מסע למקום בו נעלמו עשרות נשים קנדיות
צעירה בת 20 מעיירה קטנה בקנדה נעלמה לפני שנתיים, כמוה נעלמו מאז שנות ה70- לפחות עוד 43 נשים, רובן לצדי הכביש הראשי באזור - כביש הדמעות
ביום שישי, 27 במאי ,2011 ניווטה מדיסון סקוט עם טנדר הפורד המשומש שלה, מודל 91', בין עצי האשוח, וחנתה בקרחת יער מכוסה דשא ליד קצה האגם. מאדי, ג'ינג'ית ירוקת עיניים, בעלת חיוך רחב ונמשים, היתה צעירה בת 20 מלאת חיים. היא שיחקה הוקי קרח ורוגבי, הרגישה נוח על גב סוס, אופנוע שטח או אופנוע שלג, וידעה להשתמש במפתח ברגים. היא גם בדיוק התחילה לעבוד כשוליה כמכונאית בסדנה של אבא שלה.
למאדי היה גם צד רך יותר, היא צילמה ציפורים, פרחים, חברים, ובמיוחד את אחותה הקטנה. בתמונה בלתי אופיינית אחת עם חשיפה ארוכה, הצטלמה מאדי בפנים רציניות על רקע שדה קודר, מכוסה שלג. היא כיבתה את הפלאש, ואז יצאה מהפריים, כשדמותה נעלמת אל תוך הלילה. בחורף של שנת ,2010 אחד מבני דודה הגיב לתמונה ב"פייסבוק" וכתב: "אני לא אוהב דברים שקשורים לרוחות רפאים.“ מאדי ענתה: "חה-חה. אתה תינוק..."
בבוקר שבו נסעה מאדי לאגם הוגסבק, נשבו רוחות קרות באזור והטמפרטורות הגיעו עד 7 מעלות. על פי התחזית, לקראת הלילה הטמפרטורות היו אמורות להתקרב שוב לאפס. ולמרות זאת, מאדי תכננה להישאר לישון ליד האגם עם אחת מחברותיה אחרי המסיבה. היא יצאה מהמכונית ובנתה את האוהל הכחול שלה. היא לבשה טי-שירט שחורה וג'ינס והצטרפה לחגיגה. בקרחת היער היו כ50- צעירים בני 18 עד ,25 כולם מאזור ואנדרהוף, עיירת ספר נידחת שאוכלוסייתה מונה רק 4,800 בני אדם. כמה אנשים מבוגרים יותר הצטרפו למסיבה, אבל אף אחד מהמשתתפים לא הסכים לומר יותר מאוחר מה בדיוק קרה שם. הם רק אמרו שמה שהתרחש במקום הוא מה שקורה כשצעירים נאספים בלילה ביער - בדיוק מה שלבטח התרחש בזמן שהוריהם נהגו לבלות ליד האגם.
המסיבה נמשכה אל תוך הבוקר. חברתה של מאדי, על פי הדיווחים, הלכה הביתה מוקדם אחרי שנפצעה בברכה. אבל מאדי החליטה להישאר במחנה לבד. הפעם האחרונה שמישהו מודה שראה אותה היתה בשעה שלוש בבוקר. למחרת, במהלך כל יום שבת, המכונית של מאדי והאוהל שלה נותרו באמצע המקום הסואן ביותר בפארק. בערב נערכה מסיבה גדולה אף יותר באותה קרחת יער, עם 150 איש שחגגו סביב המקום בו חנתה המכונית של מאדי. אבל אף אחד לא ראה אותה.
למאדי היו עשרות חברים. משפחתה המורחבת היתה הבעלים של מנסרה מקומית, ושל סופרמרקט מקומי בשם "סקוט פודס". היא היתה מנוסה במחנאות, ובילתה על שפת האגם פעמים רבות. ובכל זאת, ביום ראשון בבוקר, כאשר איש מחבריה ומבני משפחתה לא שמע ממנה דבר, הוריה, אלדון ודון סקוט, נסעו לאגם. הם מצאו שם את המכונית, האוהל והארנק שלה, אבל לא את מאדי - והזעיקו את המשטרה.
השוטרים לא מצאו במקום כל סימן למאבק, לא היה תקר בצמיג או כל בעיה מכנית אחרת שבגללה היתה עשויה מאדי לנטוש את המכונית. הם גם לא מצאו עקבות של דוב או של פומה. המפתחות
והטלפון הסלולרי שלה נעלמו. היה נראה כאילו היא פשוט הלכה, או נכנסה לרכב אחר. אבל בזכות העובדה שמשפחת סקוט נחשבה מכובדת בקהילה, ומאדי היתה נערה אחראית וחרוצה, לא היה ספק שיש מקום לדאגה.
להיעלמותה של צעירה אחת בקהילה סגורה מתלווה שברון לב. אבל כשמרחיבים את הטווח על המפה, ואנדרהוף הופכת לעוד אחת בסדרה של נקודות ציון טראגיות באותו חלק של בריטיש קולומביה. ב40- השנים האחרונות נרשמו שם עשרות מקרים בלתי פתורים של היעלמויות ושל רצח נשים ונערות. הקשר היחיד בין המקרים הרבים הוא הקירבה לכביש המהיר מס' ,16 שקיבל משום כך את הכינוי "כביש הדמעות".
השם המאיים פחות הוא "דרך יילוהד", כביש באורך 2,700 קילומטרים הנמתח מפרינס רופרט שבבריטיש קולומביה עד וויניפג שבמרכז קנדה. הוא מכונה כך על שם פייר בוסטונה, תושב ההרים בעל שיער בלונדיני שסלל את הדרך מערבה בהרי הרוקי בתחילת המאה ה.19- קטע הכביש העובר בבריטיש קולומביה חוצה נוף סלעי ויפה מגבול אלברטה לאוקיינוס השקט. המקטע באורך 700 קילומטרים מפרינס ג'ורג' לנמל פרינס רופרט הוא זה שקיבל את הכינוי המפוקפק.
בקושי מספיקים לצאת מפרינס ג'ורג', העיר שקיבלה במשך שנתיים ברציפות את תואר "המסוכנת ביותר בקנדה" בגלל מגפת הסמים ומלחמות הכנופיות שבה, וכבר רואים את השלטים המזהירים מפני אייל קורא החוצה את הדרך. אפשר לראות באייל סמל לדואליות של אזור זה של בריטיש קולומביה, שבו פיתוח עירוני נאבק בנוף מרהיב, וקווים חדים תוחמים את אחד המקומות הפראיים האחרונים שבצפון אמריקה. ניתן לראות כאן קרוואנים בשווי חצי מיליון דולרים, שעושים את דרכם לאלסקה וחולפים על פני כפרים אינדיאניים עניים ועיירות שכוחות אל.
אם מתעלמים ממעשי הרצח וההיעלמויות, כביש 16 משמש עורק הרפתקאות ראשי, המקשר בין שכיות חמדה שונות בבריטיש קולומביה. גריזלי מפוחלץ בעל עיני זכוכית מנופף בכפתו בלשכת התיירות של עיירה קטנה אחת, פסל של סלמון מורה על המקום שבו כדאי להשליך חכה באחרת. ה"סמית'רינס", 5,400 תושבי העיר סמיתרס ההררית, חיים לצד הר הדסון ביי שגובהו יותר מ- 2,500 מטרים, ועל מדרונותיו המרשימים, המיתמרים מעל לכביש, הם רוכבים באופניים, עושים סקי ומטפסים. אחרי שהדרך חוצה את ערי החוף, היא נעצרת בפרינס רופרט, שם ספינות נושאות דייגים לאזורי מדגה של סלמון והליבוט, תיירים שטים לצפות בלווייתנים וחובבי דובי גריזלי עושים דרכם לשמורת הטבע קוציימאטין.
מי שנוסע מספיק זמן בכביש יכול לחוש באופיו ההפכפך. צריך לשים לב לדרך האספלט הדו-מסלולית הזו. ממזרח לעיר טראס שבחלקו המערבי, הכביש מתחיל להתפתל סביב הרים, וצריך להיצמד לשוליים בסיבובים החדים, שלעתים קרובות רטובים מגשם. משאיות כבדות, עמוסות בולי עצים מאיימות לפלוש כל העת לנתיב הנסיעה.
העיירה ואנדרהוף היא אחת התחנות היוקרתיות יחסית שלאורך הכביש, אף שגם היא עברה טלטלות בשל התהפוכות הכלכליות של מדינת המחוז. מקומות היישוב מרוחקים זה מזה, והנסיעה בכביש מאטה כשהוא חוצה כל אחת מהן. חלק מהכפרים האינדיאניים המבודדים מורכבים רק מכמה קרוואנים, בקתות עץ אחדות ומלונות דרכים. ככל שמרחיקים משם לכיוון מערב, המצב הולך ומחמיר. "שיעור האבטלה בכפרים האלה נע בין 75 ל85- אחוז", אומר מארק סטארלונד, ראש מועצה בגיטאנאו, מתחם של כפרים המפורסם בגילוף עמודי טוטם מעץ ארז. "יש הרבה מובטלים, והרבה עובדים במשרות חלקיות. משפחה עשויה לקבל סיוע של אלף דולר בחודש מרשויות הרווחה. זה עוני מרוד בנוסח העולם השלישי".
במרחק של כמה דקות מהעיירות או הכפרים יש יערות רחבי ידיים - ללא ספק מקום נוח בשביל מי שרוצה להיפטר מגופה. נתיבי העמסת עצים פזורים בכל חלקת יער ליד הכבישים, במיוחד ממזרח להרים. לעתים קרובות, מטיילים או ציידים הם שנתקלים בשרידי קורבנות.
שלטים הפזורים לאורך כביש ,16 המכריזים "רוצח בשטח", משמשים תזכורת תמידית לקיומן של הנעדרות.
ההיעלמויות לאורך הכביש ושתי ההתפצלויות שלו, כביש 97 וכביש ,5 החלו בשנת ,1969 כשהתגלתה גופתה של גלוריה מודי בת ה26- ליד אגם. מאז, בכל עשור נעלמו מספר נשים צעירות, אבל קשה לקבוע את מספרן המדויק. בשנת 2010 שמעה ועדת החקירה לעניין הנשים הנעדרות עדות של נציגות הקהילות האינדיאניות, לפיה מדובר בלא פחות מ43- נשים. הוועדה הוקמה בעיקר כדי לחקור מדוע נדרש לשלטונות החוק זמן כה רב לתפוס את ווילי "מגדל החזירים“ פיקטון, רוצח סדרתי שקורבנותיו היו נשים מוונקובר, שנרצחו בין השנים .2001-1995
ב2005- נוסדה יחידה מיוחדת כדי לבדוק חלק מההיעלמויות ולקבוע אם פועל באזור רוצח סדרתי נוסף. החוקרים בחנו מאות מקרי רצח בלתי פתורים, חקירות של נעדרים ותקיפות מיניות בבריטיש קולומביה ב40- השנים האחרונות, ולבסוף הגיעו למסקנה ש18- מקרים היו בעלי מאפיינים דומים, המאפשרים לראות ביניהם קשר. תשע מהנשים היו אינדיאניות ותשע לבנות, וגילן נע בין 12 ל12 .33- מקרב הנשים היו מתחת לגיל .20
מקרי הרצח שהיחידה חקרה הוגבלו על ידי מספר קריטריונים. הם עסקו רק בקורבנות נשים שהיו מעורבות בפעילות ברמת סיכון גבוהה, כמו נסיעה בטרמפים או עבודה בזנות. כמו כן נבחנו רק מקרים של נשים שנעלמו או נמצאו מתות במרחק של 1.6 קילומטרים מכביש 97 ,16 או .5 בשנת 2009 השתמש העיתון "ונקובר סאן" בקריטריונים דומים, אבל הרחיב את החיפוש מעבר לגבול 1.6 הקילומטרים. הוא גילה 31 מקרים של נעדרות באזור, שהדמיון בין מאפייניהם איפשר לקשור אותם להיעלמויות.
חלק גדול מהנשים שמופיעות ברשימה נעלמו לאחר שתפסו טרמפים, ובשנים האחרונות הוצבו שלטי אזהרה לאורך הדרך המזהירים: "בנות, אל תעצרו טרמפים בכביש הדמעות". אבל זה לא עוזר. "מה שמפחיד אותי", אומר ראש המועצה סטארלונד, "הוא שכשנוסעים לאורך הכביש הזה, עדיין רואים נערות צעירות עוצרות טרמפים, למרות שהן יודעות מה קורה. אבל זה לא שהן יכולות לשאול את אמא שלהן אם הן יכולות לקחת ממנה את המכונית, כי אמא שלהן כל כך ענייה שאין לה מכונית". שתי נשים מהשבט של סטארלונד נמצאות ברשימת 18 המקרים של היחידה.
אבל יש גם מקרים אחרים של היעלמויות, ובהם עסקו נערות בפעילות נטולת סיכון, כמו רכיבה על אופניים, טיול ברגל או בילוי עם חברים באזור הכביש העובר בעיירות מגוריהן הקטנות. אחת מהן היא מוניקה ג'ק בת ה,12- שנחטפה בעת שרכבה על אופניה ליד אגם בשנת .1978 שרידי גופתה נמצאו כעבור 17 שנים, בנתיב כריתת עצים.
מאז שנת 2006 לא נוספו מקרים חדשים לרשימה, אבל זה לא אומר שלא התרחשו מאז מקרי רצח באזור. בין אוקטובר 2009 לספטמבר ,2010 נעלמו שלוש נשים מפרינס ג'ורג'. גופותיהן של שתיים מהן נמצאו. אחת מהן עדיין נעדרת, אבל החוקרים אומרים שיש בידם ראיות לכך שגם היא נרצחה.
ולפני קרוב לשנתיים נוסף המקרה של מאדי סקוט, שחגגה במסיבה עם חבריה. היות שהיא נעלמה במרחק של כ16- קילומטרים מהכביש, ולא עסקה בפעילות מסוכנת, מאדי לא נכנסה לרשימת "כביש הדמעות". אבל מבחינת האנשים החיים בקהילות הקטנות שלאורך הכביש, כל הסיפורים המצמררים מתחברים זה לזה.
כשיחידת המשטרה המטפלת במקרים החמורים ביותר באזור זה החלה לעסוק בתיק של מאדי סקוט, הגיעו כתריסר חוקרים לואנדרהוף וחקרו את המקרה מזווית פלילית - בחנו ראיות משפטיות וראיינו עדים פוטנציאלים, במקביל להמשך החיפושים. כלבי משטרה ניסו לאתר את ריחה של מאדי. כלי טיס עם מצלמות אינפרה אדום סרקו את הצמחייה. באגם הוגסבק שטו סירות שעליהן הותקנו מצלמות וסורקים המצוידים בסונר. צוללנים ערכו חיפוש על הקרקעית הבוצית. אפילו היחידה הצבאית המקומית, "הריינג'רים הקנדיים", הצטרפה למאמצים. בתוך יום הופיעו גם 150 מתנדבים לסייע.
ב31- במאי ,2011 ארבעה ימים אחרי היעלמה של מאדי, הושעה החיפוש אחריה. המתנדבים, עם זאת, המשיכו לחפשה. ב21- ביוני הציעו הוריה פרס כספי בסך 15 אלף דולר, שאותו העלו אחר כך ל25- אלף ול50- אלף. בהודעה לתקשורת ב1- בספטמבר, ביקשו בני משפחת סקוט ממי שיש לו מידע, לבוא למסור אותו. הם גם הודו לקהילה המלוכדת. "תמיד אהבנו לחיות כאן", הם אמרו, "ובעיתות מצוקה אפשר לראות באמת את רשת התמיכה שקיימת באזור שכולנו גאים לקרוא לו בית". אבל הימים נהפכו לשבועות והשבועות נהפכו לחודשים, ללא תוצאות.
גם המשטרה לא התקדמה הרבה בחקירות שלה. היחידה המיוחדת, שזכתה לכינוי "אי-פאנה", גדלה לכדי צוות של 50 אנשים עם תקציב שנתי של שישה מיליוני דולרים וחוקרים שכבר תישאלו אלפי אנשים בעלי עניין בתיק. אי-פאנה בדקה רקע ופרופילים של יותר מ2,000- חשודים. ואז היא הרחיבה את החיפוש, כך שיכלול עוד כ5,000- בני אדם. "חקירות מקרי רצח והיעלמויות הן סבוכות", הסבירה דוברת המשטרה. "אנחנו לא חושבים שנוכל לומר אם מדובר במקרה של רוצח סדרתי עד שנצליח לפצח או להביא לכתבי אישום ב18- התיקים או במרביתם. הראיות שנאספו בתיקים הללו עד כה עדיין לא משכנעות אותנו לחשוב כי מדובר באדם אחד שאחראי להן, אם כי אנחנו מאוד מודעים לאפשרות הזאת".
פה ושם היו קלסתרונים ותיאורים של כלי רכב הקשורים לקורבנות ש"נראו לאחרונה". היו הודאות ברצח שמאוחר יותר התבררו ככוזבות. נהגי משאיות ששינעו מטענים אל ומנמל פרינס רופרט נחשדו במעשי הרצח שלאורך הכביש, אבל אף אחד מעולם לא נעצר. באפריל 2011 צץ סיפורה המפחיד של צעירה בת ,20 שעצרה בין כביש 97 לקמלופס כדי לעזור לאיש בעל זקן עבות וגבות מחוברות שאותת לעזרה. הוא ניסה להכניס אותה בכוח לטנדר הישן שלו, אבל היא הצליחה להמם אותו בעזרת מכה בגרון ולברוח. היא אמנם סיפקה תיאור טוב של האיש השעיר, אבל כמו במקרים אחרים, גם זה לא הוביל למעצר.
המשטרה לא התקדמה בחקירה עד לפני שלוש שנים. בליל שבת, 27 בנובמבר ,2010 מצא שוטר מקומי גופה בג'י-אמ-סי סיירה שחורה. זאת היתה גופתה של לורן לסלי, תלמידת כיתה י' מוואנדרהוף. "היא אמרה לאמה שהיא הולכת לשתות קפה עם חברה", אמר אביה של לורן, דאג לסלי. "מאוחר יותר באותו יום היא שלחה הודעת טקסט לחברה בה אמרה שהיא יוצאת לנסיעה עם בחור בשם קודי, וזאת הפעם האחרונה שמישהו שמע ממנה".
נהג הרכב, קודי לגבוקוף בן ה,21- גדל לא רחוק מוואנדרהוף, בפורט סנט ג'יימס. סבו וסבה של לסלי גדלו יחד בעיר הסמוכה, פורט פרייזר. לורן וקודי היו, ככל הנראה, גם חברים בפייסבוק. וכך, ב17- באוקטובר ,2011 כמעט שנה אחרי מעצרו בקשר לרצח של לורן, הוגשו נגד לגבוקוף כתבי אישום בשל היעלמן של שלוש נשים מפרינס ג'ורג', בשנים .2010-2009 אם יוכחו האישומים, יעלה מהם כי לגבוקוף היה מפלצת אכזרית, שנהג בסמטאות פרינס ג'ורג' בטנדר השחור שלו בחיפוש אחרי קורבנות. הוא היה בן השכנים שגלש על סנובורד, שיום אחד הציע לבת השכנים להצטרף אליו לנסיעה ורצח אותה.
אבל לגבוקוף, שמשפטו על ארבעה סעיפי רצח בכוונה תחילה יתחיל בעוד כחצי שנה, כבר היה כלוא כשמאדי סקוט נעלמה. המשטרה גם אומרת שאין בידיה שום ראיות הקושרות אותו לפשעים שהתרחשו בכביש הדמעות, ושהוא לא קשור למקרים המוקדמים. גם הרוצח הסדרתי שנחשף בספטמבר האחרון (ראו מסגרת) לא היה יכול להיות קשור לכל המקרים.
וזה משאיר בפני תושבי בריטיש קולומביה שלוש אפשרויות מטרידות: אחת, שעדיין מסתובב אצלם רוצח סדרתי, אולי אפילו יותר מאחד. שתיים, שמעשי הרצח האחרים בוצעו על ידי גברים שונים שעדיין חיים בקרבם. ושלוש, שהם מאבדים את בנותיהם בגלל הצירוף של שתי האפשרויות הקודמות. קשה להעריך איזו אפשרות מפחידה יותר.
את ריי מיצ'לקו, שוטר לשעבר שהפך חוקר פרטי, פגשתי בוקר אחד בבית קפה בוונקובר. מיצ'לקו אמר שהוא כבר עייף ממה שכינה "הביורוקרטיה הבלתי מתפקדת" של המשטרה, ובשנת 2005 התחיל לחקור את ההיעלמויות בעצמו. "מניסיון ידעתי שהמקומיים לא אוהבים את המשטרה", הוא אומר. "הם פשוט לא בוטחים בה או בממשלה".
הוא חשב שהמפתח לפתרון התעלומות הוא עבודת משטרה בסגנון הישן והטוב: מעבר מדלת לדלת בכפרים המקומיים. כשהוא מוגבל לעבודה בלילות, בסופי שבוע ובמעט השעות הפנויות שהיו לו, התחיל מיצ'לקו
המעורבות של מיצ'לקו בחקירה משכה את תשומת הלב של התקשורת המקומית. "הגישה של המשטרה כלפיי היתה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות", הוא אומר. "עכשיו האנשים שם בשטח היו בטוחים שלא הייתי אחד מהשוטרים".
לאורך כל הדרך הוא מחזיק בתיאוריה לפיה רוב מעשי הרצח בכביש המהיר לא בוצעו על ידי רוצח סדרתי אלא היו תוצאה של נסיבות בנאליות להחריד: הדוד המרושע, החבר מהגיהינום, האנס שיצא עם הקורבן לדייט, או מקרה של התעללות מינית בתוך המשפחה שיצא מכלל שליטה. ועדיין, כל השעות שהושקעו וכל קצוות החוט עדיין לא הובילו למ
בדרך חזרה מפרינס רופרט לפרינס ג'ורג', אני עוצר שוב בוואנדרהוף. זה לילה נטול מסיבות, ובמורד הדרך אגם הוגסבק כה שקט עד כי אפשר לשמוע את הדגים שמגיעים לפני המים כדי לאכול.
משפחת סקוט בילתה מספר לילות בקמפינג ליד האגם, וחזרה שוב ושוב ליערות שבהם נראתה מאדי לאחרונה. מתנדבים המשיכו להרחיב את אזור החיפושים: עכשיו הם כבר כיסו מאות קילומטרים. שיחות הגיעו ממתקשרים בכל העולם.
המחשבה שמישהו מהעיירה הקטנה הזאת, שאנשים תמיד אמרו עליה שהיא מקום נפלא לחיות בו, שומר סוד אפל, רודפת את תושביה. איך נערה יכולה פשוט להיעלם מקרב קבוצת אנשים שהכירה? מישהו יודע משהו. למה הוא לא אומר דבר?
"בשביל החוקרים", אומר איש המשטרה רוב ורמולן, "זה תמיד מתסכל לדעת שיש אי שם בחוץ מידע שיכול לעזור, אבל הוא עדיין לא הגיע אליך. אנחנו ממשיכים לפנות לאנשים אשר, מכל סיבה שהיא, לא העבירו לנו את המידע, ומבקשים שיעשו כן".
בהתפתחות מזוויעה אחרת בעלילה, נעלם בשנה שעברה גם פריביון ביורנסון, בן 28 מוואנדרהוף. "פריב", אב לשני ילדים קטנים, עבד כחוטב עצים בפורט ג'יימס. לפי אמו, הוא ומאדי סקוט היו מיודדים והוא היה מוטרד בשל היעלמה. מספר שבועות אחרי שהוא נעלם, באמצע ינואר, קיבלה המשטרה טיפ שהוביל למציאת ראש כרות בשכונה שבשמורת נקאזדלי הסמוכה. לפי צילומי השיניים, הם זיהו שמדובר בפריב. שאר גופתו לא נמצאה.
רצח הצעיר לא הוביל למעצרים. לפי המשטרה והאם, אין קשר בין המקרה שלו לזה של מאדי. אבל הקהילה הקטנה הזאת ראתה שלושה צעירים מקרבה נרצחים או נעלמים, וצעיר מעיירה סמוכה מואשם בהיותו רוצח סדרתי - כל זה בתוך 14 חודשים - והמחסור בתשובות רק מזין את הפחד.
כיום, חלק מהשכנים מסיטים את המבט כשהם חולפים ברחוב. יש משפחות כמעט מנודות, משום שבניהן השתתפו במסיבה עם מאדי ונחשבו חשודים. באזור מתרוצצות שמועות פרועות על סחר בבני אדם, על מרתפים אפלים ועל פעילות סוחרי סמים (פריב נרצח כנראה במסיבה עח ידי סוחרי סמים, אך משתתפי האירוע מסרבים לספר מה קרה). ראש עיריית ואנדרהוף גרי תיסן אומר שזה היה תמיד מקום שיודע להתמודד עם זמנים קשים, אבל אפילו הוא מדבר על כאב שאוכל את העיירה מבפנים ומפרק אותה.
בעודי נוהג אל מחוץ לוואנדרהוף, אחרי השעה ,22:00 בלילה גשום, מעגל האור שנוצר על ידי חנות המזון של משפחת סקוט מתפוגג במרחק. אני נוסע על כביש .16 בקצה העיר אורות הרכב שלי נופלים לפתע על פנים בחשיכה, בצד הדרך. הייתי כה מופתע עד כי לקח לי שנייה להבין שמדובר באשה בבגדים כהים שמנסה לעצור טרמפים. כבר הייתי רחוק מכדי לעצור לה, אבל ברגע שיכולתי עשיתי פניית פרסה. רציתי לאסוף אותה, לשאול למה לעזאזל היא מסכנת את חייה, ואז לוודא שתגיע למחוז חפצה בשלום. כשהגעתי לנקודה בה היא עמדה - לא רחוק משלט דרכים גדול שמבקש עזרה במציאת מאדי סקוט - היא בדיוק טיפסה למשאית שחורה.
בספטמבר האחרון אירעה פריצת דרך משמעותית בפרשת הנעדרות, והיא נגעה להיעלמותה ולרציחתה של קולין מקמילן בת ה16- ב.1974-
קולין עזבה את ביתה בעיירה קטנה במרכז מדינת המחוז כדי לנסוע בטרמפים לבית של חבר, אך נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. רק אחרי כמה חודשים נמצאה גופתה בדרך עפר במרחק 46 קילומטרים מהמקום שבו נראתה לאחרונה. במשך שנים נותר תיק הרצח לא מפוענח, בדומה לשאר התיקים שברשימה.
גם ביוני ,2007 אחרי שחוקרי יחידת המשטרה המיוחדת לנושא הנעדרות (אי-פאנה) בדקו מחדש את ראיות דנ"א שנמצאו על גופתה, עדיין לא היה להם קצה חוט. אבל בשנה שעברה, עם ההתקדמות בטכנולוגיה בשדה הדנ"א, ערכו החוקרים בדיקת מעבדה חדשה לדגימות. הפעם נמצאה התאמה לאזרח אמריקאי בשם בובי זאק פאולר, בעל עבר פלילי עשיר שכולל ניסיון רצח, חטיפה ותקיפה מינית. בעקבות ההתאמה פסקו החוקרים שהוא הרוצח, והעלו חשד שרצח לפחות שלוש צעירות נוספות באזור.
אחרי שהתברר שהוא גם רצח נשים בארצות הברית, הבינו החוקרים שמדובר ברוצח סדרתי, וביקשו את עזרת הציבור כדי לדעת איפה ומתי בדיוק שהה בקנדה בשנות ה,70- בניסיון לקבוע אם הוא קשור לרצח נשים נוספות ברשימה. אלא שהיה ברור שאין לו קשר למקרי ההיעלמות והרצח האחרונים - פאולר נאסר בשנת 1995 על חטיפה וניסיון אונס, וישב בכלא האמריקני עד יום מותו ב.2006-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם