חיי נישואין
כבר שנה שאני נשוי. מי היה מאמין
לאט־לאט במהלך השנה האחרונה התברר לי מה עושים: ממשיכים כרגיל. זה בדיוק מה שלמדתי בשנה הראשונה לנישואיי: ששום דבר, שום דבר קריטי, בעצם, לא משתנה. להערכתי, אני ואשתי היינו מתנהלים באותו האופן בשנה האחרונה, בין אם היינו נשואים ובין אם היינו סתם עוד זוג שגר יחד.
במחשבה שנייה, אולי היו שואלים אותנו פחות "נו, אז מתי מגיע הילד?" ואולי גם הריבים שלנו היו נראים שונים. זה באמת המקום היחיד שבו אתה מרגיש את כובד העובדה שאתה נשוי: בריבים. כמו שקורה בכל ריב בסדר גודל בינוני ומעלה, מתישהו, לפחות כך זה אצלי, עולה התסריט הפסימי שבמסגרתו אתה מדמיין לעצמך איך הריב מסלים והפערים גדלים, עד כדי כך שאין ברירה אלא להיפרד. וכאן, במסגרת אותו תסריט, אתה פתאום מרגיש את ההבדל. כי עכשיו, כשאתה נשוי, כל תהליך הפרידה נראה אחרת.
אם אתה גר יחד עם החברה שלך - ברגע שתחליטו להפריד כוחות שם הפעולה יהיה "להיפרד". לאחר שהתחתנת כבר מדובר על "להתגרש", הליך פרוצדורלי לא פשוט עם השלכות מבחינת הרבנות, מבחינת חשבון הבנק, מבחינת המשפחה וגם - וזה העניין המהותי כאן - מבחינת הסביבה. מבחינת החברה, אם נפרדת מהחברה שלך - זה דבר שקורה. אבל אם התגרשת - זה כבר כישלון. ונכון שאנחנו חיים בחברה שבה הגירושים הפכו לדבר נפוץ כמו חברות של ציון ברוך (להערכתי, מבחינה סטטיסטית, אחת לחמש נשים היא חברה לשעבר של ציון ברוך) ונכון שאפילו ראש הממשלה שלנו הוא גרוש (פעמיים) ואיש לא מניח לרגע שחוסר יכולתו לתפקד בתא המשפחתי אומר משהו על יכולתו לתפקד כמנהיג, אבל עדיין - גירושים, ולא משנה איך אתם מסתכלים על זה וכמה “מתקדמים" אתם מבחינת המחשבה, הם כישלון אישי.
בכלל, אם כבר נגענו בנושא, אני חייב להגיד שבעבר שמעתי פעמים רבות את המנטרה "צריך ללמוד איך לריב", אך מעולם לא הבנתי מה היא אומרת. בעוד רגע אני בן שלושים, ולא נראה שאני בדרך ללמוד איך לריב. כשאני רב - אני רב, אני לא לומד. אני לא יודע איך שומרים על איפוק ואיך שומרים על היגיון כשאתה נמצא בתוך מריבה, וקשה לי להאמין שאי פעם תראו אותי מתווכח עם אשתי ותגידו לעצמכם: "הנה בן אדם שיודע לריב".
אשתי שונה ממני בעניין הזה, ולדעתי מבין שנינו היא זו שיש לה סיכוי גדול יותר ללמוד את אמנות הריב ולהפוך למומחית ללחימה בשטח נשוי. אני כנראה לנצח אשאר טרוריסט זוגי, מחבל של מערכות יחסים. אני מעריך שאולי יש לזה קשר לכך שבניגוד לאשתי, שהגיעה לקשר שלנו כשהיא מדלגת בין מערכות יחסים ארוכות טווח, אני הגעתי עם ניסיון זוגי כאוטי שכולל המון מערכות יחסים קצרות, שהיו יציבות בערך כמו אולמות חתונה שנבנו בשיטת פל־קל. מערכות יחסים שבהן עשיתי את כל מה שלא צריך לעשות בזמנים הכי לא נכונים ובנסיבות הבלתי סבירות ביותר, מערכות יחסים שבהן למדתי איך מאבחנים תסכול על פניה של אישה בלי שהיא תגיד זאת. ואולי נדבר ישירות: אשתי היא לא בהמה כמוני. נקודה.
החתונה ביום שישי הייתה שייכת למגזר הדתי, ובמהלכה שאלתי את עצמי אם יכול להיות שבני המגזר הזה, שלפחות ככל הידוע לי מגיעים לחתונתם עם ניסיון מיני קלוש עד בלתי קיים ועם הרבה אמונה במושג הזה שנקרא "מוסד הנישואים", חיים חיים זוגיים מאושרים יותר. האם תהליך ההתפרקות הגדול שמתרחש בקרב בני העשרים החילונים, אשר מבלים את העשור השלישי לחייהם כשהם נודדים בין איברים זרים שהם פוגשים בברים חשוכים, משפיע לרעה על הזוגיות העתידית שלהם? על היציבות של הזוגיות העתידית שלהם? על היכולת שלהם לתפקד במסגרת חיי נישואין?
כמו כולם, גם אני יודע שבמגזר הדתי אחוז הגירושים קטן משמעותית מזה שבמגזר החילוני, אבל באותו הרגע, כשעמדתי שם והבטתי בחתן ובכלה היפים שעמדו מתחת לחופה, חשבתי לעצמי שאולי לא רק הציווי החברתי־הלכתי בקרב הציבור הדתי גורם לאחוז הנמוך של הגירושים, אלא שאולי פשוט השיטה שלהם יותר מוצלחת מזו של המגזר החילוני. אולי השיטה שלהם מייצרת אנשים רגועים יותר וזוגות מאושרים יותר? אולי בעצם השפע הגדול והאפשרויות הרבות שסביבנו, פלוס החינוך הליברלי והסגידה לאלוהי האקראיות, דפקו לנו את המוח וגרמו לכך שנגדל להיות אנשים שמתהלכים בעולמם עם תחושת חוסר נחת תמידית שקורעת אותם מבפנים? האם יכול להיות שכל הלילות והברים החשוכים והנשים הצעירות והנשים המבוגרות והנשים היפות והנשים המכוערות והנשים ההססניות והנשים הנחרצות והריקנות והבדידות והסרקזם והדמעות והאכזבות והחיכוך והזוהמה והייאוש והסמים הממריצים והסמים המדכאים והסמים המרדימים והסמים ההזייתיים והסמים הזולים והסמים היקרים והמרדף הבלתי פוסק אחר הניסיון לחוש ולו רק חלקיק קטן מאותה “אהבה" ששמענו עליה מהורינו, שלמדנו עליה ביסודי דרך מכתבים ארוכים שכתב אבשלום פיינברג לרבקה אהרונסון ולמדינה שבדרך, שראינו אותה על המסך בקומדיות רומנטיות עם סוף שמח שמתרחשות בלוקיישנים דוגמת ניו יורק, פריז ונוטינג היל, ושחשבנו שתגאל אותנו מעצמנו - האם כל זה עשה מאיתנו אנשים דפוקים שמרכיבים דור דפוק, שאין לו תקנה?
בשלב מסוים במהלך החתונה עשיתי את מה שלא העזתי לעשות בחתונתי שלי, ופקדתי את רחבת הריקודים. אני חושב שרק אחרי שהתחתנתי הבנתי שאם אתה רוקד בחתונה זה לא עושה אותך קלישאה של אדם בורגני שרוקד בחתונות. עם הזמן אפילו למדתי איכשהו לקבל את הרעיון שיש משהו הגיוני בשמירת הקובץ עם רשימת המתנות והצ'קים שנתנו לך האורחים לחתונה שלך. למרות שאני עדיין לא מרשה לאשתי לתאם את סכומי הצ'קים שאנחנו נותנים לאחרים עם הסכום שהם הביאו לנו לחתונה. לטעמי, חיים כאלו, בצל רשימות מהסוג הזה, גורמים לך למצוא את עצמך בעולם מאוזן מדי. אף שסביר להניח שאם אשתי תלחץ מספיק, אשבר ואתן לה לנהל את עולם הצ'קים שלנו לפי אותה רשימה ארורה.
במכונית בדרך הביתה שלחתי לאשתי תמונה שלי רוקד במעגל הגברים, וציפיתי שהיא מיד תשלח לי הודעה ובה תתפלא על המעשה הקיצוני - אני לעולם לא רוקד, ובקרב חוגים מסוימים ידוע בתור "החתן שלא רקד בחתונה שלו" או "החתן שלא היה בחתונה שלו". ואז, כך תכננתי, אשלח לה הודעה בסגנון: “אני מתאמן לקראת חתונת הכסף שלנו, שם אני מבטיח לך שארקוד". במקום זה קיבלתי ממנה הודעה שהיא לא מרגישה טוב והיא מחכה לי שאגיע הביתה.
חצי שעה אחר כך הייתי בבית ומצאתי אותה שוכבת על המיטה בחוסר אונים, כשהיא סובלת מכאבי בטן איומים. "אל תדאגי, באבי", אמרתי לה, "בעלך הגיע, והוא כאן לטפל בך".
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם