ההתנצלות על המשט: לא רק במזרח התיכון
למרות הניסיונות לתלות את סיפור ההתנצלות ב"כבוד" הטורקי, מתברר כי ביטויי הצער על שלל גווניהם קיימים עוד לפני עידן ביבי-ארדואן
ההתנקשות הזו הביאה, פרט למות הזוג המלכותי, גם למלחמת העולם הראשונה שבה נהרגו בין שמונה לעשרה מיליון בני אדם במשך ארבע השנים הבאות, ובאופן עקיף גם למותם של למעלה מעשרים מיליון בני אדם ב-25 השנים שאחרי. ההתנצלות הורתה על חולשה וגרוע מכך במקרה הזה – לא עזרה.
97 שנה לאחר מכן טורקיה דורשת התנצלות על אירועי משט התענוגות שיצא לעזה בו נהרגו 9 מהפעילים. ישראל מסרבת. רג'פ טייפ ארדואן מודיע כי לא יחול שיפור ביחסים בין מדינתו לישראל למדינתו, עד קבלת ההתנצלות המיוחלת. שר החוץ אביגדור ליברמן טוען שלא זו בלבד שהתנצלות בפני הטורקים היא כניעה לטרור אלא ששום מחווה לא תביא לשיקום היחסים.
העיתונות הטורקית חוגגת בינתיים ומספרת לקהל הקוראים כי ארצה מאיימת בניתוק הקשרים הכלכליים בין המדינות אם ישראל לא תתנצל ותשלם פיצויים למשפחות הרוגי המשט. ישראל מחכה לדוח האו"ם שיכריע מי התחיל קודם. ב-2013 ישראל מתנצלת.
סיפור ה"מתנצל-לא מתנצל" לא חדש. מדובר בצורך אנושי בסיסי, כך שכל ניסיון לתלות אותו במיקום גיאוגרפי, ובכבוד הנגזר מפאת היותו מזרח תיכוניים, מתבטל.
"לשליטים בד"כ יש כבוד משלהם. לאו דווקא ים תיכוני", מפזר את הענן הים התיכוני ד"ר אהוד פוקס מומחה לתורת קבלת החלטות ומחבר הספר "רגעים היסטוריים, רגעים היסטריים" בשיתוף עם פרופ' מיכאל הרסגור ז"ל.
גיל מורסיאנו, חבר בצוות הביטחון הלאומי במכון ראות לחשיבה אסטרטגית: "החל ממלחה"ע הראשונה וביתר שאת במלחה"ע השנייה, התפתחה תרבות לכאורה של פוסט כבוד. תרבות פוסט כבוד היא התפיסה שלכבוד והשפחה אין מקום בקבלת החלטות של מנהיגים. זה משהו ששייך לתרבויות הנחותות יותר. זה חלק מתהליך יותר רחב של דחיקת המרכיבים הרגשיים ולהתרכז ברציונל.
איפה יש לכבוד השפעה? אצל חברות במזרח התיכון, המזרח בכלל. זו ההפרדה הקלאסית. מה זה 'כבוד ערבי' בז'רגון? זה לכאורה אלמנט שמפריד אותי מהצד השני. ישראל היא מדינה מצוינת למחקר כי היא מדינה היברידית. מצד אחד במערב, עם תרבות שלטונית ודמוקרטיה, מצד שני, אנחנו נמצאים במזרח התיכון ומושפעים מההתנהלות שמסביבנו. אנחנו כאן ושם. לאט לאט עם השנים את רואה התמוטטות בקטע של פוסט כבוד.
11 בספטמבר בארה"ב מדבר בדיוק על ההשפלה ועל ההשלכות שלה. אחד הדברים החשובים בכבוד הוא העניין הסמלי. על מנת לפגוע בכבוד, יש לפגוע בסמלים, וזה מה שקרה ב11 בספטמבר עם מגדלי התאומים. כבוד הוא אחד הביטויים הראשונים שאנחנו לומדים בחיינו. הושבת השגריר הטורקי על כיסא נמוך על ידי דני אילון, עוסק בסמלים. כבוד לאומי קורא תיגר על הניתוח הרציונלי של האינטרס של המדינה, מה יועיל לה ומה לא".
על פי מחקרו של ריצ'רד בילדר מבית הספר למשפטים אוניברסיטת ויסקונסין, "התנצלות בחוק הבנ"ל ובדיפלומטיה", התנצלות בין מדינות שונה מצורות אחרות של התנצלות בינאישית. במצב הבינאישי, האדם המתנצל מעורב אישית ואחראי להתנהגותו. כיוון שכך, אין לו אל מי לגלגל את האחריות והוא מביע צער וחרטה באופן ישיר כלפי הנפגעים. לעומת זאת, התנצלות בין מדינתית היא באופן טבעי בעלת אופי פחות אישי ונעשית על ידי נציגיה.
ממשלה עשויה להתנצל בפני ממשלה אחרת מפני שהיא באמת מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות, מתוך הבנה שהמעשים או המחדלים שנעשו על ידי שליחיה גרמו נזק למדינה אחרת ולאזרחיה.
כמו בהתנצלות בינאישית, התנצלות ראויה משמשת על תקן חרטה על פעולה מוטעית או מזיקה, והבעת כבוד כלפי הצד השני. בהתנצלות כנה, קיימת הכחשה של כל כוונה לגרום נזק, שהרי כולנו צדיקים, אבל לא רק: התנצלות מכוונת במקרים רבים למנוע הסלמה של העימות ולייצר בסיס למו"מ ליישוב הסכסוך.
יוקרה של מדינה וממשלה קשורה להגינות ולכבוד לנורמות המשפטיות והמוסריות. ניקח לדוגמה את ההתנצלות האמריקאית על ההתעללות באסירים העיראקים. זו, בלי כל ספק, הושפעה על ידי שיקולים של דימוי עצמי.
לא תמיד ההתנצלות באה מרצון. פסיקה של בית דין בינלאומי, כמו במקרה של הספינה ההולנדית ריינבו גרינפיס, יכולה להיות קוץ במוראל הלאומי שלא לומר. ההתנצלות היא יישום של הוראת תיקון ושיפוי של ביהמ"ש ולכן לא חייבת להיות אותנטית.
אז אחד מתנצל, השני מביע צער, השלישי מביע חרטה, הרביעי מרהיב עוז ומבקש סליחה. אסור לטעות: הבחירה בביטויים ספציפיים היא לא מקרית. כל אחד מהם מעיד על דרגת החומרה של המעשים עליהם לוקחת המדינה המתנצלת (סליחה, המביעה צער) ועל האחריות שהיא מוכנה לקחת בהקשר הזה.
נחזור אל מחקרו של בילדר, המונה מספר סיבות שענות על השאלה למה לא להתנצל. הסיבה הברורה היא שהמדינה לא חושבת שהיא עשתה משהו שראוי להתנצלות. כך היא יכולה להכחיש את העובדות המיוחסות לה או את קיומה של הנורמה הבינלאומית שאותה היא הפרה. לכאורה כמובן. אפשרות נוספת שהמדינה יכולה לטעון שהתנהלותה היתה בכל מקרה נסבלת או מוצדקת.
למשל ההתנהגות של ישראל בפרשת הספינה ליברטי, תקרית בה ספינת הביון USS Liberty של צי ארצות הברית הותקפה בידי צה"ל ב-8 ביוני 1967, ביומה השלישי של מלחמת ששת הימים. בהתקפה נהרגו 34 מלחים אמריקאים ו-171 נפצעו.
סיבה שנייה – המדינה חוששת שההתנצלות תתקבל כהודאה באחריות ובכך תחליש את עמדתה המשפטית ותחשוף אותה לתביעה ולדרישות של פיצויים במו"מים עתידים. ממשלה צריכה להבטיח שההודעה מנוסחת כך שלא תוכל להתקבל כהודאה באחריות משפטית. ויש עוד: ההודעה צריכה להיות מנוסחת כך שכל תשלום שהיא מוכנה לשלם על הנזקים יתואר כתשלום של נדיבות או חסד, ולא כפיצוי חלילה.
ממשלת ישראל לדוגמה, בביטויי הצער שלה על פרשת ספינת ליברטי בשנת 1967, הקפידה להבהיר כי ההתקפה על הליברטי היתה תקרית הגיונית ונסלחת וכי היא מאמינה שלארה"ב היה חלק נכבד באחריות של מה שקרה.
ממשלה עשויה לחשוש מיצירת תקדים: למשל, התנצלות האמריקאים והתשלומים שניתנו לאזרחים יפנים במלחה"ע השנייה, הביאו להתעוררותן דרישות מאפרו-אמריקאים לפיצויים על העבדות רבת השנים, פגיעה באינדיאנים ומעשי עוולה היסטוריים.
מדינה עשויה לסרב להתנצל מפני שבנסיבות מסוימות היא סבורה שהתנצלות היא מעליבה ופוגעת בכבוד הלאומי וביוקרה הבינלאומית או מתוך חשש מביקורת פנימית ומחיר פוליטי שהיא עשויה לשלם על ההתנצלות.
הסיבה השקופה מכולן: מדינה יכולה שלא להתנצל למרות התנהגות מדינית גרועה, כי היא לא רואה בזה תועלת פוליטית. פשוט כך. מדינה חזקה לא תתנצל בפני מדינה חלשה יותר או כזו שאין לה שום עניין לנהל איתה יחסים טובים.
ד"ר פוקס, האם הבעת הצער היא העניין?
"בהבעת צער אין אלמנט של לקיחת אחריות. רק אמירה שיש בה צער על אובדן חיי אדם. ההתנצלות היחידה שלא התבצעה זו ההתנצלות הטורקית על השואה הארמנית. זה מראה איזו צביעות יש לטורקים שקרוב למאה שנה עברו מאז שהם רצחו למעלה ממיליון ארמנים במלחה"ע השנייה ועד היום הם מנסים להתמודד עם זה על ידי הפחדת המדינות הנוגעות בדבר, שלא יעלו את העניין. לדעתי, אנחנו לא צריכים להתנצל בפני הטורקים על עניין המשפט וצריכים יותר לרמוז שאנחנו בתור עם שסבל מנושא כזה, לא יכולים לשתוק בעניין שואת הארמנים ואולי צריכים לדבר על זה ולהעלות את זה בכל מיני פורומים כמו הקונגרס האמריקאי שיש לנו בו קשרים מצוינים. אני לא מדבר על הצד המוסרי אלא על זה שזה לא פשע לנצל את העניין הזה".
ד"ר עידו נבו, מרצה לפוליטיקה וממשל, המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, מסביר כי התנצלות היא עניין בלתי פורמלי שאינו מעוגן במשפט הבינלאומי. "השאלה היא מאיפה המחווה הזו מגיעה", אומר נבו. "בעבר, כשמערכת היחסים הבינלאומית היתה בין מנהיגים ספציפיים והיחסים ביניהם היו על בסיס אישי והושתתו על קודי התנהגות מובחנים, היתה לזה משמעות. אם המלך בסעודה התנהג לא יפה למלכה של המלך השני, יש אקט התנצלות שהוא חלק מקוד ההתנהגות. במדינה המודרנית יש שני דברים: האחד - האחריות של המדינה כלפי תושביה ומעשיה .השני - הכנסת כל המערכת הזו לאיזשהו משטר. ברגע שהכללים ברורים והנהלים מסודרים, זה כבר לא עניין של התנהגות ליד שולחן אלא מערכת שלמה של דברים שמותר ואסור לעשות.
"בכל פעם שתופסים מרגל ישראלי במדינה ידידותית, נדרשת התנצלות. ישראל לא אמורה לשלוח מרגל לניו זילנד, לא אמורה לחסל את חאלד משעל על אדמת ירדן או לגנוב אינפורמציה מהאמריקאים. זה תחום אפור, ואז מגיע עניין ההתנצלות והצורך לפייס את המדינה שריבונותה הופרה".
ד"ר נבו מדגים באמצעות ההצהרה של קאנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר, בספטמבר 1951 ביחס לשואה. ניתוח ההצהרה מגלה מניעים מוסריים לצד מניעים פרקטיים שהובילו אותו להגיש אותה, והיא הובילה לוויכוחים באשר לשאלה האם ההצהרה יכולה להיחשב כבקשת סליחה והאם מדובר בבקשה כנה.
"לזה מתלווה ההקשר של מדינת הלאום. בשם מה הם התנצלו? המשטר הגרמני במערב גרמניה לא היתה סיבה אישית להתנצל בפני ישראל. אדנאואר התנצל בשם העם הגרמני. אותו דבר קרה כאשר יפן התנצלה בפני קוריאה, כשראש ממשלת אוסטרליה וקנדה התנצלו בשם מדינותיהם על מה שהן עוללו לשבטים הילידיים. זה כמובן בא יחד עם פיצויים".
יכול להיות שמאחורי התנצלות בין מדינות מסתתר הנושא החביב על האנושות, כסף או כבוד?
"במקרה הספציפי של המרמרה, התיאוריה של הכבוד נראית יותר הגיונית לפחות ממבט ראשון. אם התורכים היו מבקשים רק פיצויים, לא בטוח שאביגדור ליברמן היה נעמד על שתי רגליים אחריות. דוח האו"ם עדיין לא התפרסם אבל ההערכה היא שישראל תצא יחסית בסדר. סוף סוף יש לנו הזדמנות לצאת בסדר, אז נתנצל? יש פה גם מרכיב שאי אפשר לשמוט אותו".
מטוס הריגול האמריקני 2U-
ב-1 במאי 1960, מעט לפני פגישת הפסגה המתוכננת של הנשיא איזנהאור ורוה"מ הסובייטי כרושצ'ב, מטוס ביון אמריקני שטס במשימה חשאית של איסוף מידע מעל בריה"מ, יורט והופל ליד סברדלוסק, והטייס גארי פאוארס נשבה. כרושצ'ב דרש שארה"ב "תביע צער פומבי על הסגות הגבול הללו, תעניש את האשמים, ותיקח אחריות לכך שהחדירות לא תישנינה בעתיד" – כתנאי להשתתפותו בפסגה.
איזנהאור תיאר את הדרישות הללו כ'אולטימאטום' ש"לעולם לא יתקבל ע"י ארה"ב", ואמר שבהיצמדות לדרישות הללו כרושצ'ב "הטביע" את הוועידה. גם בגלל תקרית זו, וחוסר נכונותה של ארה"ב להתנצל, התמוטטה פסגת פריס, ואי-האמון בין שתי הארצות התפתח יותר, והגיע לשיאו במשבר הטילים בקובה ב-1962.
ההתקפה על השגריר האמריקני ביפן -
בעקבות התנקשות בשגריר האמריקני בטוקיו ופציעתו ב 1964, הגישו ראש ממשלת יפן ושר החוץ שלה התנצלויות לשגריר האמריקני; ושר הפנים היפני התפטר מתפקידו. בנוסף לכך, הקיסר הירוהיטו שלח נציג מטעמו להצטרף להגשת ההתנצלות של הממשלה.
ההתקפה הישראלית על הספינה "ליברטי" -
ב-8 ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, מטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו ספינת ביון אמריקנית, "ליברטי", ששייטה ליד חופי סיני; בהתקפה נהרגו 34 אמריקנים ונפצעו 171. שגריר ישראל כינה את התקיפה "טעות טרגית", אולם האשים בכך את "ערפל המלחמה"; לדבריו, הטייסים הישראלים זיהו את "ליברטי" כספינה מצרית. הנשיא ג'ונסון קיבל את ההתנצלות הישראלית.
מפקד חיל הים הישראלי כתב בעקבות זאת "אנו קיבלנו מייד אחריות הומניטארית, הצענו את התנצלותנו ואת תנחומינו, ושילמנו פיצויים למשפחות ההרוגים והפצועים בשיעורים שנקבעו ע"י ממשלת ארה"ב". ממשלות ישראל וארה"ב יישבו לבסוף את האספקטים הדיפלומטיים של התקרית ע"י החלפת אגרות דיפלומטיות ביום 17 לדצמבר 1980, כאשר אף אחת מהממשלות אינה נוטלת אחריות.
תקרית הפואבלו -
ב-1968, שלטונות צפון קוריאה תפסו את הספינה האמריקנית 'פואבלו', אותה האשימו באיסוף מודיעין במים הטריטוריאליים של קוריאה. כדי להשיג את שחרורם של 82 קציני וחיילי הספינה, ארה"ב נכנעה לדרישות קוריאה וחתמה על מסמך בו היא "נוטלת אחריות מלאה, ומתנצלת באופן רשמי על מעשי הריגול החמורים שבוצעו ע"י הספינה האמריקנית", והיא ערבה לכך ששום ספינה אמריקנית לא תחדור בעתיד למים הטריטוריאליים" של צפון קוריאה.
אולם באותו זמן, פרסמה ממשלת ארה"ב הודעה המצהירה שהמסמך עליו חתמה סוטה מהעמדה האמיתית של ארה"ב לפיה הספינה נעצרה באופן בלתי-חוקי, וש"העובדות של המקרה אינן מצדיקות הודאה באשמה או התנצלות", ושהמסמך נחתם "כדי לשחרר את הצוות, ורק לשם כך".
תקרית הספינה 'ריינבו" -
ב-1985, צוות של סוכנים צרפתיים חיבל והטביע את "ריינבו ווריור", ספינה השייכת לארגון 'גרינפיס' העולמי, כשזו עגנה בנמל אוקלנד בניו זילנד, וגרמו למותו של איש צוות הולנדי. "גרינפיס" התכוונו להשתמש בספינה כדי למחות נגד הניסויים הגרעיניים של צרפת באי האלמוגים מורואה בדרום האוקיינוס השקט.
הסוכנים הצרפתיים נאסרו, הורשעו, ונשלחו ל-10 שנים כל אחד בבתי סוהר בניו-זילנד. צרפת וניו-זילנד דנו בשאלת הפיצויים אולם לא הגיעו להסדר. לפיכך בקשו הצדדים החלטה של מזכיר האו"ם, שקבע ב-1986, בין השאר, ש"על ראש ממשלת צרפת להגיש לראש ממשלת ניו-זילנד התנצלות מלאה ורשמית על ההתקפה, המנוגדת לחוק הבינ"ל, על הספינה ע"י סוכני השירות הצרפתי ב 10 ביולי 1985", ושעל ממשלת צרפת לשלם לניו זילנד 7 מיליון דולר כפיצויים על הנזקים שנגרמו.
התנצלות הנשיא קלינטון בפני תושבי רואנדה וגואטמלה -
במרץ 1998, הנשיא קלינטון, בביקור בקיגאלי שברואנדה, התנצל בפני תושבי רואנדה על כך "שלא נעשה כל מה שהיה ניתן, וראוי לעשות, כדי לצמצם את מה שקרה ברואנדה ב1994. במרץ 1999, בביקור בגואטמלה, הוא התנצל על הסיוע של ארה"ב לממשלה הימנית בגואטמלה שהרגה עשרות אלפי מורדים ואינדיאני משבט המאיה במשך 36 שנות מלחמת האזרחים, והבטיח סיוע אמריקני לתהליך הפיוס הלאומי.
הפלת המטוס האיראני -
ב-3 ביולי 1988, הספינה האמריקנית "וינסנס" שפעלה במפרץ הפרסי, הפילה מטוס איירבוס מסחרי איראני, טיסה 655, והרגה 290 נוסעים איראניים. ארה"ב מעולם לא התנצלה בפני איראן, ונקטה בעמדה שאיראן אשמה, ולו חלקית, בכך שהרשתה למטוס להמריא מנמל תעופה צבאי-אזרחי ולטוס מעל שטח שבו שררה לחימה אקטיבית; ארה"ב טענה שהספינה 'וינסנס' פעלה באופן הגנתי ראוי. בכל אופן, הנשיא רונלד רייגן ואדמיראל קרואו, הרמטכ"ל האמריקני, הביעו צער על אובן חיי אדם, וארה"ב הסכימה לשלם "מתוך נדיבות" 131 מיליון $ למשפחות הקורבנות.
הפצצת שגרירות סין בבלגרד -
ב-7 במאי 1999 הפציצו נאט"ו והאמריקאים את שגרירות סין בבלגרד. הסינים הגיבו בפוגרומים בשגרירות אמריקה בסין. יום למחרת הביעה נאט"ו צער על הטעות הטרגית. קלינטון הצהיר כי מדובר בטעות טרגית והביע תנחומים. חודש לאחר מכן, ב-17 ביוני, סגן מזכיר המדינה תומאס פיקרינג נסע לבייג'ין וסיפק הסבר שלם על טעות המודיעין שגרמה לטרגדיה, וכי לא היתה כוונה שכזו. מייד אחר כך, בסוף יולי, שילמה 4 וחצי מיליון דולר פיצויים למשפחות הסיניות.
היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי המשיך לטעון שהתשלום הוא לגמרי התנדבותי, ואין בו כדי ליצור תקדים או לקיחת אחריות משפטית. האמריקאים הסכימו לפצות את ממשלת סין על הנזק שנגרם לשגרירות.
התנגשות מטוסי סיור אמריקאים במטוס קרב סיני -
בתחילת חודש אפריל 2001, ליד חופי סין, התנגש מטוס סיור אמריקאי עם מטוס קרב סיני. המטוס הסיני התרסק והמטוס האמריקאי הפגוע נחת נחיתת חירום בשדה תעופה צבאי סיני באי היינן. השלטונות המקומיים עצרו את 24 אנשי צוות המטוס למשך 11 יום ודרשו התנצלות. אחרי מו"מ אינטנסיבי, שגריר ארה"ב בסין שלח מכתב לשר החוץ הסיני. במכתב ביטא כלפי העם הסיני ומשפחת הטייס את צערם הכן של הנשיא בוש ושר החוץ קולין פאוול על הטייס שנהרג והמטוס שהתרסק במילים: "אנו מאוד מצטערים על האבדן. למרות שהתמונה עדיין לא ברורה, אנחנו מצטערים על הכניסה למרחב האווירי הסיני, ולנחיתה שלא קיבלה אישור. אנו מעריכים את המאמצים הסינים לדאוג לרווחת הצוות". ממשלת סין קיבלה את המכתב כהתנצלות ושחררה את אנשי הצוות.
תקרית לה גראנד -
סעיף 36 באמנת וינה על יחסים בינלאומיים שעליו חתמו גם ארה"ב וגרמניה, קובע כי אזרחי כח הצדדים זכאים לקבל מידע על זכותם להתקשר עם הנציג הקונסולרי שלהם, כשהם נעצרים על ידי כוחות החוק במדינות השותפות להסכם. מדינת אריזונה אסרה והאשימה ברצח, דנה למוות והוציאה להורג שני גרמנים – האחים לה גראנד. בשום שלב לא הודיעה להם על זכותם להתקשר עם הקונסוליה. גרמניה מחתה ותבעה את ארה"ב בבית הדין הבינלאומי בטענה שארה"ב הפרה את ההסכם.
בהחלטה שהתקבלה בשנת 2001 קבע בית הדין כי ארה"ב הפרה את התחייבותה לגרמניה. בית הדין העיר כי ארה"ב הודתה שבמקרה זה לא נהגה על פי הכללים והיא צריכה להביע את התנצלותה. ארה"ב טענה מנגד כי זכותה של גרמניה לתיקון מסתכמת בהתנצלות ולא דבר מעבר לכך, אולם בית הדין חשב שזה לא מספיק. גרמניה לא דרשה פיצויים חומריים לעצמה או למשפחות האחים, אבל ביקשה הבטחה כוללת שהדבר לא יחזור.
התעללות אמריקאית באסירים עיראקים באבו גרייב -
בחודש מאי 2004, בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק, הופצו צילומים המתעדים התעללות של חיילים אמריקאים באסירים עיראקים שמחזיקים בכלא אבו גרייב בבגדד. הסיפור הביא למחאה ולגינוי בינלאומיים. שר החוץ פאוול ושר ההגנה דונלד רמספלד, היועץ לביטחון לאומי קונדוליסה רייס ובכירים אמריקאים נוספים שיגרו התנצלויות והבעות צער כתובות.
רמספלד העיד למשל ב 7 במאי בוושינגטון, ואמר: "לחיילים שטופלו שלא כהלכה על ידי חיילנו: אני מביע את התנצלותי העמוקה". הנשיא בוש תיאר את ההתנהגות המתועדת בתצלומים כמזוויעה, והביע את הגועל העמוק שאחזו בו המראות שבתמונות. הוא אמנם להתנהל באופן ישיר בפני העם העיראקי, אבל ב-6 במאי 2004, בטקס שנערך בבית הלבן עם המלך עבדאללה מירדן, הוא אמר בחדר הסגלגל: "אמרתי לו שהצטערתי על ההשפלה של האסירים העיראקיים ומשפחותיהם. ממשלת ארה"ב עדיין טוענת כי הפגיעות וההתעללות לא מעידות על נוהג אלא על התנהגות חריגה של כמה תפוחים רקובים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם