נא לא להפריע
לכי תסבירי שגם כשאת רואה טלוויזיה או סתם בוהה על הספה בסלון - את, למעשה, עובדת
למקום קוראים "יזנטרופ” והוא מתפקד כמו אופן ספייס של משרד. כולם כאן פרילנסרים, סטודנטים, יחידים הזקוקים למסגרת. למוסיקה הקלסית השקטה שמתנגנת ברקע יש תפקיד ברור. היא נועדה להדגיש את חריקות הכיסא ברצפת העץ של כל מי שמעז לקום ממקומו. כמו הבחור שיושב לידי וקם כל הזמן לעשן סיגריה בחוץ. אני רוצה לקום להביא לי כוס מים, אבל המעשן בדיוק חזר וגרר שוב את הכיסא, מבזבז את מכסת הרעש הסבירה לזמן הקרוב. אני נאלצת להמשיך לשבת מול המסך ולעבוד. אם מנכ"לית יאהו, מאריסה מאייר, הייתה עוברת עכשיו ברחוב מרכז בעלי מלאכה, היא הייתה עוצרת מול המיזנטרופ כדי להתמוגג מעצמה ולהגיד "אמרתי לכם".
זה לא יהיה טור ארס־פואטי. אין דבר פחות מעניין מייסורי הכתיבה שלי. כמו שאף אחד לא רוצה לדעת כמה איפור צריך לשים על בחורה כדי להשיג את המראה ה"טבעי". מה שבכל זאת מעניין אותי לדון בו הוא הקושי שלי להציב לעצמי גבולות. להתייחס למה שאני עושה כאל "עבודה". וזאת לא רק אני: לכל הסביבה שלי לא תמיד ברור שזה מה שאני עושה. עובדת. גם אם זה נראה כאילו אני נפגשת עם חברים לקפה סתם כך באמצע היום.
קשה להסביר שזה חלק מהעבודה שלי. כי העבודה שלי היא לחשוב, ולפעמים אני עושה את זה דרך שיחות עם אנשים, ולפעמים אני עושה את זה בדרך הכי טובה שיש, והיא להפסיק לחשוב. כלומר, לשכב על הספה ולבהות בטלוויזיה. כמה מהרעיונות הכי טובים שהיו לי קפצו לבקר בזמן שצפיתי בהאני־בו־בו. ואם זה נשמע למישהו כמו רציונליזציה של הרגלים מגונים, שלא לומר מבישים, אז כדאי לקחת בחשבון שרציונליזציה דורשת הרבה יצירתיות. בדיוק כמו העבודה שלי.
מהצד השני של הרומנטיזציה של הבטלה נמצא הקושי העצום שבהנעה עצמית. בניהול זמן. דחיית סיפוקים. לכל מי שיושב איתי עכשיו במיזנטרופ יש דד־ליין שרודף אותו, ואם הייתי צריכה לנחש, כולנו עברנו את הדד־ליין מזמן. אחרת לא היינו כאן, במפלט האחרון. בגלות מרצון ממנעמי הדחיינות של שולחן העבודה בבית ומהחיים הרוחשים בבית הקפה השכונתי.
מצווה 151 מסדר התרי”ג: שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת העבודה. לפני שנמשיך חשוב לי לפרק את המצווה לשלושה גורמים: 1. כהנים. 2. מקדש. 3. שעת העבודה. ואם ננסח זאת שוב, אז: נפש, מקום וזמן. אבני היסוד של עבודת האל: האדם הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון.
נמשיך: משפחות הכהנים חולקו לעשרים וארבע משמרות. כל משמרת עלתה לירושלים בתורה לשבוע של מילואים במקדש (“מילואים” – כך במקור. ולא בהשאלה). השבוע התחלק שוב בתורו בין בתי האב שהרכיבו את המשמרת, וכל בית אב היה אחראי על יום אחד של עבודה. כל כהן שהגיע תורו לעבוד, היה צריך להתקין את עצמו מבעוד מועד, להסתפר, לרחוץ ידיים ורגליים ולדאוג לשלמות בגדיו. הבגדים עצמם היו בגדי כהונה מיוחדים לעבודת המקדש. מרגע שנכנסו לעבוד, נאסר עליהם לעזוב את המקום. לפי הרמב”ם, אפילו אם קרוב משפחה מהמעגל הקרוב ביותר מת בזמן המשמרת שלו, היה על הכהן להישאר במקום בזמן שמישהו אחר השלים את המלאכה שהתחיל בה, ורק אז להתפנות לאבלו.
מיום שחרב המקדש עברה העבודה הרוחנית מהזירה התאטרלית של המקדש, אל מקדש המעט של בית הכנסת. והפרפורמנס המדמם, אפוף הקטורת ואש התמיד, ירד קומה והתכנס ל”עבודה שבלב”.
מה שנותר על כנו הוא הסדר. החשיבות של קביעת זמן ומקום ונפש. קביעת מניין של עשרה אנשים לתפילה היא גם הגדרה של קהילה. היא מחייבת את היחיד לקבוע את מגוריו בסמיכות לבית כנסת. מחייבת אותו להגיע, שמא יהיה הוא העשירי שבגללו לא הושלם המניין. ומשהגיע, ממשיכים עובדי הלב בקהילה לשים את לבם על חבריהם למקום העבודה: מי איחר היום? מי נראה לא מרוכז? מי שר בקול רם מדי ומי אין קולו נשמע?
"אזורי אוטונומיה זמניים" (Temporary Autonomy Zones) הוא מונח שטבע ההוגה האמריקני פיטר למבורן ווילסון בספר "TAZ", שכתב תחת שם העט "חכים ביי" (האם כתב תחת שם בדוי כדי ליצור גם לעצמו TAZ קטן?). גם את הרעיון הזה אפשר לפרק לשלושה: 1. אזורי. 2. אוטונומיה. 3. זמניים.
שוב, כמו בכל עבודה רוחנית ששווה משהו, השילוש הקדוש של מקום, נפש וזמן. ה־TAZ כולל את כל המקומות שאינם סרים למרותו של הסדר ההייררכי. מחאת האוהלים, למשל, שחטפה כל כך הרבה ביקורת על חוסר הארגון מצדם של מי שלא הבינו שזה היה מקור כוחה. ויקיפדיה בתחילת דרכה הייתה מיזם TAZ למופת, תנועה ספונטנית של הדיוטות שגרמה לקריסה של מוסד האנציקלופדיה המפואר. כך גם כל יוזמות התוכנה בקוד פתוח שאפשר למצוא כמעט בכל תחום - ידע שזולג ומטפטף החוצה דרך הסדקים הנעלמים בצינורות המקובלים.
אבל למרות הדוגמאות הציבוריות שהבאתי להמחשת מהותו של ה־TAZ, נדמה לי שעיקר כוחו בחיים הפרטיים. בדרכים הקטנות שאנחנו פוגמים במערכת כדי ליצור לעצמנו רגעים קצרים של עצמאות.
ה־TAZ הפרטי שלי מתרחש פעמיים בשבוע. הפעם הראשונה מופיעה תמיד בשעות הבוקר, כשהעולם סביבי עסוק בפעילות יעילה. אנשים במשרדים מייצרים תוצרת (או לפחות מתחזים לכך), וגלגלי הסדר מנסים לדחוף גם אותי בכיוון הדד־ליין. ברגע הזה אני מוכרחה לקום משולחן העבודה, ולשכב על הספה בחוסר מעש. לקרוא ספר, או לצפות בטלוויזיה. או לעצום עיניים, ולישון. וככל שהדד־ליין דוחק, כך תמתק יותר השעה הגנובה של דחיית הקץ. ה־TAZ השני יגיע כבר באותו הלילה, אחרי שהעולם, העייף מיעילות היום, הולך לישון, ואני נשארת ערה כדי לכתוב. להחזיר לסדר הטוב את הזמן שגנבתי ממנו.