איך מרגישים אחרי סדנת שתיקה בהודו?
אסור לדבר, אסור לקרוא, אסור להתעמל, אסור ליצור קשר עין, ובטח שלא לגעת. מייקל פינקל נסע לוויפאסנה בהודו, וחשב שהוא עומד להשתגע
ולא רק השקט. כולנו התחייבנו לא רק לשתוק, אלא גם לא לעשות מחוות עם הידיים ולהימנע מקשר עין. "אתם צריכים לחיות כאן", נאמר לנו, "כאילו שאתם לגמרי לבד". אסור לעשות תרגילי כושר, חוץ מהליכה. אין טלפונים ניידים. אין מחשבים. אין רדיו. אין עטים וניירות. אין ספרים, עלונים או מגזינים. אין מה לקרוא. יהיו רק שתי ארוחות צמחוניות פשוטות ביום. המזוודה שלי, עם המחשב הנייד והסלולרי, נשמרת במשרד של מרכז המדיטציה. נשאר איתי רק תיק קטן עם כלי רחצה, קצת עזרה ראשונה וזוג בגדים להחלפה.
התור מתחיל לזוז ואני עוקב אחרי וייד ושאר הגברים - הנשים נמצאות באזור נפרד - בעת שאנו עוברים בקמפוס המשתרע על פני 80 דונמים. במרכז ניצבת פגודה ענקית. את 250 הגברים בערך חילקו לארבע קבוצות. אני יורד עם הקבוצה שלי, קבוצה מספר ,3 במורד המדרגות, לפגודה קטנה יותר. אנחנו חולצים את הנעליים. בתוך הפגודה יש חדר לבן גדול ועגול, ריק לגמרי חוץ משורות מסודרות של כריות כחולות מרובעות.
כמה מתנדבים - אנשים שכבר השתתפו בקורס ויכולים לעשות מחוות בידיים מפעם לפעם - מראים לי היכן לשבת (באנגלית הם נקראים :(Dharma Servers כרית ,51 לפי התגית שמוצמדת אליה בסיכת ביטחון. בחור בגיל העמידה משמאלי ואחר שנראה צעיר יותר מימיני יושבים עם רגליים מקופלות וגב זקוף, אז אני יושב כמוהם. כולנו מביטים קדימה לעבר שתי פלטפורמות מוגבהות שעליהן כריות לא מאוישות. עוד מעט ייכנסו שני גברים מבוגרים יותר, אחד עם שיער שחור ואחר מקריח, ויתיישבו על הכריות מולנו. אלו המורים שלנו. המדיטציה הראשונה עומדת להתחיל.
אני חרד מאוד, אבל גם שמח. זו התנסות שרציתי לחוות כבר זמן רב: הזדמנות להתנתק, להוריד לחצים, לכבות את הסוויץ'. לעצור, לפרק זמן מסוים, את הפטפוטים האינסופיים שלי ושל כולם. נולדו לי שלושה ילדים בתוך שלוש שנים: החיים שלי - בוקר, צהריים, ולעזאזל, אפילו אמצע הלילה - הפכו רועשים מאוד. נלכדתי במערבולת של פחות שעות לעבוד ויותר חשבונות לשלם. בביקור האחרון אצל הרופא הוא מדד לי לחץ דם ובפעם הראשונה בחיי הוא היה גבוה באופן מבהיל.
בחרתי במדיטציה המוכרת בשם ויפאסנה ממספר סיבות. קודם כל, היא לא שייכת לשום כת, דת או עדה. לא מתפללים לשום אל, לא צריך לדקלם מנטרות, ואיקונוגרפיה דתית היא מחוץ לתחום. אם, למשל, אתה נוצרי ועונד צלב, אתה חייב להסירו במהלך הקורס. גם לא נדרש ניסיון קודם במדיטציה. יתרה מזאת, נאמר לי שלהיות טירון זהו המצב האידיאלי, כי אין הרגלים רעים שאתה צריך להימנע מהם. זה התאים לי מצוין, כי מעולם לא עשיתי מדיטציה.
ויפאסנה, "תובנה" בשפה ההודית העתיקה פאלי, נהנית מ"תו התקן" האולטימטיבי. בודהה בכבודו ובעצמו נעזר בה כדי להשיג הארה. זה היה לפני 2,500 שנים. הטכניקה שבה השתמש בודהה, שהועברה ממורה למורה, היא כנראה אותה טכניקה שמלמדים כיום. חסידי ויפאסנה משוכנעים לגמרי בטוהר של המדיטציה הזאת. עד כדי כך שגם כיום היא עדיין לא נגועה בשיקולים כלכליים. המחיר של קורס בן עשרה ימים, כולל לינה ואוכל, הוא בדיוק אפס. הכל ממומן באמצעות תרומות. אף אחד לא מקבל שכר עבור עבודתו, אפילו לא המורים.
מטרת הוויפאסנה היא לעשות מין "ניקוי פסח" של המוח. לנקות את כל הזבל שהצטבר שם, כדי להשתחרר לגמרי מהסבל - הן הנפשי והן הפיזי. המגבלות הדרקוניות הוטלו כדי להסיר את כל ההסחות ולסלול את הדרך להתנהגות שקטה וממוקדת. הכרתי שני אנשים שהשתתפו בקורסי ויפאסנה והתקשרתי אליהם לפני שנסעתי להודו. אחת אמרה לי שזה היה אחד הדברים הכי מדהימים שהיא עשתה בחייה, והשני היה נחרץ עוד יותר - זה הדבר הכי מדהים שעשה בחייו, כולל להיות נוכח בלידת ילדיו.
הביקוש לוויפאסנה, למרות ההתחייבות לקבל על עצמך את כל המגבלות במשך עשרה ימים, הוא אדיר. רשימות המתנה הן עניין שכיח. כיום מעבירים סדנאות ויפאסנה ביותר מ70- מדינות, כולל ארצות הברית. אבל אני רציתי לטוס להודו - למולדת של בודהה, מרכז הוויפאסנה העולמי, מקום רחוק מאוד מהבית, כל כך רחוק, שלא תהיה לי אפשרות לפרוש ואיאלץ להשלים את הקורס.
דאמה גירי, המרכז שבו רציתי לעשות את הקורס, יכול לקלוט יותר מ500- סטודנטים, אבל להתקבל אליו זה כמו להתקבל לאוניברסיטה בארצות הברית. אפילו הייתי צריך לכתוב חיבור קצר, שבו כתבתי שאני ממש חייב "להגיע לדרגה גבוהה יותר של שלווה פנימית". כעבור שבועות אחדים קיבלתי אימייל שבישר לי שהתקבלתי לקורס שיתקיים בפברואר .2012 נפרדתי מהאשה והילדים וטסתי למומבאי (בומביי).
כעת, מקופל על הכרית הכחולה שלי בחדר צפוף בפגודה קטנה, אני מביט לעבר המורים, וממתין. אני לא ממש יודע מה לעשות. כבר ערב. אני מביט שוב במורים. הם יושבים בלי לזוז, עם עיניים עצומות. אני מביט בשכנים שלי. גם העיניים שלהם עצומות. גם אני עוצם את שלי. אני שומע את ציוץ הציפורים מעבר לקירות הפגודה. מישהו מגהק.
סוף סוף אני שומע קול מקידמת החדר, רשרוש קל. אני לא יכול להתאפק ומציץ לראות מה זה. אחד המורים, המקריח, לוחץ על כפתור של קומפקט דיסק. קול סדוק בוקע ממספר רמקולים התלויים על הקירות. קודם בהינדית ואחר כך באנגלית. זהו קולו של ס.נ. גואנקה, שאחראי לפריחה העכשווית של ויפאסנה.
המדיטציה הזו דעכה לאורך כמה מאות שנים לאחר מותו של בודהה, אולם היא פרחה בבורמה, שם גואנקה נתקל בה בשנות ה50- של המאה הקודמת. אף שהיה איש עסקים מצליח, הוא סבל ממיגרנות קשות שאף רופא לא הצליח להעלים. ויפאסנה לא רק שמה קץ לכאבי הראש שלו, היא גם מילאה אותו בתחושת אושר עמוקה, ובסופו של דבר הוא נטש את העסקים כדי לשתף את העולם במה שלמד.
בשנת 1969 הוא נסע להודו והציג מחדש ויפאסנה בארץ שבה היא נולדה. הודו היא מדינה שבה יש חלוקה ברורה בין דתות וכתות, אך הוויפאסנה מקבלת את כולם בזרועות פתוחות. טכניקת המדיטציה הזו החלה להתפשט ברחבי הודו, ואז, מפה לאוזן, התפשטה גם ברחבי העולם.
גואנקה כיום מבוגר מדי כדי ללמד בעצמו, אולם מרכזי ויפאסנה ברחבי תבל משתמשים בהנחיות המוקלטות שלו ובהרצאות שלו שצולמו בווידיאו. מהמרכז בהודו מפקחים באופן הדוק על כל קורס, בכל מדינה, עד לרמה של קביעת מספר שעות המדיטציה ושעות השינה.
הקול, קולו של גואנקה, מורה לי לחשוב על הנחיריים שלי. להקדיש את כל תשומת הלב שלי לנשימה. לאוויר היוצא, ולזה שנכנס. האם הוא יוצא בעיקר מהנחיר השמאלי? הימני? משניהם באופן שווה? תחשבו על זה, אומר גואנקה. תרגישו את זה. תתרכזו.
וזה הכל. המורה מכבה את הקומפקט דיסק ודממה משתררת בחדר. אני יושב, עיניי עצומות, ומתרכז בנשימה שלי. מתברר שאצלי זה בעיקר מהנחיר הימני. זה נראה לי מעניין. איכשהו. במשך כמה דקות.
הכנתי את עצמי במהלך השבועות שקדמו למסע, לאתגר נפשי קשה. תיכננתי לתת לוויפאסנה סיכוי, אף שידעתי שזה הולך להיות קשה. אף אחד לא יכול להגיד שאני טיפוס של מדיטציה. אני מדבר בקול רם. אני מלא אנרגיה. אני כל הזמן מחפש גירויים. "ברגע שאתה מסיים ארוחת בוקר", אומר אחד החברים שלי, "הדבר היחיד שאתה חושב עליו הוא 'מה יש לאכול בארוחת צהריים?'". אבל הגעתי לגיל - 43 - שבו הורדת הילוך יכולה בהחלט לסייע לי. גם הרופא אמר לי דברים ברוח זו.
במילים אחרות, אני ערוך ומוכן להשתעמם. אבל מה שמפתיע אותי - משהו שלא נערכתי לקראתו - זהו האספקט הפיזי של המדיטציה. הפעם האחרונה שבה ישבתי על הרצפה בלי תמיכה לגב, למשך פרק זמן משמעותי, היתה כנראה בגן הילדים. דקות אחדות לאחר שגואנקה הטיל עלינו את משימת הנחיריים, וכבר הגב התחתון שלי מתחיל לכאוב. והירכיים. וגם הברכיים. והצוואר. אני משנה תנוחה. מקפל מחדש את הרגליים. בשלב זה אני כבר שוכח לגמרי מהנשימה. אני מרגיש רק דבר אחד - כאב.
למזלי, הסדנה הזאת קצרה. פחות מחצי שעה. ועדיין, זה מספיק כדי להדאיג אותי. המורה המקריח - קוראים לו יוגש, הוא אומר לנו - לוקח את המיקרופון ומודיע לנו בשלווה שהמדיטציה האמיתית מתחילה מחר. אנחנו רשאים לצאת לחדרים שלנו.
אני קצת רעב. קיבלתי חדר בקבוצת בניינים סמוכים לקמפוס. לחדר יש קירות לבנים, שידה לבנה, מאוורר תקרה לבן ובית שימוש לבן. נורה חלשה אחת מאירה את החדר. המיטה היא מזרון דק המונח על קרש. זה לא נוח בכוונה. לפי כללי המשמעת של ויפאסנה, שכולנו התחייבנו לציית להם - בנוסף להתחייבות לא לשקר או לגנוב או לצרוך חומרים משכרים או לעסוק בפעילות מינית כלשהי - גם התחייבנו לא לישון ב"מיטות פאר". מחסור בשינה זה כנראה חלק אינטגרלי מתהליך טיהור המוח. אני שוכב על המיטה. היא אכן לא "מיטת פאר". אני מכבה את האור. אני שומע את זמזום היתושים, מה שמזכיר לי עוד אחד מהכללים: אסור להרוג אף יצור חי. אז אני מניח להם להמשיך לזמזם.
אני עייף מהנסיעה - מסע דרך שלוש יבשות למומבאי, הרכבת העמוסה צפונה לכפר איגטפורי, ההליכה במעלה הגבעה אל דאמה גירי - והרעב שלי לספר או למוזיקה או לתוכנית טלוויזיה מרגיעה מתפוגג מהר. אני נרדם.
דחפו את הראש שלי לתוך תוף עצום. ועכשיו מישהו מכה בתוף. בעצם, לא. הראש שלי עדיין כאן. ואני עדיין במיטה. אבל הבום אמיתי. זהו גונג, גונג אדיר, שמתגלגל כמו רעם אל תוך הלילה. אני מביט בשעון שלי: 4 בבוקר, בדיוק. שעת ההשכמה.
אבל אני לא מוטרד. לפני שהגעתי הורו לנו להתעלם מכל המנטרות שאולי השתמשנו בהן בעבר. אין בעיה, ממילא מעולם לא היו לי מנטרות. אבל האמת היא שהבאתי עמי משהו דומה. יותר סיסמה מאשר מנטרה. והסיסמה היא "מפל, נהר, אגם". אני מוצא
אני עומד בתור לארוחת הבוקר. אחד המתנדבים מושיט לי צלחת אלומיניום וכף, ואני לוקח לעצמי כמה כפות של דייסת שיבולת שועל ממיכל בגודל של בריכת ילדים. אני מוזג לי כוס תה עם חלב. אני יושב בכיסא פלסטיק לבן ליד שולחן ארוך ועמוס, נועץ מבט בצלחת שלי, מנסה להימנע מקשר עין ולדכא את כל האינסטינקטים החברתיים שלי. זה מאוד לא נוח. אחר כך אני חוזר לחדר ושופך דלי מים על הראש - אין מקלחות בדאמה גירי - ושב לפגודה הקטנה.
הפעם המורים איתנו בחדר. יוגש מפעיל את הקומפקט דיסק ואני מצפה בכיליון עיניים שגואנקה יעבור מהינדית לאנגלית. וכשהוא עושה זאת, זה אותו דבר: תתרכזו בנחיריים שלכם. זה הכל. אני נאנק מכאבים, אני חסר מנוחה ושוקל לפרוש. באמת. וזה רק קצת אחרי שמונה בבוקר ביום המלא הראשון.
אני מנסה להירגע ולהתרכז באף שלי, אבל המפל ממשיך. אני חושב על הבית, שם עוד מעט שעת ההשכבה של הילדים. אני מדמיין את כל התהליך: ההשפרצות באמבטיה, הוויכוח איזו קלטת לראות - לא, הערב זה לא בוב ספוג - צחצוח השיניים, הקראת סיפור לפני השינה, ומישהו צריך פיפי. כך חולפת לה שעה. ואז יוגש לוקח את המיקרופון ואומר לנו לצאת להפסקה של חמש דקות ולשוב לפגודה לסדנה נוספת שתימשך שעתיים.
מ4:00- לפנות בוקר ועד כיבוי אורות בשעה - 21:30 זה 17 שעות וחצי - מצפים מאיתנו לעשות מדיטציה, עם כמה מנוחות קצרות ושתי הפסקות אוכל. אם אפשר, בלי לזוז. וכמובן בלי לדבר. אף שיש שתי הזדמנויות לדבר. מיד אחרי ארוחת הצהריים או לפני כיבוי אורות, אתה רשאי לשאול את המורה שלך שאלה. אני מתייצב להזדמנות הראשונה, ממתין על הכרית שלי, וכאשר המתנדב מסמן שהגיע תורי אני הולך לקידמת הפגודה ומתיישב לפני יוגש.
"הגוף שלי", אני אומר לו, "לא מחזיק מעמד". אני מזכיר את הגב, הברכיים והירכיים שלי. ואז אני שואל על כיסאות. חמש או שש פעמים במהלך סדנאות הבוקר ניגש מתנדב למחסן מאחורי החדר המרכזי של הפגודה וחזר עם כיסא פשוט. הוא הניח אותו מאחורה ואז סטודנט ניגש אליו, התיישב עליו והשעין את הגב. לווייד יש כיסא מתקפל. ולי כל כך כואב, עד שאני לא מסוגל לעשות מדיטציה.
"האם אני יכול לקבל כיסא?", אני שואל.
יוגש נועץ בי מבט. "אתה סובל מבעיה פיזית?", הוא שואל. "יש לך צורך רפואי?"
אני מהסס. הנה ההזדמנות שלי לעשות לעצמי הקלות. בסוף ייצא שרוקנתי את חשבון הבנק שלי בשביל כיסא. אבל גם נשבעתי לא לשקר. לוויפאסנה היסטוריה של 2,500 שנות הצלחה. אני מבין שאני צריך לשחק לפי הכללים או לעזוב. "לא", אני משיב.
יוגש אומר לי שגופי מתמרד נגד האתגר החדש. זה קורה, הוא אומר. זה חלק אינטגרלי מהתהליך. אני חייב להתמודד.
והוא מחזיר אותי לכרית .51
במשך שלושה ימים ועוד שלושת רבעי יום המשימה שלנו לא משתנה: תחשבו על האף שלכם. המטרה, אומרים לנו, היא לחדד את חושינו עד שנרגיש כל מיקרו-תחושה. כל טיפת זיעה, כל שערה, כל רטט, כל דיגדוג וכל גירוד.
וזה עובד. החושים שלי, כולם, נעשים מאוד מחודדים. כאשר אני דורך על זרד זה נשמע כמו זיקוקי דינור. כל התעטשות היא מחרישת אוזניים. במהלך ההפסקה אני יושב מול שיח ושם לב שכל עלה הוא בגוון קצת שונה של ירוק.
אבל האמת צריכה להיאמר: לחשוב כל הזמן על האף שלך זה משעמם בטירוף. אני אפילו לא יודע איך אשרוד את זה. דקה אחר דקה, מפגש אחרי מפגש. המצב של הגב שלי לא משתפר. אני תקוע עם המפל בלי שום סימן לנהר. כל פעם שאני חולף על פני שלט "תהיה שמח!" בא לי לקרוע אותו לגזרים.
ואז, בשעת אחר הצהריים מאוחרת ביום הרביעי, ליוגש יש הודעה: סיימנו את שלב האף. אנו מוכנים לחקור את מיסתורי הוויפאסנה המתקדמת. עדיין אין לי מושג למה הוא מתכוון. חבריי שעברו את הקורס אמרו לי שעדיף לא לדעת מראש, אלא לאפשר לדברים להיחשף באופן טבעי ולא לטפח ציפיות.
אנו מקשיבים להקלטה ארוכה של גואנקה. מדיטציית ויפאסנה, בעיקרה, זה כמו לקחת את מה שלמדנו על האזור סביב האף שלנו וליישם זאת בשאר חלקי הגוף. מהראש ועד אצבעות הרגליים, עלינו לעבור נפשית על כל סנטימטר בגופנו ולאתר את התחושות בכל נקודה. אסור לנו להגיב - לא לרטט נעים ולא לגירוד מעצבן - אלא לשמור על קור רוח ולדעת שכל התחושות הן זמניות ושהכל ישתנה.
אני מודה שאני קצת מאוכזב. זה הכל? ציפיתי למשהו יותר דרמטי. אבל אני מביט בסטודנטים שכבר היו כאן קודם. אני צופה בהם עושים מדיטציה. ללא תנועה, קורנים מאושר. אני חושב על יוגש. תמיד רגוע. אני, בגדול, איש של מצבי רוח. שמח מאוד כאשר דברים מסתדרים טוב ומתעצב כשהם לא. גואנקה אומר שזו לא דרך בריאה לחיות. חשוב, הוא מלמד, להישאר קר רוח בכל הנסיבות. תהיה מודע, שמור על איזון. אני מחליט לא לוותר.
ישנם רגעים, קצרים ונדירים, שבהם אני מצליח. כאשר אני על הכרית ומרגיש רטט בכל חלקי גופי. נמסתי כמו גלולת אלקה זלצר (טבלייה נגד צרבת) לתוך מרק היקום. גואנקה קורא לזה מצב של "זרימה חופשית". זו הרגשה נפלאה, אף שגואנקה מזהיר אותנו מפני ההשתוקקות להגיע לתחושה הזו. תמיד, הוא מדגיש, תהיו מרוצים ממה שקורה ממש עכשיו.
אני מגלה שזה קשה. בעיקר משום שמה שקורה עכשיו זה שאני אומלל. ביום שבו מציגים בפנינו את ויפאסנה גם שולחים אותנו לתאי מדיטציה פרטיים. במקום לעשות זאת בקבוצה, כעת מצפים מאיתנו לבלות שבע שעות ביום לבד בחדר קטן וצר, מואר באור עמום. לפחות כאן, בלי מורים שמפקחים עליי, אני יכול למתוח את איבריי, להשעין את הראש על הדלת, כאשר רגליי נוגעות בקיר ממול, וכך להקל במעט את כאב הגב. אני מרגיש כאילו אני שוכב בקבר. אבל גם ללא כאב, אני פשוט לא מסוגל להצליח לעשות מדיטציה במשך יותר מכמה דקות. הראש שלי רועש מדי. הזרימה אינה חופשית.
כל סדנה קבוצתית מתחילה עם אותן מילים של גואנקה: "תתחילו עם מחשבה צלולה ובהירה". ואז הוא עובר לעצות נוספות. אבל אני אפילו לא מצליח לעבור את השלב הראשון. נראה לי שכולם בחדר, חוץ ממני, צפים באושר על מימי אגם צלול. אני מודע לכך שאני יכול לפרוש.
איש לא מחזיק אותי כאן בניגוד לרצוני, אבל משהו בתוכי אומר לי שכל רגע עומדת להתרחש פריצת הדרך המיוחלת. אני אדם עם סיבולת. פעם רצתי 160 ק“מ ביממה אחת. אני גם מאוד תחרותי - ומסוגל להפוך משהו אוורירי ונינוח כמו קורס מדיטציה לאירוע ספורט. ואם כל האנשים האלה עדיין כאן, אין מצב שאני פורש. אין כאן שום דבר מסוכן. זה לא שאני מעפיל לפסגה בגובה 8,000 מטר או זוחל בשדה קרב. כל מה שאני צריך לעשות זה לשבת. הכי פשוט בעולם. אז אני מחליט להמשיך.
אבל משהו קורה לי. משהו רע. להגיד לי לשתוק, עם זה אני עוד יכול להסתדר. אם מדכאים את הצורך שלי לרוץ, לרכוב על אופניים או לטפס על הרים ומצווים עליי לשבת ללא תנועה - גם עם זה אני יכול להסתדר. אבל השילוב של השניים - השתיקה והישיבה ללא תנועה - הוא קטלני. אני באמת טיפסתי על פסגת הר בגובה 8,000 מטר ובאמת זחלתי בשדה קרב. ותאמינו לי, שתי הפעילויות האלה הרבה יותר קלות מוויפאסנה.
הסביבה המרגיעה הזו מוציאה מתוכי זעם מפחיד. אני מתחיל לשנוא את הסטודנטים סביבי. אני שונא את המורים. אני שונא את המתנדבים. אני שונא את האוכל ואת המיטה שלי ואת הכרית שלי ואת התא שלי. אני שונא את עצמי.
אני מרגיש משועמם וכועס ולכוד וסובל מקלאוסטרופוביה. אני גם מרגיש בודד. הרבה יותר בודד מאשר אילו באמת הייתי לבד. המוח שלי כמו צנטריפוגה, כל הזמן מסתובב. ככל שהימים חולפים אני מרגיש פחות רגוע. המפל רק מתגבר. כאשר משמיעים את הגונג לציון תחילת היום החמישי, כבר יש לי מפל ניאגרה בראש.
ואז, במהלך סדנת הטרום שחר, אני יוצר קשר עין עם אדם שיושב על הכרית לידי. המבוגר יותר. יש הוראות ברורות מה לעשות במצב כזה. צריך להסיר את המבט מיד. אך במקום זאת אני מהנהן בראשי, כאילו מברך אותו לשלום. עברתי על אחד החוקים. השכן על הכרית לידי, קצת בבהלה, מחייך בחזרה. כן. אינטראקציה אנושית אמיתית. זה נמשך אולי שלוש שניות, אבל אני באופוריה. מאוחר יותר באותו בוקר אנו עושים זאת שוב. אני מרגיש כאילו זה מציל את חיי.
בדרך לארוחת הצהריים אני מגלה מפתח חלוד על המדרכה. אני מרים אותו. פיתחתי הרגל במהלך הקורס: לאסוף כל מיני גרוטאות - מסיכות ביטחון ועד ברגים. לא יודע למה. רק הנחתי אותם על השידה ולא עשיתי איתם כלום. אבל בחדרי באותו ערב, משתגע יותר מתמיד בגלל היעדר ההסחות, אני מוציא את המפתח החלוד מכיסי. אני אוחז בו כמו בעיפרון. אני לוקח את בקבוק הפלסטיק שלי. אני מגרד את צדו בעזרת המפתח. ואז שוב.
וכך אני מעביר את מחצית הלילה. מתעל את כל הזעם שהצטבר בתוכי לכתיבת מכתב שלם על הבקבוק בעזרת המפתח. היו שם אולי אלף מילים. כמו איזה גילוי דעת של רוצח סדרתי. רוב המכתב, למרבה המזל, לגמרי לא מובן, למרות שזה נראה מאוד פרנואידי. אני תוהה אם אני עובר שטיפת מוח. אולי המזון מורעל. פתאום גם לא ברור לי אם אני באמת יכול לפרוש.
במדיטציה הקבוצתית למחרת אני מדמיין שאני נחנק - אני באמת נחנק! - ורגליי מתחילות לחבוט בכרית. אני צובט בחוזקה את לחיי, מנסה להעיר את עצמי מהסיוט. גופי מתכסה זיעה וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה שאני רוצה לעמוד על רגליי ולברוח מכאן. לא מעניין אותי החפצים שלי, רק לברוח. כאשר המפגש מסתיים יוגש יוצר איתי קשר עין ומורה לי להגיע אליו. בעת שכולם יוצאים מהפגודה, אני צועד לעברו. אני מתיישב. אני מאמין שמכיוון שהפרתי את כל כללי המשמעת והפרעתי לאחרים לעשות מדיטציה, הוא הולך להעיף אותי מהקורס. אני מקווה שהוא יעיף אותי.
הוא מביט בי ישר בעיניים. "מייקל", הוא אומר. בשקט, מתוך רחמים. "מייקל, מה קרה?"
אני מנסה לענות, אבל מערכת הפיגומים הנפשית שלי קורסת. אני נשבר. דמעות זולגות מעיניי. יוגש ממשיך להביט בי. וכאשר אני מתעשת, הוא מחייך.
"זה נפלא, מייקל. באמת. כל כך הרבה דברים צפים אל פני השטח. זה מלא עוצמה. אני חושב שאתה מוציא מהקורס הזה יותר מאשר כל שאר המשתתפים".
לתדהמתי, אני מרגיש יותר טוב. לפני חמש דקות תיכננתי לברוח. כעת אני באמת מרגיש שאני מרוויח כאן הרבה יותר מכל אלו שעושים סביבי מדיטציה בלי לזוז. יכול להיות שאפילו אסיים את הקורס במקום הראשון. הכאבים מתחילים להיעלם. הייתי רוצה גם לומר שהמדיטציה נעשית קלה יותר, אבל היא לא. אף דקה לא נראית לי פחות משישים שניות. אני מודד כמה זמן אני יכול לשבת בלי לזוז. השיא שלי הוא 27 דקות. אני ממשיך לנהל מערכת יחסים אסורה עם השכן - קריצה, חיוך, אנחה.
לילה אחד, כשאני מפר שוב את הכללים, אני קורא מה שכתוב על התווית של הדיאודורנט שלי. ושל הסבון. ומשחת השיניים. ואז אני מחטט בתיק כלי הרחצה בחיפוש אחר חומר קריאה נוסף. אני רואה בקבוק של משככי כאבים. אני לא יכול להתאפק, בולע כמה כדורים ונרדם לכמה שעות.
כמה פעמים נוספות, בעת שאני אמור לעשות מדיטציה, אני משוטט בקמפוס, מנסה לחמוק מהמתנדבים, הדארמה סרברס - או משטרת הדארמה כפי שאני מכנה אותם. אני רואה ילדים בשדה סמוך משחקים קריקט. אני מוצא את עצמי רוקד לצלילי סטריאו בלתי נראה. אני פוגש משתמטים נוספים. שני חבר‘ה משוחחים, מישהו שמדבר בסלולרי.
אני מעלה תיאוריה: אלו שבאמת טובים במדיטציה, שבאמת יכולים לדכא כל מחשבה, כנראה שממילא לא היו להם הרבה מחשבות. הם טיפשים. אני אוהב את התיאוריה הזו. היא גורמת לי להרגיש טוב יותר. מי בכלל רוצה להיות בודהה, לעזאזל? זה לא כיף. אין נשים.
המפגש האחרון הוא סדנה קבוצתית של שעה. הראש שלי עדיין מפל, חזק כתמיד. כאשר המפגש מסתיים, נדר השתיקה שלנו עודנו בתוקף. אסור לנו לדבר עד שאנו עוברים את הפגודה הגדולה.
אני נוהג לסכם את המסעות שלי לא לפי מה שראיתי אלא לפי מה שהרגשתי. במהלך דקות השתיקה האחרונות שלי אני מגיע למסקנה שהזמן שביליתי בדאמה גירי הוא המסע המעמיק ביותר בחיי. גם שבועות אחר כך, לאחר שכבר שבתי לקיום השגרתי שלי, אני רואה שעשרת הימים שם שינו אותי. זרם הצרות הקטנות שהיה גורם לי להתעצבן - כוס מיץ התפוחים השלישית שנשפכת, הסלולרי שנופל לאסלה - נראה עכשיו בדיוק כפי שהוא: לא סיפור גדול. גם כאשר אני ניצב בפני כמה בעיות שהן כן סיפור גדול - כמו מוות במשפחה וביקור במיון עם בני - יש לי הבנה שלווה של השינויים הבלתי צפויים של החיים.
גואנקה אמר שחשוב להמשיך לעשות מדיטציה, שעתיים ביום. אני אפילו לא מנסה. אף אחד מהחברים שלי לא הבחין בפגיעה כלשהי ביכולת שלי לפטפט. אבל האמת היא שאני כן מרגיש קצת יותר מואר, יותר מחובר לעולם, במובן העמוק של המילה. אני מרגיש שאני מבין טוב יותר מי אני, על היתרונות והחולשות שלי, ומקבל זאת.
אני שומר על קשר עם כמה מהסטודנטים ומגלה שגם הם סבלו. אחד הודה שגם הוא בכה. אחר, הודי, גילה שכדי להעביר את הזמן הוא העניק כמעט לכל המשתתפים שמות חיבה. אני הייתי "סטיב ג'ובס" בגלל שיש לי עור בהיר, אני מקריח ומרכיב משקפיים עגולים. אני גם מגלה ש15- סטודנטים פרשו מהקורס, רובם ביומיים הראשונים.
אבל בגדול, אני חושב על חמש המילים שבהן סיכמתי את הקורס ושאמרתי לבחור שהלך לצדי ברגע ששוב היה מותר לנו לדבר. זו עדיין ההערכה הכי כנה ואמיתית שלי לכל הקורס. ברגע שאני יכול, אני פונה אליו והוא פונה אליי. שנינו מחייכים חיוך רחב. ואז אני אומר את מילותיי הראשונות: "וואו, זה היה ממש מעצבן".
לא צריך להרחיק עד הודו כדי להשתתף בקורס ויפאסנה לפי שיטת גואנקה - אפשר לעשות אותו גם בישראל, במתחם העמותה לוויפאסנה שליד קיבוץ בית זרע בעמק הירדן (שיעבור בעוד כשנה למתחם חדש ליד קיבוץ דגניה).
העמותה מעבירה קורס בן עשרה ימים בתנאי פנימייה, ובדומה לשאר המרכזים בעולם היא לא גובה עליו תשלום. מי מממן את הוצאות הקורס? בסופו של דבר, התלמידים, שבדרך כלל תורמים לעמותה בסיום הקורס כדי לאפשר גם לבאים אחריהם ליהנות מהחוויה. יומם של המשתתפים מתחיל בארבע בבוקר, ונמשך עד תשע בערב, כאשר על פני היום נפרשות כעשר שעות מדיטציה עם הפסקות קבועות וזמני מנוחה.
אחד האתגרים הקשים ביותר הוא זה הפיזי: הצורך לשבת ברגליים משוכלות במשך שעות ארוכות כל יום. אבל כמו שמצוין בכתבה, אנשים שאינם מסוגלים לשבת בנוחות על הרצפה מפאת גילם או בשל בעיות גופניות, יכולים לשבת על כיסא. כל אדם בריא מגיל 20 ומעלה יכול להשתתף בתרגול, אבל אדם הסובל מבעיות נפשיות, או מצוי בתקופה נסערת מבחינה רגשית, לא בהכרח יוכל להשתלב בו בהצלחה ולהפיק ממנו תועלת.
כדי שיהיה אפשר לעזור לנרשמים להחליט מראש אם הם נמצאים במצב מתאים למדיטציית שתיקה בת עשרה ימים, הם מתבקשים למלא שאלון ולעתים אף להשתתף בשיחה. בחו"ל משתמשים בשיטה כבר שנים כדי לסייע בשיקום אסירים, ובעשור האחרון היא נוסתה גם בכלא "חרמון" בצפון.
ד"ר נתי רונאל ואילונה אריאל מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן עקבו אחר הצלחת התוכנית בכלא, וגילו שלא זו בלבד שהאסירים הצליחו לעמוד במטלות הסדנה (שתיקה במשך ימים, מזון צמחוני צנוע ואף הימנעות כמעט מוחלטת מעישון סיגריות), אלא שקיומה יצר אווירה חדשה בכלא, הן בין האסירים ובין עצמם והן כלפי חברי הסגל. זאת ועוד, לאחר סיום הקורס האסירים ניסו ליישם את התובנות להן זכו ביחסיהם עם הזולת, כולל ביחסי המשפחה שלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם