רק עיסוק בנושאי פנים יאפשר לממשלה לשרוד
פשרה היסטורית עם הפלסטינים תביא לפירוק הממשלה ולהקמת גוף פוליטי חדש בהנהגת נתניהו. התקדמות מוגבלת במו"מ המדיני תוביל לזעזועים שעלולים לפרק את הקואליציה. דווקא התמקדות בנושאים כלכליים וחברתיים תספק לרה"מ שקט יחסי בשלטון. שלושה תרחישים אפשריים לעתיד ממשלתו החדשה של נתניהו
ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע אתמול כי הוא מוכן לפשרה היסטורית עם הפלסטינים כדי להביא להסכם שלום. העולם לא עמד מלכת כי כולם מכירים את היחס האמיתי של נתניהו למו"מ המדיני. ביוני 2009 הוא כבר נשא נאום היסטורי באוניברסיטת בראילן, והכריז כי יהיה מוכן לקבל את פתרון שתי המדינות, אבל באותה נשימה הטיל על המתווה שהציע חישוקים כבדים. גם הפלסטינים עשו את שלהם, סירבו להכיר במדינה היהודית וטיפחו את חמאס, לפחות בעזה.
בואו נניח שנתניהו מחליט הפעם להשתגע וללכת בכל זאת על הפשרה ההיסטורית עם הממשלה החדשה, שהושבעה אתמול. זהו תרחיש הקיצון שעלול להביא למהפכה מוחלטת, לפירוק הממשלה והליכוד ואולי גם לבחירות חדשות. נתניהו, לפי התרחיש הזה, מודיע כי החליט לקבל את תוכנית אולמרט לשלום עם הפלסטינים; או את מתווה יוזמת ז' נבה; או את ההצעות שהציע אהוד ברק ליאסר ערפאת בקמפ דיוויד 2000.
עיקרי התוכנית: ישראל תיסוג לקווי 67' ביהודה ושומרון עם חילופי שטחים; מדינה פלסטינית תוקם על השטח שיפונה וההתנחלויות שיפורקו; ירושלים תחולק והעיר המזרחית תהיה בירת המדינה הפלסטינית; העיר העתיקה יחד עם המקומות הקדושים יעברו למשטר נאמנות בינלאומי; הפלסטינים יקבלו זכות שיבה סמלית במספרים מוגבלים. בתמורה ייחתם הסכם שלום ויוכרז על סוף הסכסוך עם הפלסטינים ועם רוב מדינות ערב.
וכך, אחרי חודשים של שיחות חשאיות בירושלים, רמאללה, בירות אירופה וגם בוושינגטון ייקראו נתניהו ואבו מאזן לבית הלבן כדי לחתום על ההסכם.
מה קורה אז ברמה הפוליטית? הלי כוד-ישראל ביתנו מתבקע לשניים. רוב החברים נוטשים את נתניהו, והוא מקים עם כמה נאמנים את מפלגת "התקווה". נפתלי בנט והבית היהודי פורשים מיד עם רבים מחברי הליכוד ישראל ביתנו ואת מקומם בממשלה תופסים החרדים, מפלגת העבודה ומרצ.
קואליציית השלום הזו מונה קרוב ל-70 חברי כנסת (התקווה, לפיד, העבודה, מפלגות חרדיות, לבני, מרצ ומופז) עם תמיכה של 11 חברי כנסת ערבים מבחוץ.
טקס החתימה הדמיוני מתקיים על מדשאות הבית הלבן, כמובן. על הפודיום: נתניהו, לפיד ויחימוביץ' מצדו האחד של אובמה; אבו מאזן, סאעב עריקאת ויאסר עבדראבו מצדו השני. בין הצדדים נרשמת לחיצת יד רפה, שמשקפת את הסיכוי שהתרחיש הקיצון הזה יתקיים.
ממשלת נתניהו השלישית מתחילה לעבוד על העניינים החברתיים והכלכליים, בהתאם לדרישות הבוחר הישראלי. עד מהרה שוקעים שרי הממשלה בטיפול בתקציב המדינה, בעיות הדיור, השוויון בנטל, יוקר המחיה ונישואים אזרחיים. הכנסת רועשת ורוגשת אחרי כל הצעת חוק חדשה שמובאת למליאה. האופוזיציה החברתית הולכת ומוכיחה את עצמה: לוחמת, יעילה ועקשנית עם חברי כנסת חרדים מצד אחד, ואנשי העבודה ומרצ מן הצד השני.
ההתרחשויות הגאו-פוליטיות במזרח התיכון אינן יכולות להשאיר את התהליך המדיני אדיש.
המהומות במצרים מתגברות, ארגון אל-קאעידה תופס עמדות שלטון בסוריה, מהפכה איסלאמית מתרגשת על ירדן וכדומה. איראן ממשיכה להתקדם לקראת פיתוח נשק גרעיני, וישראל הולכת ומאבדת את האופציה לפעול באורח עצמאי מול טהרן וסומכת על פעולה אמריקאית בלבד.
הזירה הישראלית-פלסטינית מתחממת. התקדמות מדינית עשויה פשוט להציל את ישראל מההתפתחויות המחרידות מסביב. גם ארצות הברית לוחצת, והנשיא אובמה ממשיך להסביר לנו כי הסדר עם הפלסטינים ישמור על זהותה היהודית של המדינה. ראש הממשלה נתניהו ואבו מאזן נפגשים, ואחריהם הצוותים של ציפי לבני ועריקאת. מתחיל תהליך מדיני מתון והדרגתי, שלא מצליח לגרד את המחלוקת.
ישראל, כמו בפעם הקודמת, מחליטה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לזמן מוגבל. בליכוד-ישראל ביתנו בולעים את הגלולה המרה (לא כולל פייגלין שפורש והופך לחיים אמסלם - הדור הבא). הבית היהודי מתכנס לישיבה דחופה ונפתלי בנט מחליט, למרות הכל, שלא שווה לו לפרק את הממשלה בגלל הקפאה שלא תוביל לשום מהלך. ההקפאה יוצאת לדרך. ציפי לבני משקיעה מאמצים, אבל המו"מ נתקע כי אין לה שום כוח פוליטי להטיל וטו או ליצור מהומה. האמריקאים חוזרים ומתרכזים בענייני הפנים שלהם. הממשלה ניצלת.
אפשרות נוספת: נפתלי בנט מחליט שמילה זו מילה ועוזב את הממשלה בעקבות ההקפאה. החרדים והעבודה מזנקים פנימה. התהליך נמשך, אבל לא מוביל להסכם כי המציאות שנוצרה בשטח היא בלתי הפיכה, כידוע.
הממשלה מחליטה לטפל בבעיות חברתיות-כלכליות-אזרחיות בלבד. יאיר לפיד שוקע בענייני התקציב, ומנסה לפתור במקביל את בעיות הדיור והשוויון בנטל. הנושא המדיני מעניין אותו בערך כמו החרדים שנשארו בזכותו (או בגללו) מחוץ לממשלה.
נפתלי בנט עסוק מעל הראש בקידום ההיי-טק במשרד הכלכלה ובהדרת החרדים מהמועצות הדתיות. שר החינוך פירון עובד על לימודי הליבה בישיבות. ראש הממשלה נתניהו רואה איך החברים שמתחתיו מתייסרים, ומתרכז בנושא היחיד שמעניין אותו - היכולת הגרעינית המתפתחת של איראן.
המו"מ המדיני מול הפלסטינים נדחק לקרן זווית. הנשיא אובמה מחליט שהוא לא מפעיל לחץ כבד על ישראל, ומסתפק בתועלת הרבה שהביקור אצלנו הביא לו בקרב הרפובליקנים בקונגרס ובסנאט. צוות המו"מ של ציפי לבני עובד בעצלתיים, והחברים שם מדליפים זה נגד זה ומנטרלים זה את זה. הפלסטינים דורשים, מצדם, תנאים מוקדמים לחידוש המו"מ, שאין להם שום סיכוי להתקבל בממשלת הימין החדשה.
החיבורים הכלכליים-חברתיים בממשלה הופכים לחזקים מיום ליום. ראשי המפלגות נדמים זה לזה, כצפוי. כולם נאו-שמרניים ונאו-בורגנים שלא באו לעשות מהפכות סוציאליסטיות בממשלה, ולא אכפת להם לקצץ ולהטיל מסים חדשים.
האופוזיציה החזקה של העבודה, מרצ והמפלגות החרדיות זועקת נגד הפגיעה במעמד הביניים והשכבות החלשות, אבל ממשלה בישראל לא מתפרקת כידוע על חסרון כיס.
במקביל נתניהו, לפיד, בנט ולבני מתגברים איכשהו על המשקעים האישיים הקשים, כדי לא להיות תלויים זה ליד זה. הממשלה מחזיקה מעמד לאורך זמן החיים הממוצע בפוליטיקה הישראלית, שלוש שנים פלוס. הסיכוי לתרחיש הזה הוא לדעתי הגבוה ביותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם