ליל הסדר האחרון של האתיופים בגונדר
המרדף אחר 40 אלף המצות, הבישול בבתי הבוץ ועיני הילדים שנידונו להישאר מאחור. סדר פסח אחרון במחנה המעבר שבאתיופיה
מה?
כשאת מסתכלת מסביב, זה לא גורם לך לחשוב אם יש בכלל אלוהים, ולמה הוא שם אותי במקום שבו הוא שם אותי ואת האנשים שכאן - כאן?
לפני שנייה דיברנו על חיבורי החשמל למטען של האייפון, מאיפה נפלת עליי עכשיו עם אלוהים?
(שיחה ביני ובין צלם התוכנית "אולפן שישי", מוניס זחאלקה, ערבי-ישראלי מכפר קרע, ביום הראשון שלנו בגונדר, אתיופיה).
יש קו שחוצה את האנושות לשניים: אלה שיודעים שמחר יהיה להם משהו לאכול, ואלה שלא. הקו הזה הוא תהום. היא מפרידה בין שני עולמות שונים בתכלית השוני. כל התושבים בארץ, עם כל הפערים החברתיים האיומים שיש כאן, מתקיימים כולם בצד אחד של הקו. זה שאתה יודע שמחר יהיה לך מה לאכול לא אומר שתאכל אצל רושפלד, או שתאכל סטייק או שתאכל אוכל טעים.
זה רק אומר שמחר לא תמות מרעב. כה פשוט. עצם ההבנה הזאת שמחר לא תמות מרעב מפנה לך המון-המון זמן, כל הזמן שיש, כדי להתעסק ביתר השטויות שהחיים מציעים לך. זאת לא סוציולוגיה. זאת ביולוגיה.
ביקור בצד השני של הקו, חציית התהום לעולם מקביל שבו חרב הרעב מתנופפת תמיד מעל הראש שלך ושל הילדים שלך, הוא חוויה מטלטלת, שמעלה מיד סוגיות קשות של גורל ושל אלוהים. ואין זה באמת משנה אם מדובר באלוהי כפר קרע או באלוהי חסידות רמות השבים. זה הרי אותו האלוהים, שמחליט למי יש מחר תירס ולמי אין, אצל מי יש גשם ואצל מי לא, מי ייוולד בצד הזה של הקו ומי בצד האחר.
אולי תחשבו שיש מן האירוניה בנוכחות של כתבת אוכל במקום רעב, אבל קשה לי להסכים איתכם. רעב נמצא בצד השני של אותו המטבע. היעדר אוכל הוא עדיין חלק מתרבות האוכל האנושית. הרגלים שלמים נוצרים סביב ההיעדר הזה. יש לו היסטוריה, יש בו מנהגים ומתייחסים אליו בכבוד ובמורא גדול. אם אוכל מעסיק אותך, אתה חייב פעם אחת לפחות לחצות את התהום. הביקור הזה ישנה לתמיד את האופן שבו תתייחס למקרר שלך, לשוק, לארוחת הערב ובמקרה שלי גם לליל הסדר. משם בעצם הכל התחיל.
גונדר, אתיופיה. העיר ששימשה בעבר כעיר הבירה של הממלכה האתיופית נמצאת בצפון המדינה. 750 קילומטר שהם בערך 12 שעות ברכב או שעה אחת במטוס מאדיס אבבה. לפני כמה שנים הוקם בעיר "מחנה המעבר" לעולים לישראל מקרב בני הפלשמורה.
הפלשמורה טענו במשך שנים שהם צאצאים לביתא ישראל, השבט היהודי שנדד לאתיופיה לפני אלפי שנים והקים בה קהילה יהודית מהעתיקות בעולם. השבט הזה התפצל לשניים. חלק אחד נותר מאוחד, שומר על יהדותו בקנאות ואוכל אותה בשל כך; החלק האחר נפוץ והתפזר בכפרים, ועם הזמן התנצר, מרצון או בכפייה. רבים מבני הפלשמורה חיו חיים נוצריים לכל דבר אבל בפועל סבלו מבידוד ומדחייה, מאחר שהאוכלוסייה מסביב לא ממש קיבלה עד הסוף את הנצרות שלהם.
מדינת ישראל לא ממש זרמה עם היהדות שלהם, ובפועל הם עלו לארץ במשך שנים באופן מוגבל מאוד. הדיונים לגבי זהותם הדתית של בני הפלשמורה כבר מיצו את עצמם, ומאחר שאינני שומרת מצוות בעצמי קשה לי לתרום עוד הרבה לוויכוח.
השורה התחתונה היא המציאות שנוצרה בשטח. ההודעה על פתיחת השערים לארץ נדדה בין הכפרים באתיופיה כמו שרפה בשדה קוצים. בארץ ענקית שחלקים גדולים ממנה מוכים רעב ובצורת ועוני קשים, לשמועות על תקווה יש נטייה לעוף במהירות. מחנה המעבר בגונדר, שנועד להכין את העולים לפני שהם מגיעים לישראל, החל מתמלא באלפי אנשים שמבקשים לממש את זכותם לעלות.
ישראל לא הייתה ערוכה לקלוט את המאסה הזאת. אלפים נתקעו במחנה בלי עבודה, בלי אוכל, בלי עתיד ברור. חלקם נמצאים בגונדר כבר עשר, חמש עשרה ואפילו שבע עשרה שנים. מחנה המעבר הפך למחנה פליטים.
לפני שלוש שנים קיבלה ממשלת ישראל החלטה היסטורית לשים לסאגה הזאת סוף. על פי ההחלטה יעלו ארצה כל בני הפלשמורה הזכאים לכך לפי קריטריונים שנקבעו מראש. זו החלטה הומניטרית שלקחה בחשבון את התנאים שנוצרו בגונדר, ולא את ההיסטוריה היהודית של תושבי המחנה.
הממשלה גם החליטה לעשות סדר במקום, והפילה את אחריות הניהול על גוף אחד - הסוכנות היהודית. הסוכנות לא מאשרת בקשות ולא מגיירת, (על האישורים אחראים משרד הפנים ומשרד הקליטה), רק מנסה לעשות סדר: סדר בקרב האוכלוסיה הצפוייה לעלות, סדר בקרב האוכלוסייה שקיבלה סירוב ולא תוכל לעלות, סדר במסלול ההכנה לקראת העלייה ארצה וכרגע גם סדר פסח.
פסח 2012. במסגרת פרויקט "סדר עולמי" אני פוגשת (טלפונית) משפחות יהודיות מכל העולם ושומעת על הרגלי הפסח ושולחן החג שלהן. בגונדר, מתברר, חוגגים כבר שנה שנייה ברצף את סדר הפסח הגדול בעולם, שמשתתפים בו 4,000 איש. הם מספרים על ההכנות, על אפיית המצות, על הכשרת המחנה ועל ביעור החמץ, על ההיכרות עם החג (שרבים מן הסתם לא חגגו מעולם), על ההתרגשות לקראתו ועל ההקבלות המתבקשות בין יציאת מצרים ליציאת אתיופיה. אני שומעת ויודעת שאהיה חייבת לבוא ולראות במו עיניי איך נערכים לליל סדר כזה.
בפסח 2012 יוצאת גם הודעה רשמית שהעלייה מאתיופיה תסתיים עד סוף 2013. כלומר, הסדר הקרוב יהיה סדר הפסח האחרון שם. הסעודה האחרונה.
אני מגיעה לגונדר שבוע וקצת לפני החג, ולומדת להכיר את העיר ואת קהילת העולים לעתיד שבתוכה. באתי עם הרבה ציפיות מרגשות. השילוב בין ארוחת החג וסגירת המחנה היו אמורים לייצר לא מעט הזדמנויות לשמוח ולחגוג. אבל המציאות, כיאה למציאות, תמיד אוהבת להיות מורכבת בהרבה.
לפני שמדברים על ההכנות לחג צריך רגע לעצור ולדבר על אשר. אשר סיום. הוא שליח הסוכנות בגונדר, שנמצא במקום על תקן דיפלומט. לסוכנות יש שליחים שפזורים בכל העולם, שנועדו לפעול בתוך האוכלוסייה המקומית כדי לעודד עלייה וזיקה למדינת ישראל, אבל לא במקרה של אשר.
אשר הקים בגונדר מונרכיה. ממלכה. הוא המלך. בשונה מממלכות רגילות, אין פה מערכת כלכלית פיאודלית והנתינים לא מזרימים תנובה חקלאית או מסים לחצר הארמון, אבל מבחינת הסמכות שיש לאשר במקום, מלוכה תהיה ההגדרה השלטונית הנכונה. תושבי המחנה רואים בו מלך. המילה של אשר, ולעתים קרובות המילים שלו קשות, היא כמעט קדושה. ולא בכדי.
הכרתי את אשר לפני שנה, כשתיווך ביני ובין סדר הפסח בגונדר. סיום הוא יליד אתיופיה, רועה צאן בעברו שעלה ארצה במבצע משה, במסע רגלי דרך סודן. בישראל הוא שירת ביחידה קרבית, ואחרי השירות הצטרף לשורות הסוכנות. הוא ניהל בעבר את מרכזי הקליטה של מחוז הדרום, קיבל אות הצטיינות על הטיפול שלו בעולים מצפת במלחמת לבנון השנייה, ובעיקר התגייס באופן מוחלט לטיפול בעלייה מאתיופיה. זו שליחות חייו. לא פחות.
זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו ובילינו יחד כמה ימים. טוב, לא בדיוק בילינו. עקבתי אחריו המומה. אשר מפקד על אופרציה מורכבת להתפקע, כשרוב כוח האדם העומד לרשותו מבוסס על מתנדבים זמניים. אנחנו יושבים יחד באוטו ומישהו עוצר אותנו. האיש מספר לאשר שהאחיין שלו הוא היחיד במשפחה שלא מופיע ברשימת הממשלה לבדיקת זכאות עלייה.
"שים את הפרטים שלו במשרד שלי ואני אבדוק ואחזור אליך", אשר אומר לו. "תודה, תודה רבה". אנחנו עוצרים מול המרכז הקהילתי ופוגשת אותנו צופיה פויכטונגר, הסגנית של אשר. "חזרו אליי ואמרו לי שיכולים להשיג לנו רק שולחנות עגולים לליל הסדר, מה נעשה?". "אי אפשר שולחנות עגולים, רק מרובעים", אשר עונה, "צריך לחבר אותם לשולחנות ארוכים לכל אורך החדר". "בסדר, אטפל בזה".
"קיבלת את המפיות שהשגתי?", "כן, קיבלתי, מסדרים אותן ברגע זה". במשרד שלו מחכה לו כבר מישהי. עוד אין לה אישור עלייה אבל היא סובלת מבעיה רפואית כלשהי. אשר מארגן לה הסעה לאדיס, כדי שתעשה בירור ותקבל טיפול. אחר כך שוב נכנסת צופיה. אחד העולים שקיבלו אישור עלייה נדחה בחודש, ונגמר לו הכסף. הוא ביקש מאה וחמישים דולר שיעזרו לו לצלוח את התקופה הזו, על חשבון האש"ל שיקבל בארץ.
"אין דבר כזה, אני לא יכול לתת כסף על חשבון אש"ל. זה בכלל לא קשור אליי או תלוי בי. אם הוא צריך כסף, אני אתן לו אישית. שיבוא אליי". ככה נראה היום שלו. אשר בוחר מפיות ואשר נאבק ברשויות בארץ, אשר מארגן בדיקות רפואיות ואשר מסדר שולחנות ואשר מלווה כסף. בבוקר, בכל בוקר, אשר מגיע לתפילה בבית הכנסת. הוא מדבר אל הקהל, מטיף.
"תתחילו להפנים. אם קיבלתם סירוב, זה המצב והוא לא עומד להשתנות. אתם צריכים לקחת אחריות על החיים שלכם ושל המשפחות שלכם, לחשוב על העתיד ולא לחיות באשליות". עוד אחד מהתפקידים שאשר לקח על עצמו הוא להגיד את האמת הקשה בפרצוף. ואוי, כמה שהיא קשה.
"יש סיבה לכך שאנשים נתקעו פה שבע עשרה שנה", הוא אומר לי, "מכרו פה אשליות. אני יודע בדיוק מאיפה האנשים האלה באו. אני מכיר את החיים שהיו להם בכפר. אני מבין שכל מי שנמצא פה ויתר על החיים שהיו לו, מכר את האדמות ואת הרכוש ואין לו לאן לחזור. אבל זאת לא סיבה לייפות את המציאות או לטפח תקוות שווא. הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות בשבילו, לפחות מבחינתי, היא לגרום לו להתמודד עם המציאות כמו שהיא. ככל שהוא יעשה את זה מוקדם יותר, ככה מצבו ישתפר".
אשר הוא אדם של מעשים. כשהוא נכנס לתפקידו המחנה סבל מרעב. אשר לא הסכים לרעב הזה והקים מפעל הסעדה. המפעל הזה מיועד למאושרי עלייה. לבית הספר היהודי שהוקם במחנה רשאים להתקבל כיום רק מאושרי עלייה. מי שכבר למד בבית הספר לא נזרק ממנו, אבל כרגע הוא קולט רק אנשים בטוחים.
"לקחתי את כל ההורים של הילדים שקיבלו סירוב ואמרתי להם בפנים: אתם לא עולים לארץ. תשלימו עם זה. ההחלטה לשים את הילדים בבית ספר יהודי דובר עברית היא החלטה שלכם כרגע, אני לא זורק אף אחד מבית הספר, אבל אני מבקש שלא תראו בכך תקווה לעלייה. כולם ביקשו להשאיר את הילדים. שאלתי למה והם ענו "כי פה אנחנו יודעים שהם מקבלים לפחות ארוחה אחת ביום"".
אשר מארגן את ליל הסדר לקהילה כבר שנה שלישית ברצף. מבצע משוגע לחלוטין. תחשבו על ליל סדר גדול, כזה של שלושים איש נניח, שהייתם בו פעם. עכשיו תכפילו אותו פי שלושים. בליל הסדר בגונדר צריך לדאוג מן הסתם ללוגיסטיקה ולמלאי: מאות הגדות, כיסאות, שולחנות, כלים כשרים, כוסות ליין, קערות הגשה. צריך לדאוג גם לתנאים כשרים: ביעור חמץ הדרגתי במחנה, הגעלת כלים, רב שינהל את הסדר.
צריך לדאוג להכנת המשתתפים: לימוד והיכרות עם הסדר ומהלכו, עם התפילות והשירים והמנהגים הקשורים בו, דרך פעילויות המרכז הקהילתי ובית הספר. וברור שגם צריך לדאוג לאוכל. המון-המון אוכל.
למשל המצות. בגונדר הקימו מאפייה מאולתרת המייצרת מצות באותה שיטה שבה נקטו בני ישראל כשיצאו ממצרים. 3,300 שנה עברו, והדבר היחיד שהשתכלל הוא פס הייצור. שבועיים לפני החג מוקמת המאפייה הזו, שעליה מפקח אגרו, המורה ליהדות.
אחרי שהכשירו עמדה בטחנה של גונדר, ואחרי שבררו את החיטה, היא נטחנת באופן כשר ולפי ההלכה. הקמח עובר לחדר מיוחד במאפייה ומאוחסן בו. אדם אחד נמצא בחדר הזה, ומודד את הקמח. אגרו מביט בשעון. מולו יש שני שולחנות ארוכים וסביבם עומדים גברים מול קערות נירוסטה גדולות מלאות בקמח. הוא עובר ביניהם בפעם האחרונה ובודק את הציפורניים, שחלילה לא דבק בהן חמץ.
הוא סופר "אנד, הולט, סווסט" (אחת, שתיים, שלוש) וכל הגברים מוזגים מים לקערה שלהם ולשים במהירות שיא את הבצק. את הבצק הם פותחים בתנועה מיומנת על השולחן ליריעה גדולה, ועוברים עליה עם מחורר המצות (שנשלח במיוחד מישראל). אחד מחורר, האחרי קורץ עיגולים מהבצק המחורר, אישה אחרת מעמיסה את המצות על קערה וניגשת לעמדת האפייה. הגברים לשים ומחוררים. הנשים אופות. כעשר נשים עומדות תחת סככה אפופת עשן ובה 15 מדורות.
מעל כל מדורה - פלטת ברזל רותחת. הן מניחות על הפלטה את המצות לאפייה קצרה משני הצדדים. אגרו אחראי על כך שמתחילת התהליך ועד סופו לא יעברו יותר מ-18 דקות (הזמן הנדרש לבצק כדי להתחיל להחמיץ ולהפוך לחמץ). בפועל החבר'ה פה כל כך מיומנים, שהם מסיימים בתוך שש דקות. לפעמים אפילו פחות. הרשם עומד עם סטופר ורושם במחברת כמה זמן לקח בדיוק לנגלה האחרונה, ואז הולך וסופר כמה מצות יצאו ממנה.
132, הוא רושם בטבלה המסודרת שלו. 132 מצות מתוך 40,000 שצריך להכין כדי שהמלאי יספיק לכל המחנה לשבוע החג. כולם הולכים לצחצח את הכלים ואת הידיים (חתיכה ישנה של בצק, מהמחזור הקודם, תהרוס הכל), ושוב יוצאים לדרך. מחסן המצות הולך ומתמלא.
ראיינתי פעם את השף וההיסטוריון גיל מרקס, שכתב אנציקלופדיה לאוכל יהודי. שאלתי אותו מה זה אוכל יהודי, והוא הסביר שזה כמעט תמיד שילוב בין חג ומועד (שבת, בר מצווה, חג פסח), תרבות (הרגלים חברתיים שלא קשורים בדת אלא בסביבה) ומיקום גאוגרפי (שקובע את חומרי הגלם). התפריט של ליל הסדר בגונדר משקף בדיוק את השלושה.
הוא מכיל מן הסתם את סימני ליל הסדר: חסה בתור מרור, 300 קילו תפוחי אדמה על תקן כרפס, ומאחר שאי אפשר לקנות יין לכל המחנה הם מכינים 300 ליטר של מיץ צימוקים מיוחד, מצימוקים שעוברים השרייה ואז נטחנים עם מים וסוכר: יש על מה לברך בורא פרי הגפן, וגם הילדים מבסוטים. את החרוסת מכינים מ-300 קילוגרם בננות, 30 קילוגרם תמרים יבשים ו-3 קילוגרמים ג'ינג'ר טרי.
את עניין המצות כבר סגרנו, ועל השולחן עצמו יהיו תבשילים אתיופיים. לא, הם לא נחשבים חגיגיים בהכרח. יש פה מחסור קשה, ולא תראו כאן רוסטביף או עוף צלוי מוקף בירקות שורש. החגיגיות נולדת בראש ובראשונה מהמבחר. זה לא עניין טריוויאלי לעמוד מול שולחן שעומדים עליו בעת ובעונה אחת תבשיל סלק ותבשיל כרוב ותפוחי אדמה מטוגנים ומוקט, שהם פלפלים קטנים חריפים ממולאים בתערובת של בצל ושל שום, ומין חביתה מקושקשת עם הרבה בצל מטוגן, ובסו, שייק בריאות סמיך ומתוק, ונוג.
מה זה נוג? הנוג עשוי מזרעים קטנים שנראים כמו הכלאה בין שומשום שחור לקצח. קולים את הנוג כמו קפה, על צלחת מתכת, ואז מעבירים לעלי ומכתש וטוחנים אותו לאבקה. את האבקה פותחים עם תערובת של מים, שמן וסוכר לממרח סמיך מאוד ודי יבש, אגוזי ומתקתק וטעים להחריד. זה הנוג. הוא דווקא די חגיגי, לדעתי.
גולת הכותרת של התפריט: הבשר. אין בשר במחנה בגונדר. זה לא רק המחיר הגבוה שלו שמעיף אותו מהתפריט, אלא בעיקר עניין הכשרות. במחנה אין שוחט כשר, ומביאים אחד במיוחד לפני החג. אלף איש אוכלים בגונדר בשר פעם אחת בשנה, בפסח. השוחט עוד לא הגיע אבל אשר כבר בוחר את השוורים, ואני מתלווה אליו.
הפרות באתיופיה שונות מאלו שאנחנו מכירים. הן גרומות ובעלות דבשת גדולה על הגב. אשר מסתובב בחוות גידול מקומית ובוחן את המקנה. "יש לי קילומטרז' כרועה צאן לשעבר. אי אפשר לעבוד עליי". "ומה בדיוק הוא מחפש?", "שור גדול, עם הרבה בשר, אבל לא מבוגר מדי או למוד עבודה בשדה. אין לנו מספיק זמן לבשל בשר קשה ויבש".
אשר שם עין על פרט אחד שעומד בצד. עם חליפה מעומלנת, חולצה סגולה מבריקה ומצוחצחת מניקיון ועניבת משי, אשר עושה תנועה מהירה, לופת את ראש השור, מסובב אותו ופותח לו את הפה. הוא בודק את השיניים היטב עם הידיים ונותן אישור - תשמור לי אותו. אחר כך הוא שומע את המחיר, 12,000 ביר אתיופי ליחידה (בערך 2,400 שקל). 5,000 ביר יותר משנה שעברה. "זה יקר מאוד", הוא אומר בדרך החוצה, "עוד לא סגרתי איתו".
ונישאת בת ה-17 וטיגיסט בת ה-14 מזמינות אותי להכיר את מאכלי החג האתיופיים מקרוב ולבשל איתן בבית. הן הגיעו עם המשפחה שלהן מכפר קטן באזור גוג?אם לפני ארבעה חודשים בלבד. רוב המשפחה נמצאת כבר בארץ. הם מחכים מאוד לאיחוד. זאת הפעם הראשונה בחייהן שהן חוגגות את ליל הסדר, שלמדו עליו במרכז הקהילתי. אנחנו ניגשות לשוק יחד עם אמא שלהן, פנתנאש, כדי לקנות ירקות.
בדיוק ירד גשם והשוק שטוף בבוץ. נשים יושבות על הבוץ ומציעות את מרכולתן. ביניהן מסתובבים עזים וחמורים ומנשנשים מה שאפשר. אין הרבה סחורה, ואין כמעט מבחר: תפוחי אדמה, בצל, שום, כרוב ועגבניות. קצת גזר, קטניות ותבלינים, והמון ילדים שמסמנים לך עם היד על הפה "אני רעב? ומבקשים נדבה. בדרך הביתה טיגיסט מקבלת שיחת טלפון, ומתחילה לצעוק בהתרגשות באמהרית.
אחותה ואמה מצטרפות. אני לא מבינה ומבקשת תרגום. הרגע הודיעו לה שהמשפחה מתבקשת להתייצב לבדיקות וחיסונים לקראת העלייה ארצה. חודש מהיום הם בנתב"ג. זאת השיחה מאראלה מבחינתם. השנייה הזאת בחיים שבה הם חוצים את הקו, את התהום, לצד השני.
אנחנו מגיעות אליהן הביתה. הן גרות בשכונה של בתים קטנים וצפופים מבוץ, כל בית בגודל של עשרה מטרים מרובעים לכל היותר. בכל בית גרה משפחה שלמה, כמו משפחת בלאיי - שבע נפשות. אין שום תשתיות לבית: לא חשמל, לא מים, לא ביוב. בדיוק מה שמכנים קורת גג. לא יותר. בתוך הבית שלושה מזרנים ומדורה קטנה, שעליה מכינים את הקפה. על הקיר פוסטר ישן של זמר אתיופי וציור שכתוב עליו "פסח שמח". הבית חולק חצר פנימית עם בתים זהים לו. בחצר ישנות כבשים ועזים ותרנגולות עם אפרוחים וחתול אחד שלו עין אחת כחולה ועין אחת ירוקה.
אנחנו מתיישבות כולנו על הרצפה בתוך הבית ומתחילות להכין את האוכל. שתי פרגיות נכנסות פנימה מבחוץ. סקרניות. גם החתול בא. פנתנאש מגרשת את התרנגולות החוצה, אבל הן חוזרות. היא מזכירה לי את עצמי, כשאני מורידה את החתולים מהשיש כשיש אורחים. מכל ההתרחשות שיש מסביב, הדבר היחיד שלא זר לי הוא תרנגולות שנכנסות כמו בנות בית למטבח.
פנתנאש נותנת לי סכין מצ'טה מגלית ביד, ומראה לי איך לקלף ולחתוך את תפוחי האדמה, כשהיד השנייה היא הקרש. הסכין לא מושחזת, ובאופן כללי אני לא רגילה לעבודה בעודי יושבת על משטח העבודה. אני מסתבכת ומפילה את התפוד. שלושתן צוחקות עליי בלי להתבלבל. הפראנג'ית (הלבנה, כמו שקוראים לנו באתיופיה) הגיעה כדי להרוס. שפת האוכל היא שפה בינלאומית וגם שפת הפדיחות. אני שולטת בשתיהן ברמה של שפת אם.
עם המצ'טה הן מקלפות את הגזר. בשתי מדורות בחוץ ובשתיים בבית הן מבשלות. פנתנאש מכינה את הבסו - מערבבת את האבקה עם המים במשך שעה ארוכה ביד אחת. שעתיים אחר כך האוכל מוכן. סוגים שונים של אליצ'ה, השם הכללי מאוד שניתן לכל תבשיל שאין בו את תערובת הברברה, נוג, ביצים מקושקשות עם בצל ובסו. מסדרים את כל המנות על שרפרף, יושבים על רצפת הבוץ מסביב ואוכלים עם הידיים.
כל החיים שיננתי את המנטרה על חומרי הגלם. הם הדבר הכי חשוב שיש בארוחה. ילדה מפונקת שכמותי יכולה להרשות לעצמה מנטרות כאלה. ומה אם במציאות שלך אין חומרי גלם? זה לא שאין מבחר - אין בכלל. האוכל של פנתנאש מבוסס על דלות, ובכל זאת הוא נורא טעים. היא יודעת מתי לשים את תפוחי האדמה על האש ומתי להוריד אותם וכמה מלח להוסיף. בתוך דלות, הידע הזה הוא תורה שלמה. לא רק בתוך דלות, בעצם. והאוכל הזה טעים במיוחד כשאוכלים אותו עם טיגיסט וונישאת ונתי, האח הקטן והשובב שלהן, בתוך בית בוץ נטול תשתיות וחסר תוכניות. זה האוכל של אמא שלהן, הטוב ביותר שהיא יכולה להביא אל פיהן. ואני חוגגת עליו ולא מצליחה להפסיק לאכול.
פנתנאש מחלקת צלחות עם גריסי חיטה וחומוס קטנטן מבושל אך פריך. כתבתי את זה בשבוע שעבר ואני כותבת את זה שוב הפעם: אוכל, כמו תרבות, תלוי בהקשר הסביבתי שלו.
שבוע לפני סדר הפסח עצמו חוגגים במרכז הקהילתי בגונדר ליל סדר לדוגמה. מתכוננים לדבר האמיתי. במקום בשר מכינים תבשיל דגים מדג נהרות לבן ותפל שיש בסביבה בשפע. כולם מתייצבים אחר הצהריים, לבושים בבגדים הטובים שלהם, אם יש כאלו. השולחנות מתמלאים במשפחות המוזמנות ובסוף הדלת נסגרת. בחוץ, בבית הכנסת, מתקבצים לקראת תפילת מנחה מסורבי העלייה.
ביניהם אני פוגשת את אלייה, ילד בן 12 שאין דרך להתעלם ממנו: יש לו עיניים כחולות-טורקיז מהיפות בעולם. הוא כבר יודע. ברגע שבוהים בו הוא מחייך ומסתיר את העיניים. כבר 10 שנים המשפחה בגונדר מחכה לאישור. זה לא עומד לקרות. הם לא יעלו. גם אפרת, בת ה-17 שמדברת עברית טובה, לא תגיע לארץ. היא נשארת מחוץ לסדר. היא שמה לי ביד מכתב ומבקשת שאשלח אותו למשפחה שלה בישראל.
אסממו, נער בן 18 עם ראסטות, כובע מצחייה וחיוך מבויש וכובש, עומד לידה. אני מכירה את שירי האהבה של אסממו לישראל עוד מיוטיוב. לא האמנתי בחיים שהוא עדיין בגונדר. אז כן, הוא פה, והוא לא צפוי לעלות. מה יעלה בגורלם?
"זאת שאלה קשה", אומר לי אשר. "זה לא גורל פשוט. האנשים שנמצאים כאן יהיו במצב רע מאוד כשנעזוב. בית הספר ימשיך לפעול, אבל הוא כבר לא יהיה יהודי מן הסתם, ואני לא יודע אם ימשיך לחלק ארוחות. אני לרגע לא חושב שצריך לפתוח את הדלתות לרווחה, אבל כן צריך לקחת בחשבון את המשמעות של העזיבה שלנו, ולעשות את כל המאמצים שלא יישארו פה אנשים שלא אמורים להישאר. טעות ביורוקרטית כזאת יכולה לעלות בחיים של משפחה שלמה".
מה הכוונה?
"לפני שלוש שנים התבקשו הגורמים שפעלו פה לבנות רשימה של מועמדים לעלייה, שמהם ייבחרו הזכאים. הרשימה שהם יצרו היא כמעט שרירותית, אבל אי אפשר להתייחס בשרירותיות לגורל של בני אדם ולשלמותן של משפחות. רבים מהאנשים שהופיעו ברשימה התגוררו בכפרים ולא היו מעולם בגונדר. אחרים, שחיו פה שנים ארוכות ושכל משפחתן נמצאת כבר בארץ, נשמטו מהרשימה. מי שלא הופיע ברשימה הזו - זכאותו אפילו לא נבדקה. אין שום גורם בארץ שאחראי על הרשימה ושאפשר לערער בפניו.
"תביני: כשמישהו מקבל סירוב אני מבין את זה. זה המצב. אי אפשר להכניס את כולם ולא כולם זכאים. אבל יש כמה מקרים של אנשים שנותרו מאחור, שזכאותם אפילו לא נבדקה. יש לי כאן איש מבוגר שכל שמונת ילדיו בארץ. הוא ערירי ואבוד פה כבר יותר מעשר שנים. אם נצא מכאן בלי לדאוג לו הוא ייקבר פה, בלי לראות יותר את הילדים שלו. תכלית חיי כרגע היא לנהל את המלחמה הזו".
לפני הרבה זמן, כשביקרתי בספארי ברמת גן, הסבירה לי הדוברת שגית הורוביץ מדוע הטיגריס הולך מצד לצד בתוך הכלוב, למה הזאב מכרסם לעצמו את הגב עד זוב דם ומה הסיבה לכך שגירית הדבש קופצת באי שקט אובססיבי. קוראים לזה "התנהגות סטראוטיפית", מונח יפה לנוירוזה. התנהגות נוירוטית. התנהגות סטראוטיפית מתפתחת בדרך כלל אצל חיות בשבי. לא בגלל הכלוב, אלא בגלל השעמום ההישרדותי. ברגע שהאריה מקבל את הזברה שלו בתור סטייק ולא אחרי שלושה ימים של ניסיונות ציד כושלים, נשאר לו עוד המון זמן פנוי לחשוב. להשתגע.
בתוך המשוואה הזאת, דווקא אנחנו, עם כל דלתות הבחירה שפתוחות בפנינו, נמצאים בשבי של עצמנו. אחרי שנטרלנו את מאבק הקיום הקמאי ביותר, זה שנועד להשיג אוכל למחר, זה שיכול היה להעסיק אותנו חיים שלמים, נותרנו עם חיים שלמים למלא - בתסביכים, בדיכאונות, בחרדות, בריצה מצד לצד ללא תכלית אמיתית.
עוד שלושה ימים חג החירות, ואיכשהו כולם מסביב נראים כמו עבדים: עבדים של המשכנתא, של חשבון החשמל, של גני הילדים הפרטיים, של מסי הדלק. לשבריר שנייה אני תוהה אם אולי בעצם עדיף להיפטר מכל אלו ולחצות את הקו, אבל אז אני רואה שורה של אמהות צעירות שמחזיקות תינוקות עוברת מול חלון הרכב שלנו. אני שולפת בזה אחר זה שטרות של כסף מקומי ונותנת להן, מרגישה כמו פטרונית מתנשאת, שונאת את עצמי ולא שולטת בעצמי. הנה באתי להציל את אפריקה.
ילד קטן מוביל את אביו העיוור לפינת הכביש, לקבץ נדבות. הילד לדעתי בן ארבע. שניהם גרומים. אני רואה פתאום לנגד עיניי את הבנות שלי, ושבריר השנייה הקודם מתפוצץ בפניי כמו בועת סבון. אני רוצה את הפילה זברה שלי בנתחים של 300 גרם בבקשה. תארזו לי לקחת. לא אכפת לי מה המחיר הנפשי.
תבשיל בסיסי מסורתי של כרוב, בצל ותפוחי אדמה מבושלים יחד.
האליצ'ה הוא סימן לכך שבתבשיל אין תערובת ברברה, ולכן הוא עדין יותר. התיבול מבוסס על שום ומלח.
החומרים
1/2 כרוב ירוק פרוס לפרוסות דקות
5 תפוחי אדמה בינוניים, קלופים וחתוכים ל-8
1 בצל גדול, קלוף ופרוס
3 שיני שום קלופות וקצוצות עם סכין
2 גזרים קלופים וחתוכים גס
1/4 כוס שמן תירס
אפשרות: שתי עגבניות תמר, חתוכות לקוביות מלח
הכנה
מחממים את השמן בסיר על להבה גבוהה. מוסיפים את הבצל ומטגנים מעט עד שהוא מתחיל להגיר נוזלים. מוסיפים את יתר החומרים ומבשלים תוך כדי בחישה כחצי שעה, או עד שתפוחי האדמה מבושלים ורכים. הם לא צריכים להיות רכים מדי. מתבלים לפי הטעם.
סלט מבושל פשוט עם סלק וגזר וקצת סוכר.
החומרים
5 סלקים בינוניים, קלופים וחתוכיםל-
2-3 גזרים בינוניים, קלופים וחתוכים גס
1 בצל גדול, קלוף ופרוס
1/4 כוס שמן תירס
1 כף סוכר
הכנה
מחממים את השמן בסיר. מוסיפים את הבצל ומטגנים על להבה גבוהה עד שהוא מתחיל להתרכך. מוסיפים את הסלק והגזר עם הסוכר ומבשלים תוך כדי בחישה כחצי שעה, או עד שהסלק מתרכך מעט. מתבלים במעט מלח.
תערובת מעולה של בננות בשלות, תמרים מיובשים וקצת ג'ינג'ר.
החומרים
4 בננות בשלות
1 כוס בשר של תמרים - באתיופיה משתמשים בתמרים יבשים מאוד, אפשר להמיר גם במג'הול לחים
1 כפית ג'ינג'ר טרי טחון
הכנה
קחו נשימה עמוקה. מוכנים?
מערבבים את כל החומרים יחד.
טוב, זה לא בדיוק נוג, אבל זה עדיין שילוב מעולה בין שומשום שחור, מעט סוכר וקצת שמן. ממרח טעים ובריא.
החומרים
1 כוס שומשום שחור
1 כף סוכר
הכנה
1. קולים את השומשום על מחבת על להבה בינונית. מערבבים כל הזמן, במשך עשר דקות.
2. שמים את השומשום במטחנת תבלינים וטוחנים את השומשום עם הסוכר. מוסיפים מעט מים ומערבבים עד שמתקבל ממרח מתקתק ושחור. מתאים למילוי תמרים.
פלפלים ירוקים חריפים שחורצים אותם באמצע ויוצרים בהם כיס, שלתוכו דוחסים בצל שטוגן עם שום. אפשר אחר כך לקלות את הפלפלים הממולאים בשלמותם בתנור או על מחבת. או לאכול חי.
החומרים
2 בצלים גדולים, חצויים ופרוסים
3 שיני שום פרוסות
1/4 כוס שמן תירס
8 פלפלים חריפים ירוקים
הכנה
1. מחממים את השמן בסיר. מוסיפים את הבצל והשום ומטגנים על להבה גבוהה תוך כדי ערבוב עד שהבצל רך מאוד ומתחיל לקבל צבע. מתבלים במלח.
2. חורצים את הפלפלים החריפים לאורך. משאירים את הגבעול מחובר. אם רוצים למתן מעט את החריפות דוחפים כפית פנימה ומרוקנים את הגרעינים החוצה. ממלאים את הפלפלים בתערובת הבצל והשום.
3. אם רוצים, מכניסים את הפלפלים הממולאים לתנור שחומם מראש לחום גבוה (250 מעלות) וצולים עד שהם מתרככים מעט. אפשר גם על מחבת עם קצת שמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם