בתאיבה, כפר נידח המונה 150 בתים במחוז ההודי מיזוראם בגבול עם בורמה. בגיל ארבע היא נעלמה ביער סמוך יחד עם בן דודה בראקו, גם הוא בן ארבע. בראקו נמצא כעבור חמישה ימים ליד נחל. הוא היה מבולבל, אבל בחיים. את צ‘היידי לא מצאו. עד שבקיץ האחרון היא נמצאה פתאום, בגיל .42
המקומיים אומרים שרוחות רפאים חטפו אותה ביער. יום לאחר ששני בני הדודים נעלמו ירד גשם כבד, ורבים חשבו שאין להם סיכוי לשרוד. כאשר בראקו אותר, אף אחד לא הצליח להבין מה הוא אומר. היו שהאמינו שרוח רפאים השתלטה עליו ולכן הוא לא מסוגל לדבר בשפה של בני אדם. אלא שלמחרת, הילד התאושש ודיבר על אשה מסתורית שגרה ביער, שמצאה אותם, לקחה אותם לביתה ונתנה להם אוכל. כאשר לקחו הכפריים את הילד אל המקום שתיאר, לא היה שום זכר לאשה או לבית.
ומה שחשוב יותר, צוות המחפשים עדיין לא הצליח למצוא את צ'היידי. ואז החלו לצוץ שמועות על אנשים שראו אותה. הדיווח הראשון הגיע תשעה ימים לאחר שבן דודה נמצא. שני חוטבי עצים נפאלים מכפר סמוך טענו שראו ילדה הולכת ליד טיגריס. לדבריהם, כאשר ראו אותם הם נבהלו ועזבו את הכפר. אביה של צ'היידי, נג קאילה, ששמע את הדיווח, הגיע למקום שבו נראתה בתו כביכול, אך לא מצא אותה. "למשך תקופה מסוימת המשכנו לשמוע סיפורים על ילדה קטנה שנראתה במקומות שונים ביער,“ אומר קאילה, בן .62 "כל פעם הלכתי למקום שעליו דווח, אבל לא מצאתי אותה.“
לאחר כמה שנים פסקו גם הדיווחים האלה. הכפריים לא ידעו זאת אז, אבל באותה תקופה החלו להופיע דיווחים דומים ביערות בורמה השכנה. באחד המקרים, כפי שתושבי הכפר ארו בבורמה אמרו לאב, שני חוטבי עצים ראו "אשת פרא" - עירומה, עם שיער ארוך וציפורניים ארוכות. כאשר ניסו לתפוס אותה, היא תקפה אותם באמצעות ציפורניה ושיניה. הם נאלצו לכלוא אותה בתיבת עץ, ואחר כך עברו עם התיבה בכפרים הסמוכים ושאלו אם מישהו מכיר אותה. אולם איש לא הכיר אותה, ולאחר זמן קצר היא הצליחה להיחלץ מהתיבה ולברוח שוב אל הטבע.
כעבור שנים החלה האשה לבקר שוב בכפרים באיזור. "ייתכן שהיא הפסיקה לפחד מבני אדם,“ אומר אביה, "אולי היא רצתה לשוב".
רוב הכפריים חששו שאנשי משמר הגבול לא יראו בעין יפה את העובדה שהם מעניקים מקלט למישהו זר. ובכל זאת, גם כאשר מצאה בית, נהגה האשה לברוח ממנו אחרי כמה שבועות. בשלב זה היא כבר החלה ללבוש בגדים, ולפני ארבע שנים, כשראו אותה בבית הקברות של ארו, היא היתה רעבה וחולה, מכוסה בהפרשות של עצמה. אחד התושבים ריחם עליה ולקח אותה לביתו.
לאחר מכן, במשך כמה שנים, פגש קאילה תושבים מארו שעברו בתאיבה. כמעט כולם אמרו לו שהוא מאוד מזכיר להם את "ילדת הג'ונגל" שהם אימצו. "בשלב מסוים כבר הייתי כל כך סקרן, עד שהחלטתי שאני חייב ללכת לראות בעצמי אם זו צ'היידי שלי", מספר קאילה. "התייעצתי עם נגולה רעייתי ועם תושבים נוספים בכפר והחלטתי לנסות את מזלי".
הוא לווה כסף מארגון לא ממשלתי מקומי ולאחר שמכר כמה לוחות אלומיניום שנשארו לו לאחר בניית ביתו, הצליח לאסוף מספיק כסף כדי לנסוע לארו ולברר אם בתו נמצאת שם. יחד עם שישה כפריים נוספים הוא הלך שלושה ימים מעבר לגבול. לאחר הלילה השלישי הם הגיעו לארו. "בהתחלה לא היה נראה שהיא מזהה אותי", אומר קאילה. "אבל היתה לי הרגשה מוזרה שזוהי אכן בתי האבודה. כאשר הייתי לבד במטבח חשתי פתאום ששתי זרועות ארוכות מחבקות אותי. זו היתה היא. היא חיבקה אותי וקראה לי 'איפא' ("אבא" בדיאלקט המקומי, מארה)". לאשה היו גם שתי שומות - על לחי שמאל ועל ירך ימין - וקאילה זכר שגם לבתו היו שתי שומות כאלה באותם מקומות.
בשלב שבו היא הופיעה בארו כבר היה לאשה מעט "רכוש", שכלל גם שתי חולצות. לפי תושבי תאיבה, החולצות האלו סיניות. לדבריהם, באף יישוב באזור, לא בבורמה ולא במיזוראם, לא לובשים חולצות כאלה. עובדה זו חיזקה את התיאוריה שבמהלך השנים הארוכות שבהן היא שוטטה ביער, ייתכן שהיא הגיעה אפילו עד הגבול הסיני.
בהתחשב בכך שלפי ההערכות היא היתה מנותקת שנים מסביבה אנושית, מפתיע לגלות שצ'היידי אינה מתביישת ליצור קשר עם אנשים, אף שהדרך שלה להראות שהיא אוהבת מישהו היא ילדותית. שלושה שבועות אחרי שובה, אחד התושבים מנסה לחבק אותה. בתגובה היא תופסת אותו כמו מתאבקת ולוכדת אותו במצב של "נעילת ראש". מדובר בבחור צעיר וחסון המתנשא לגובה של 1.80 מטרים, בעוד שגובהה של צ'היידי פחות מ1.50- מטרים. ובכל זאת, הוא צריך לבקש עזרה מאחרים כדי להיחלץ מהלפיתה שלה. ובעת ששני מקומיים מנסים לחלץ אותו מאחיזתה, היא נותנת לו אגרופים בבטן ומשחררת צחוק מהדהד. המקומיים מחייכים ואומרים שצ'היידי אוהבת להיות בחברתו ושבדרך זו היא מביעה את שמחתה.
לעתים קרובות, כאשר צ'היידי יושבת על ספות וספסלים, היא למעשה רובצת. היא ממשיכה לנסות לתקשר בעזרת תנועות ידיים ומלמולים, אף שאיש לא מבין אותה. היא גם למדה כמה מחוות חברתיות בארו, אם כי מדובר במחוות מגושמות מאוד. כאשר מישהי שהתיידדה איתה הזילה דמעה כאשר הן נפרדו, צ'היידי הפתיעה את כולם כשניסתה לנחם אותה. אלא שהיא עשתה זאת באמצעות שפשוף ידיה על פניה של החברה. כאשר היא שמחה היא מוחאת כפיים, אבל מדובר במחיאות כפיים חזקות מאוד בעוד הידיים סמוכות לפרצופה.
באופן כללי יש לצ'היידי מזג נוח, אולם היא גם נתונה למצבי רוח. במהלך טקס שהתקיים בתאיבה לכבוד שובה, היא התעצבנה כאשר אחד המארגנים ניסה להסיר חלק מהצעיף שכיסה את פניה. בתגובה היא ניסתה לנשוך את ידו.
צ'היידי היא מה שמכונה בשפה המקצועית "ילד פרא". משתמשים במונח כדי לתאר ילדים שחיו ללא קשר אנושי מאז היו צעירים מאוד, בדרך כלל ביער. בדרך כלל, כשמוצאים את הילדים האלה, מגלים שהם סובלים מבעיות נפשיות.
צ'היידי, בניגוד למרבית ילדי הפרא שהתגלו בשנים האחרונות, לא קיבלה שום טיפול רפואי או פסיכולוגי מאז שובה. היא מבלה את ימיה במעבר מבית לבית, כדי לשחק עם כל מי שמוכן לכך, צעיר או מבוגר.
היא אולי בת ,42 אבל במובנים רבים היא החלה לחוות את הילדות וההתבגרות רק עתה. את מעט הרכוש שלה היא שומרת ליד החלון. בקבוק של לק לציפורניים, מסרק מפלסטיק, שפופרות של קרם לחות ושפתון שקיבלה מאחת מנשות הכפר. בבוקר, אחרי שהיא מתעוררת, היא מורחת את פניה בקרם, שמה לק ומסתרקת. היא זקוקה לסיוע רק במריחת שפתון.
כאשר היא במצב רוח טוב, היא חברותית מאוד, ול"רכוש" שלה יש חלק בכך. היא הולכת לבתים של השכנים עם מסרק, למשל, ומבקשת מהנשים שם לסרק אותה. בתמורה היא מורחת להן לק על הציפורניים.
היא גם החלה לעשות כמה עבודות במשק הבית. למשל, היא מביאה מים מהמעיין הסמוך ועוזרת לאמה לבשל. לאוצר המילים שלה, שכלל עם שובה חמש מילים, נוספו עוד כמה. באחד הבקרים, כאשר ילדה לחשה באוזניה "הללויה", צ'היידי חיפשה את אוזנה של הילדה ולחשה לה "אמן". היא גם מגיבה לשם החיבה שניתן לה, "פארי", שפירושו במארה "פרח בר".
הרבה השתנה בתאיבה ב38- שנות היעדרותה של צ'היידי. באותה תקופה לא היה כביש סלול שחיבר את הכפר לעיירת המחוז סאיהה. מיזוראם עדיין היתה חלק ממדינת אסאם. לעתים קרובות, בעת שירדו גשמים כבדים, הנהר שזורם ממערב למחוז היה עולה על גדותיו ומנתק את האזור משאר המדינה. כיום, יש כבר גשר.
כאשר נסלל הכביש, חמש שנים לאחר שצ'היידי נעלמה, החליטו זקני הכפר להזיז את הכפר כמה קילומטרים, כדי שיהיה קרוב יותר לכביש. לפני כמה חודשים לקחו כמה כפריים את צ'היידי לבית הקברות של הכפר הישן, בתקווה שזה אולי יסייע לה להיזכר בילדותה. אחרי הכל, היא נעלמה ביער הסמוך לבית הקברות. אלא שכיום, חוץ מכמה קברים ומצבות, אין שום סימן לכך שפעם היה כאן כפר. כדי לעבור בתוך כל העשבייה הגבוהה צריך לפנות דרך בעזרת מצ'טה.
בזמן שכולם עוקבים אחרי הבחור עם המצ‘טה שמפלס דרך, צ'היידי מבצעת ריצות קצרות, כאשר רגליה המיומנות מדלגות בקלות מעל צמחים גבוהים. שעתיים בילו איתה במקום, אך לא נראה שהיא זוכרת משהו. בדרך חזרה היא מחליטה להשתעשע. עלים נהפכים למשרוקיות, וענפים לקליעים שהיא יורה על אחרים. נראה שהג'ונגל הוא מגרש המשחקים שלה. פתאום מתחיל לרדת גשם, וצ'היידי, כמו כולם, ממהרת הביתה. וכאשר השמש מפציעה מבעד לעננים, היא רצה לעברה, מנופפת בידיה בשמחה. מרחוק, כל מה שרואים זו צללית של אשה מאושרת; וכל מה ששומעים זה מלמולים עדינים בשפה שאיש לא מבין.
הילדים הנטושים מצליחים לשרוד בטבע, אך מאבדים את היכולת לתקשר עם בני אדם
סיפוריהם הציתו את הדמיון האנושי ותועדו בספרות כבר במאה ה.18- חלקם אפילו נכנסו לפולקלור, בעיקר בהודו. כיום ידוע על יותר ממאה ילדי פרא דוגמת צ'היידי, שחיו מגיל צעיר בבדידות ואיבדו את היכולת לתקשר עם בני אדם.
רובם גדלו עם חיות פרא או חיות משק אחרי שננטשו, ואימצו את דפוסי ההתנהגות החייתיים במה שזכה לכינוי "תסמונת מוגלי," על שם ילד הג'ונגל הבדיוני של רודיארד קיפלינג. בדומה למוגלי, גם ילדי הפרא האמיתיים התקשו מאוד להשתלב בחברה. חלק הושלכו למוסדות סגורים, אחרים חיו בשוליה, ורבים מתו עוד לפני שהגיעו לבגרות. וייתכן שכלל לא היו ילדי פרא מלכתחילה.
לפחות בחלק מהמקרים, סביר יותר להניח שמדובר בילדים נטושים שסבלו מהפרעות תקשורת או התנהגות קשות, דוגמת אוטיזם, שעמן לא ידעה הסביבה להתמודד. מטפליהם המציאו סיפורים על אודות חיים בג'ונגל, בניסיון להסביר את ההפרעות יוצאות הדופן.
כך אירע כנראה עם הילדות "קאמלאלה" ו"אמאלה," שלפי הטענות התגלו במערב הודו ב1926- בקרב להקת זאבים. מנהל בית היתומים שלכאורה גילה אותן בג'ונגל טען שהן אימצו את דפוסי ההתנהגות של הזאבים ובמשך זמן רב אף תיעד את שיקומן. הילדות הקטנות מתו שנים אחדות אחרי שלכאורה התגלו, והסברה הרווחת כיום היא שמנהל בית היתומים בדה את הסיפור מלבו. אבל מדי כמה שנים צצים סיפורים על ילדי פרא שהלכו לאיבוד בטבע או שננטשו על ידי הוריהם, ואשר נחשבים מהימנים.
אחד הבולטים שבהם הוא סיפורה של אוקסנה מלאיה, שנולדה בכפר קטן באוקראינה, וגדלה מגיל שלוש ועד גיל שמונה עם להקת כלבים - אחרי שהוריה השיכורים נטשו אותה. כשאוקסנה התגלתה ב1991- היא הלכה על ארבע, נבחה ואפילו שתתה כמו כלב, בעזרת הלשון. היא גם פיתחה חושי ריח ושמיעה מחודדים. אף שעברה שיקום, הילדה מעולם לא הצליחה להשתלב בחברה. הרופאים פסקו שהיא לא אוטיסטית, אך לדבריהם, הבגרות המנטלית שלה היא כשל ילדה בת שש.
בניגוד לילדים אחרים שלא לומדים לדבר עד גיל חמש - הגיל שאחריו נסגר חלון ההזדמנויות להקניית יכולת הדיבור - הצליחה אוקסנה ללמוד לדבר, משום שפיתחה את המיומנות הבסיסית עוד לפני הנטישה. ואולם ללמוד לקרוא היא לא מסוגלת, ונראה שגם לא תצליח לעולם. בהיעדר חלופה אחרת, היא מעבירה את חייה במוסד פסיכיאטרי פתוח, אוהבת יותר מכל לרעות פרות, וכן, לפעמים גם לנבוח.
יש גם סיפורים עם סוף שמח יותר. ב1991- יצאה תושבת כפר באוגנדה לקושש עצים בתוך היער, כשלפתע הבחינה בלהקת קופים שבה קוף מוזר ונטול זנב. האשה התקרבה ללהקה וגילתה לתדהמתה שמדובר בילד כבן שש.
אחרי שהזעיקה עזרה, הצליחו התושבים ללכוד את הילד והתברר שמדובר בילד הנעדר ג'ון ססבוניה, שברח שלוש שנים קודם לכן מביתו אחרי שאביו רצח את אמו. ציפורניו הארוכות כבר היו מסולסלות כשהתגלה, ברכיו היו כמעט לבנות משום שנהג ללכת על ארבע, והוא סבל מתסמונת איש הזאב, שבה הגוף סובל משיעור יתר. אבל הוא זכה למשפחה מאמצת, ואחרי שיקום ארוך למד לדבר ולהתנהג בחברה האנושית. וגולת הכותרת - הוא הצטרף למקהלה, וב1999- אפילו יצא עמה לסיבוב הופעות בבריטניה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם