שובר שוויון
אסד נמצא במצב של אביו לפני 31 שנה: אותו בידוד ואותו מסע רצח, אך לא אותם זמנים. שישה תרחישים אפשריים לעתידו של המשבר הסורי
גם אז סוריה הייתה בבידוד מוחלט. עיראק של סדאם חוסיין גילתה עוינות למשטר אסד; מצרים נטשה את סוריה, חתמה על שלום עם ישראל ועברה לתמוך במערב; ואילו לבנון התגלתה כאבן שואבת, שמכלה את כל הכוחות שנכנסו לתוכה. עד מהרה סוריה שקעה אל תוך סכסוך דמים רצחני, גם על רקע עדתי וגם דתי איסלאמי. אולם, חאפז אל-אסד שרד שש שנים של מאבק, ולאחר שטבח עשרות אלפים בעיר חמה, דיכא את המרד והפך למנהיג בעל שיעור קומה לא רק בסוריה, אלא בעולם הערבי כולו.
גלגל הזמן, או "משחקי ההיסטוריה", שוב חוזרים על עצמם, והנה ניצב "הכפיר מדמשק" באותו המצב שבו היה נתון אביו לפני 31 שנים. אותו הבידוד, אותו הסכסוך העדתי המאיים לפלג את סוריה היום, אותו מסע רצח אכזרי, אך לא אותם הזמנים; שכן מה שניתן היה להסתיר בשנות השמונים לא ניתן לעשות היום. המעורבות שמרשה הקהילה הבינלאומית לגלות במשבר הסורי עשויה להוביל את אסד וארצו למציאות שונה לחלוטין מזו של אסד האב, ואולי לא.
כל ניסיון לנבא את עתידה של סוריה הוא בבחינת כניסה למלכודת ידועה מראש. במהלך השנתיים האחרונות הוצגו לקורא הישראלי מאות דעות, ניתוחים ופרשנויות בעניין המרד הסורי, עד שהפך הוא עצמו למומחה, אדם המעורה בנעשה בסוריה, לעתים אף יותר מהסורי המקומי. בדברים המובאים כאן ננסה להציג מבחר קטן של תרחישים אפשריים לעתידה של סוריה – חלקם סבירים יותר, אחרים פחות, כך שלקורא יש את חופש המשחק ביניהם.
שתי נקודות חשובות לציון, האחת, לכל תרחיש יש הסתעפויות רבות ומגוונות, אולם בסופו של דבר, ששת התרחישים הללו הם האבות לכל התולדות האחרות; ושנית, כאשר מדובר בסילוקו של אסד מסוריה הכוונה היא לאחד משלושת האפשרויות הבאות: עזיבה מרצון, התנקשות או הפיכה צבאית או פנים-עדתית, כלומר העדה העלוית מחליטה לסלקו מתוך רצון להגן על עצמה ביום שאחרי.
הלא ייאמן קורה ואסד מצליח לשרוד את ההתקוממות האדירה נגדו. בסיועם של האיראנים, חיזבאללה והרוסים אסד מדכא את המהומות בערים הגדולות (חומס, חמה וחלב) ואז אט אט האלימות שוככת ברחבי סוריה.
התוצאה הישירה של החלופה הזו היא יצירתו של מנהיג חדש בעל שיעור קומה בעולם הערבי בפרט ובמזרח-התיכון בכלל, לרבות בהקשר הטורקי, ישראלי איראני. שהרי מה שלא הצליחו לעשות חוסני מבארק, מועמר קדאפי וזין אל-עאבדין בן עלי הצליח לעשות בשאר הצעיר. אדם שמאז עלה לשלטון היו שספרו את זמנו לאחור.
לאחר שמרבית דמשק נכבשה על-ידי צבאות המורדים, ואלה קרובים יותר מתמיד לארמון הנשיאות ברובע אל-מאזה, מחליט אסד לבקש את כרטיס היציאה מסוריה.
במצב מעין זה סוריה תהיה שקועה במאמצי שיקום מתמשכים, וייתכן שאף תפסיק לפרק זמן מסוים לשחק תפקיד מרכזי באזור.
מאז המאה העשירית קבעו הנוּצָיירים (הם העלאווים) את מקום מושבם בהרים בצפון-מערב המדינה, הקרואים על שמם הרי אנצריה. מאז 1970 החלו אט אט לרדת מן ההרים ולקבוע את מושבם בערים המרכזיות של סוריה. אולם, ככת אשר בגנום שלה נמצא הפחד מרדיפות והצורך להסתיר את אמונתה הדתית, ההרים שימשו תמיד מקום מפלט.
היישות המדינתית העלאווית אכן התקיימה לסירוגין ובנפרד החל מ-1920 ועד לשנת 1942. היו לה חוקה, ממשלה ודגל משלה (שמש על רקע לבן ששלוש מפינות הדגל צבעות באדום). בעוד שסוריה קיבלה עצמאות באפריל 1946, בפועל, הממשל המרכזי הצליח להכיל את ריבונותו המלאה על "מדינת העלאווים" רק ב-1952.
יתרה מזו, במהלך החודשים מרס-מאי 1968, כאשר משטר הבעת' בראשות שני מנהיגיו העלאווים, סלאח ג'דיד וחאפז אל-אסד, חש מאוים מפני האופוזיציה הסונית המתגברת פתחו העלאווים במבצע אגירה עתיר ממדים של מזון, נשק ותחמושת בריכוזי העדה בצפון-מערב סוריה; ביצורים הוקמו בכפרים ובמשלטים, ובחשאיות מוחלטת מטילי זהב וכסף רב הוברחו מהבנקים המרכזים מדמשק לצפון. כמו כן, בכירים עלאווים משורות מפלגת הבעת' הכינו את הקרקע גם בחו"ל והבריחו את הונם מסוריה לבנקים שוויצרים. ג'דיד התעתד לבנות מרכז שלטוני חדש בעיר החוף טרטוס, הניח צינור חדש שהעביר נפט לצפון, הקים תחנת שידור חדשה וחימש את בני עדתו, למקרה שהסונית יחליטו לחלות זעמם בעלוים.
שלל הדוגמאות הללו מן העבר, נכונות בהחלט גם להיום. לא פעם דווח על התחמשות עלאווית בצפון ועל הכנת הקרקע להקמת מדינה נפרדת במקרה שהמשטר המרכזי בדמשק ייפול. ידוע על הון עלאווי שהועבר לחשבונות בחו"ל ועל בריחה של צעירים ובכירים מבני העדה. השמועות מספרות גם על בני משפחת אסד שמצאו מקלט במדינות המפרץ הפרסי. כך, שהצורך להבטיח את שלום העדה, את קיומה ואת הישרדותה עשוי להוביל לניתוקה מסוריה.
כאמור, חוסר התיאום בין גופי האופוזיציה, לרבות אלה הצבאיים, הוביל למצב שבו קבוצות חמושות שונות השתלטו על כפרים ואף אזורים שלמים, ומקיימות שם מנהל כמעט אוטונומי. חלק מן הקבוצות הללו מחזיקות באידיאולוגיה אסלאמית קיצונית ומקבלות מימון מגופים ומדינות במפרץ הפרסי.
לאחר שהצרפתים השתלטו על סוריה ב-1920 הם פירקו אותה לחמש מדינות נפרדות: מדינה דרוזית, מדינה עלאווית, מדינה בחלב ומדינה בדמשק. חבל אלכסנדרטה, בצפון מערב המדינה, נקרע מן המרחב הסורי והועבר לטורקים ב-1939 במשאל-עם מזויף.
היות שסוריה מורכבת מלמעלה מ-30 אחוז בני מיעוטים, ובעימות הנוכחי משתקפת לעין-כל הסוגיה הכיתתית-עדתית בסוריה, צופים רבים את התפרקותה ביום שאחרי בשאר אל-אסד. עצם העובדה שהאופוזיציה הסורית והגורמים הצבאיים הפועלים נגד המשטר אינם מגובשים דים, כדי למצוא מכנה משותף ולהפיל את אסד, מהווה הצדקה עבור אלה המאמינים שסוריה עתידה להתפרק.
מנגד, אלה האחרונים שוכחים כמעט 100 שנים של חתירה לאחדות; אינטרסים כלל עדתיים משותפים – כלכליים, חברתיים ופוליטיים; והכי חשוב, את עקרון הלאומיות הסוריה (וטניה) והאחדות הכלל ערבית. מסוריה יצאה הבשורה של הלאומית הערבית והאחדות הערבית, אלה קיימים עדיין בליבותיהם של רבים ממנהיגי המשטר ומנהיגי האופוזיציה כאחד.
מבין שלל התרחישים שהוצגו כאן, סביר בהחלט כי סוריה תשקע אל תוך מאבק אלים אשר סופו לא ייראה בעין. תקדים אזורי מן הסוג הזה כבר היה לנו. בין 1975 ל-1989 התנהלה מלחמת אזרחים אכזרית בלבנון, אשר הסתיימה לא בפירוקה של המדינה, אלא בחזרה למתווה שהיה קיים בעבר, היינו חלוקה שלטונית על-פי מפתח עדתי (נוצרים, סונים ושיעים).
מכיוון שזה זמן רב אף צד, לא המורדים ולא המשטר, מצליח להשיג את נקודת "שובר השיוויון", ייתכן שסוריה תתנהל סביב הסטטוס-קוו הנוכחי – מלחמה אלימה, בה השלטון מצליח להחזיק מעמד, בעיקר סביב דמשק, ונהנה מתמיכתם (גם זו העקיפה) של בני המיעוטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם