"רוצה לראות אפילו את הקיר. העיקר לראות"
כתבת סופשבוע ליוותה בחודשים האחרונים את לוחם גבעתי, סמ"ר יהודה פרסי, שאיבד את מאור עיניו באירוע שהוביל ל"עמוד ענן"
מה אתה הכי רוצה לראות?
"בהתחלה זה היה לראות את כל הקטע של הפציעה. לראות את הג'יפ שנפגע, את הפנים שלי. איך אני נראה, איך העיניים שלי נראות. היום אני כבר לא יודע. אני רוצה לראות כל דבר. אני רוצה לראות את הקיר. העיקר לראות".
"יש לי מראה בחדר", ממשיך פרסי. "תמיד הייתי עושה 'מבט אחרון במראה', לפני שהייתי יוצא מהבית. מסתכל, ואז יוצא. לא הורדתי את המראה. אני לא מוריד אותה. הראייה, זה משהו שכל היום מעסיק אותי. אני מדמיין את היום שאני חוזר לראות. אני חושב, מה אני עושה דבר ראשון. אני יודע. אני לוקח את המפתחות של האוטו, יורד למטה, פותח, מתניע ונוסע. אני נורא רוצה לנהוג".
לפני חודש, סיפר, ניסה בפעם הראשונה ללכת בעזרת מקל. מדריכה לימדה אותו להזיז את המקל מצד לצד. "לגשש", הוא אומר. אחר כך ביקשה שינסה ללכת לבד. "נפלתי רציני", תאר. "אכלתי כאפה של החיים. אני נופל ואני אומר "קיבינימט, מקל עוזר לי ללכת?", מהפעם הזאת, לא נגעתי במקל".
זה היה האירוע שהוביל למבצע "עמוד ענן". ב-10 בנובמבר, יום שבת, בשעה ארבע ועשרים אחר הצהריים, עסק סיור של צה"ל בסגירת ציר באזור נחל עוז. פרסי, מילואימניק בתנאי קבע, שימש אז נהג בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה. הוא נהג בג'יפ שהוביל את הסיור כשהטיל נורה ופגע ברכב. יחד עם פרסי נפצעו הגשש שישב לידו ועוד שני לוחמים, אנשי גדוד הסיור של גבעתי, שישבו מאחור. הפציעה של פרסי הייתה הקשה ביותר.
ארבעה ימים אחר כך, כשעוד היה במחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים סורוקה, חוסל רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, ומבצע "עמוד ענן" החל. הוריו של יהודה פרסי, חנה וישראל, מספרים שהיו מעבירים את המיטה שלו לפרוזדור בכל פעם שנשמעה אזעקה. הוא היה מטושטש. נדמה היה לו שהוא יושב במרפסת, בחוץ. "תיכנסו פנימה, מסוכן", היה צועק להם.
"כשהחיילים היו בשטח לא הייתי מחובר לעולם", הסביר השבוע פרסי. "רק אחר כך סיפרו לי על המבצע". ביקרו אותו חברים, חיילים שכבר השתחררו מצה"ל ונקראו לשירות מילואים. "הם היו שבוע שלם בסטנד-ביי כדי להיכנס לעזה", סיפר. "אמרו לי שהם היו באטרף: 'להחזיר להם, להיכנס לעזה בגלל מה שקרה ליהודה'".
מה הרגשת?
"יש משפט בצבא, צמד מילים שאומר "חברים לנשק". אתה לא תמיד מרגיש את זה כשאתה חייל. אבל יש מקרים, שאתה מרגיש ככה, כשאתה פצוע, וקשה לך, ואתה לא יודע מה יהיה איתך בכלל, ואז אומרים לך דבר כזה. אתה מבין שיש על מי לסמוך".
הטיל שפגע וחצה את הג'יפ, חדר וחתך עד שיצא מצדו השני של הרכב, פיצל גם את חייו של פרסי לשניים: לפני הפציעה ואחריה. "הטיל הפסיק לי חלק מהחיים", הוא מודה. "לקח לי את העצמאות שלי. הייתי אדם חופשי. הולך לצבא, עצמאי, נוסע לאן שבא לי, מתי שבא לי".
"קחי אותי עכשיו", אמר לי. "שימי אותי באיזה מקום, תעזבי אותי לבד, זה הכי מפחיד אותי. אני לא יכול לקום וללכת לאן שאני רוצה. אם אני מגיע למקום שאני לא מכיר אני יושב כמו בול עץ".
"יש לי חברים שרואים", סיפר על הטבעת ההדוקה של ארבעה חברים עוד מימי בית הספר, שלא עוזבים אותו גם עכשיו. "אני יוצא איתם. ההוא מראה לשני משהו בטלפון, או שהם רואים משהו בדרך. אני פחות מחובר. אני מרגיש שונה. אני יושב במקום, יש לי תחושה שלפחות בן אדם אחד מסתכל עליי מוזר. בהתחלה פחדתי בכלל לאכול ליד אנשים עם מזלג וכף. העדפתי לאכול רק בורקסים, דברים כאלה. התביישתי, שלא ייפול לי. או שיראו אותי מחפש בצלחת. לא רציתי שיישפך. הייתי שותה, לא הייתי מניח את הכוס על השולחן. הייתי מחזיק את הכוס ביד עד שהשתייה הייתה נגמרת".
אחרי האשפוז בסורוקה עבר לתל השומר לתהליך שיקום. היום כבר יש לו שעון מדבר וטלפון נייד עם תוכנת דיבור, אבל אז הכל היה חדש וטרי. "הייתי יושב הרבה בחוץ", תיאר את הימים ששהה בבית החולים. "כי הייתי חסר מעש ועישנתי הרבה. היו ימים שלא היה קר, ואני הייתי יוצא החוצה. הייתי בטוח שצהריים, שמש, אור. והיה בכלל חושך. ככה הייתי יושב שעות בחושך, לבד. לא ידעתי מה השעה".
"זאת הייתה תקופה שהייתי אבוד", הוא אומר. "הייתי קם בבוקר, מתעורר מוקדם מאוד יחסית לאדם רגיל, ארבע בבוקר, אוכל את עצמי, מנסה לנחש מה השעה. הייתי חושב: "עוד חצי שעה האחיות מגיעות להעיר אותנו". והייתי מחכה לפעמים גם ארבע שעות, כי היו מעירים רק בשמונה. לא ידעתי מה השעה. אם לילה, אם בוקר. לאט-לאט מצאתי סימנים: מתי מתחלפת משמרת, מתי מגיעות המשאיות לרוקן אשפה".
בעצם ניצלת בנס. יכולת להיהרג, מהפגיעה של הטיל.
"כן. אף אחד לא יחלוק על כך שזה נס, מה שקרה לי. חשבתי על זה הרבה. הטיל נכנס ויצא. אם הוא היה מתפוצץ בתוך הג'יפ, לא רק שלא היה נשאר ממני כלום, לא היה נשאר כלום מעוד שלושה אנשים".
היו רגעים שחשבת שעדיף למות?
"בהתחלה, כן. לא אמרתי את זה בקול רם. חשבתי בלב, "אלוהים, אם כבר אז כבר. למה, למה נשארתי בחיים?".
ועכשיו?
"עכשיו לא. עכשיו אני אומר, טוב שהטיל הפסיק לי חלק מהחיים, ולא את כל החיים".
הראיון הזה הוא תמצית משעות ארוכות של שיחות שהיו לי עם יהודה פרסי, שנפרשו על פני כמה שבועות. בתחילה יהודה בעיקר שתק. הפציעה, סיפר לי אחר כך, עשתה אותו שקט יותר. אבא שלו, ישראל, אומר שגם קודם לא היה דברן גדול. "הייתי שולח אותו למנזר השתקנים", הוא צוחק.
בפעם הראשונה שנפגשנו הוא בקושי דיבר. בסוף הפגישה, שארכה כמעט שלוש שעות, ביקש לשאול משהו. "מטריד אותי הצילום", אמר . אלה דברים שמעסיקים אותו דווקא כי הוא לא רואה. חשוב לו להיראות טוב. לאט-לאט הוא נפתח, ואז באו הסיפורים הקטנים. כמעט ארבעה חודשי מסע באפלה של איש צעיר, עוד לא בן עשרים ושלוש, אמיץ, אופטימי, מצחיק, שובה לב, מלא קסם, שכל העולם היה מונח לפניו ועכשיו הוא לא רואה.
לפעמים, אני כותבת בצער, התחושה הייתה של חיטוט בפצע. יהודה דיבר על הכל. "להגיד שלא ירד לי הביטחון העצמי, זה יהיה שקר", אמר . "ירד לי מלא ביטחון. אני לא עושה דברים שעשיתי כשהייתי רואה. אבל אני לא כועס ולא מתלונן. אני נותן לזמן לעבור".
מי סיפר לך שהתעוורת, שאלתי אותו באחת השיחות שלנו. הוא לא זכר. תקופה ארוכה לא ידע, לא שאל. בדיעבד, הוא אומר, אולי הרופאים אמרו לו והוא לא רצה להבין. "אני סיפרתי לו", ענה במקומו ישראל, אבא שלו, ובכה. "אני אזכיר לך מי אמר לך את זה, שאתה לא רואה, יהודה. אני אמרתי לך את זה. על דעת עצמי".
" זה היה במרפסת בתל השומר", תיאר ישראל, "בערך חודש וחצי אחרי הפציעה. כבר לא יכולתי לשמור את זה. היה לי קשה מאוד. לא ישנתי. הלב שלי נאכל. אמרתי, "יהודה חייב לדעת". לא ידעתי איך להגיד לך ולא תכננתי. זה היה ספונטני. גם השאלה שלך, אני חושב, לא הייתה מתוכננת. או שהיא הייתה לך כל הזמן בראש, עד שהוצאת אותה.
יצאנו לעשן. ושאלת אותי, "למה, אבא, אני לא רואה, למה מחכים, שיורידו את התפרים?". חשבת שהעיניים שלך תפורות. ואני אמרתי לך "לא, יהודה, לא. נפצעת קשה בעיניים. עין אחת חצי תפורה והעין השנייה פגועה קשה, שאין מה לעשות איתה. כרגע אתה לא רואה, יהודה, ואנחנו מקווים שיהיה איזה צפי קטן". ככה. במילים האלה בדיוק".
צפי?
"אחוזים קטנים, תקווה".
אתה זוכר איך הגבת, יהודה?
"הסתגרתי בתוך עצמי. לא דיברתי".
ישראל: "דום שתיקה. כלום, ממש כלום. אחר כך לקחתי אותו לחדר שלו. זה היה צהריים. לא אמרתי לו כלום. לא עשיתי כלום. לא ליטפתי, לא חיבקתי, לא נשיקה - שתיקה ושתיקה. פשוט השתתקנו. שמתי אותו במיטה והוא הלך לנוח. ואני חזרתי למרפסת, לעשן - וזהו. לא דיברנו על זה יותר עד היום".
יהודה, מה חשבת?
"באותו רגע? כלום".
ואחר כך?
"רק מה יהיה איתי, עם זה שאני לא רואה".
הוא נולד וגדל ברמלה, בנם הבכור של חנה וישראל. חנה כבדת שמיעה. כשילדה אותו הייתה בסך הכל בת תשע עשרה. בהיריון, היא מספרת, אמרו לה הרופאים שמשהו עם העובר לא בסדר. רצו שתעשה הפלה. דאגו שהילד ייוולד חירש. היא סירבה. "בעצם החיים שלו ניצלו פעמיים", היא אומרת. פעם אחת עוד לפני שנולד, "פג, קטן כמו אפרוח", ובפעם השנייה - בנחל עוז.
יש לו ארבעה אחים ואחיות. האח הצעיר, בן שבע, תלמיד כיתה א'. "אני מרגיש פספוס", יהודה אומר. "פעם הייתי לוקח אותם לקניון, לכל מיני מקומות, כמו אח גדול. עכשיו אני לא יכול".
לפני חמש שנים התגייס לצבא ושירת כנהג בגדס"ר, גדוד הסיור של חטיבת גבעתי. את רוב השירות שלו עשה בגזרה שבה נפצע, בגבול עזה. "אתה רואה כל הזמן יציאות של קסאמים", הוא משתף. "אתה לא חושב, "יום אחד אני אהיה המטרה"".
בחודש פברואר, לפני קצת יותר משנה, השתחרר. יהודה חלם לחסוך כסף ולנסוע לתאילנד. בינתיים עבד עם אבא שלו במפעל בקריית גת. בקיץ החליט שהוא חוזר לצבא, לחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, לשירות מילואים בתנאי קבע. הוא התגעגע למשימות ולחבר'ה, כדבריו. "לא התערבנו לו", סיפר ישראל. הם לא הורים מתערבים.
"אמרנו: "יהודה, תעשה מה שטוב לך". עשרים יום אחרי שנפצע, בתחילת חודש דצמבר, היה אמור להשתחרר לחודש, ואז להתגייס שוב לתקופה של שנה. "בהתחלה אמרתי לעצמי, "למה הייתי צריך לחזור לצבא?", חשבתי, "מה היה אם לא הייתי חוזר?", אומר יהודה.
למרות שעברו רק ארבעה חודשים מאז שנפצע, הוא מחלק כל דבר למה שהיה "בהתחלה", מיד אחרי הפציעה, ומה שעכשיו.
גם חנה וישראל חשבו ככה. היום, אומר ישראל, כבר מצאו להם נחמה. מה שקרה ליהודה, הם אומרים, היה יכול לקרות בכל מקום. דווקא העובדה שנפצע כחייל, בתפקיד, הופכת אותו לגיבור. אבל יהודה מצטנע. "זה לא שנלחמתי איפשהו", הוא אומר. "נפגעתי מטיל. זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא מתרברב, כי אין לי במה. נפצעתי, בסדר, אבל אני לא צריך לקחת על זה איזשהו קלף".
לפני כמה שבועות הפנו אותו לרב ידוע שמייעץ בנושאי רפואה. יהודה הגיע אליו יחד עם אבא שלו, בלי לתאם מראש. הרב התרגז, וכינה אותם "חצופים".
"יש פה במדינה שני סוגי אנשים", אומר יהודה. "אלה שמשתמטים, ואלה שלא משתמטים. אלה שמעריכים, ואלה שלא. להגיד שזאת הייתה טעות לתרום לצבא? אני ראיתי, לא פעם ולא פעמיים, אנשים שהתנדבו לצבא עם נכות, עם תסמונת דאון. אז מי אני שאדבר? בגלל הפציעה? אני לא מרגיש שמגיע לי יותר בגלל מה שעשיתי. מה יתנו לי, וילה בקיסריה?".
ביום שלישי, ארבעה ימים לפני שנפצע, עוד היה בבית, חטף שניצל לדרך ומיהר לצאת. בדיוק הגיעה ספה חדשה שחנה וישראל קנו לסלון, ארוזה בקרטונים. ההורים ביקשו שיישאר. זה המראה האחרון שהוא זוכר. "סמלי", הוא אומר. אמא ואבא בפתח הבית והספה בכניסה. הפציעה מחקה כל מה שקרה אחר כך. "אמא שלי אמרה לי, "חכה, תראה את הספה, תפתח את הקרטון, תציץ עליה, תראה לפחות את הצבע", הוא נזכר. "הלכתי. אמרתי לה: "אין לי זמן".
ולא ראית את הספה.
"לא. אבא עשה לי סיור אחרי שנפצעתי - מהקצה ועד הפינה. הוא הסביר לי איך היא נראית, ונגעתי. אני יושב. אני מרגיש שזה נוח".
ביום שישי, ממש לפני כניסת השבת, צלצל אליו ישראל. "תשמור על עצמך", הוא זוכר שאמר לו. יהודה הרגיע אותו: "אבא, אל תדאג". למחרת בשעות הבוקר יצא לסיור. כשעמד לסיים את המשמרת, בשעה ארבע ועשרים, נורה הטיל על הג'יפ. זה היה ג'יפ "סופה" ממוגן, והוא נפצע. בשלב הראשון אפילו לא איבד את ההכרה.
לוחמים שהיו איתו סיפרו שמלמל וגמגם. מצבו הידרדר והוא הונשם וקיבל טיפול ראשוני בשטח. אחר כך פונה במסוק, במצב קשה מאוד, לבית החולים סורוקה. על מה שקרה יהודה יודע רק ממה שסיפרו לו אחרים. "עשינו סגירת ציר מול הגדר כשהגיע הטיל", הוא מספר. "הטיל נכנס דרך השמשה הקדמית. היא ממוגנת, ולכן כל המסגרת עפה לי לפנים. הלוחמים שהיו בג'יפ פרקו. הם לא הבינו שאני פצוע. רק כשלא ראו אותי, חזרו ומצאו אותי עם הראש על הכסא לידי, כולי דם. דם מהפה, דם בעיניים. בראש. ואז הם הוציאו אותי".
חודשיים וחצי אחרי שנפצע, בראשית חודש פברואר, חזר לנחל עוז. אנחנו חזרנו איתו. לסיור הגיעו הוריו, האחים שלו ואותה קבוצת חברים שמלווה אותו מימי בית הספר. "זה האירוע שהתחיל את מבצע עמוד ענן", פתח ואמר עופר וינטר, מפקד החטיבה הצפונית, על האירוע שבו נפצע פרסי. בהמשך סיירה המשפחה עם יהודה במגורים שלו - "חדר נהגים וגאס", קוראים לזה. אחר כך נסעו לאורך הגדר, סמוך למקום האירוע. קצין צעיר תיאר להם את מהלך האירועים והציע להם לצפות במשקפת. "הטיל פגע ממש באמצע החלון", אמר הקצין, "בין איפה שיהודה ישב לגשש שישב לידו. נכנס באלכסון ויצא בצד האחורי של הרכב".
"זה מרחב האירוע", המשיך הקצין לתאר את האירועים באוזני שני ההורים, שעמדו חסרי אונים ובלעו כל מילה. כאן איבד בנם את מאור עיניו. כאן הביט בעיניים פקוחות וראה בפעם האחרונה את הנוף שממול. "לא הייתה התרעה מקדימה לדבר הזה", נידב הקצין פרטים יבשים מהתחקיר. "כשיש איום נ"ט אף כלי לא מתקרב למרחב הגדר. אבל באותו יום לא הייתה התרעה, וזה קרה".
"מהירות של שניות", הסביר הקצין והדגים בהינף שתי אצבעות כף יד את קוצר הזמן שבו מפתיע הטיל. "אין לך זמן תגובה. רואים כדור אש שעף לכיוון שלך וזהו, שניות ספורות. ברגע שהרכב הראשון נפגע, הרכב השני פרק. חילצו את יהודה, שמו אותו מאחורי סוללה, טיפלו בו ובמקביל ביצעו ירי לעבר כל מרחב האירוע. טנק קפץ לעמדה מצפון לאירוע וביצע ירי למקום שממנו נורה הטיל. חוסלו חמישה מחבלים. אין לדעת אם אלה המחבלים שירו את הטיל, מספיקים שני אנשים ששוכבים ויורים טיל כזה, אבל הכוחות פה הגיבו".
"יש לך עוד שאלות?", שאל הקצין את הפצוע, ויהודה חייך במבוכה ואמר שלא. "לא משמעותי", אמר לי אחר כך על הביקור בנחל עוז. "אני לא רואה", הסביר . "אין בי הרגשה של המקומות. גם אם עכשיו ייקחו אותי לפסטיבל, לא תהיה לי הרגשה של כיף ועניינים. גם כשאני הולך לפאב, מבחינתי זה כמו להיכנס הביתה. אז גם בנחל עוז לא הרגשתי כלום. הקשבתי, אבל זה לא עשה לי משהו".
תחזור לשם שוב?
"לא".
במוצאי שבת ניגש ישראל לבדוק במחשב את תוצאות משחקי הכדורגל. במקרה ראה ידיעה על סיור של צה"ל שנפגע באזור נחל עוז. הידיעה דיווחה על ארבעה פצועים. "אני תופס את הטלפון, לצלצל ליהודה", הוא משחזר. "לראות שהכול בסדר. אני לא מספיק לחייג, דופקים בדלת. פתחנו, ואני רואה מדים. מיד הבנתי. אמרו לנו, "הבן שלכם נפצע. הוא במצב קשה מאוד. אתם צריכים לבוא איתנו"".
על הנסיעה לבית החולים סורוקה הם אומרים שנמשכה נצח. ישראל בכה. הוא לא אומר בקול רם, רק מסמן לי עם הידיים איך זלגו הדמעות, לא רוצה שיהודה ידע. הרבה פעמים בכה מאז שיהודה נפצע. "אבל ליד יהודה", הוא אומר, "אני בוכה בשקט". נהג המונית הדליק את האור ברכב וחנה קראה תהילים.
כשהגיעו לסורוקה יהודה כבר היה בחדר הניתוח. "הילד שלכם נפצע קשה מאוד", הסביר להם הרופא. "בעיניים, בראש ובאף. אנחנו עושים הכל לטפל בו הכי טוב שאפשר". הניתוח הראשון היה ניתוח ראש. אחריו עבר יהודה, עוד באותו לילה, גם ניתוח עיניים. "ראינו אותו יוצא ונכנס מחדר ניתוח", מתארת חנה. "הילד שלנו, כל הראש שלו פחם, שרוף, צינורות, נפוח. זה היה קשה".
ידעתם שהוא איבד את הראייה?
"רק עשרה ימים אחר כך. עשו לו עוד ניתוח בעיניים. הרופאה יצאה ואמרה לנו: "עין אחת, איך שפתחנו - סגרנו. אין מה לעשות. על השנייה עבדנו קשה מאוד. הרכבנו את הרשתית כמו פאזל. זה דבר עדין מאוד". שאלנו מה הסיכויים שלה, של עין ימין. היא אמרה: "מאוד קטנים". אני זוכרת שעמדנו ואמרנו לה, "טוב, קחי את העין שלי והעין של ישראל. באמת, דוקטור, אין לנו בעיה. אנחנו מוכנים. העיקר שהילד יראה. אנחנו ראינו מספיק".
יומיים וחצי היה יהודה פרסי מחוסר הכרה. כשהתעורר היה מטושטש, בטוח שהוא עדיין בשטח. שוב ושוב ביקש לדעת אם יש מספיק קפה וסוכר לחברים שלו, שותפיו לסיור. "ניסיתי כל הזמן להוציא את הצינורות מהפה", הוא נזכר. "נלחצתי. רציתי לתלוש אותם. לא הבנתי למה אני לא רואה. העיניים שלי היו מכוסות. חשבתי שזאת הסיבה. לא ידעתי".
שאלת את הרופאים?
"פעם אחת. כבר אחרי שסיפרו לי. אמרתי להם, "עם כל הטכנולוגיה, וההשתלות של לב וכבד, בשבילי אין לכם כלום?". הרופאים ישירים מדי. אין להם בעיה להגיד: "יהודה, הסיכוי קלוש מאוד". לא שמעתי מהם גם "אנחנו מצטערים". זה בסדר. אני מבין. אין להם מה להצטער. זה לא שיש להם משהו שהם לא רוצים לתת".
שלושה חודשים היה מאושפז. הוא עבר שלושה ניתוחים, אחד בראש ושניים בעיניים. בקרוב יעבור ניתוח נוסף בראש. הצד הימני של הראש נפגע וצריך להשתיל לו שם עצם. יש גם תיקונים קוסמטיים שצריך לעשות בפנים. בין השאר, רוצים הרופאים להשתיל לו עין מלאכותית. מדובר בניתוח קוסמטי.
יהודה לא רוצה. "נראה לי מוזר", הוא אומר. בשלב הראשון כלל השיקום שלו הרבה מאוד פיזיותרפיה, וגם ריפוי בעיסוק. פרסי איבד את התחושה בצד שמאל של הגוף. עכשיו, לאט-לאט, התחושה חוזרת אליו. "נתנו לי למשש דברים", הוא מספר על השיקום. "הדבר הכי פשוט, מברשת שיניים. בהתחלה הייתי צריך להעביר אותה לצד ימין כדי להרגיש ולנחש מה זה, בגלל בעיית התחושה. או שלמדתי להקליד עיוור. לא האמנתי על עצמי. אחרי חודש כבר שלטתי בזה לגמרי. לא יודע איך, או מאיפה הכוח. זה כמו חיילים שיוצאים למלחמה. אני נלחם".
"בהתחלה לא נכנסתי לבד אפילו לשירותים", הוא משחזר, "עד שלמדתי להכיר את המקום. לא יכולתי להתקלח לבד. הייתה לי בעיה של שיווי משקל. אבל למדתי: ללכת לשירותים, להתקלח, להתלבש, לנעול נעליים, לגרוב גרביים, לשרוך שרוכים".
אבא שלו ואחיו אביאל, בן 16, מתאימים לו את הבגדים לפי מה שאהב לפני הפציעה. ככה הם גם עושים קניות. "זה ללמוד מחדש לעשות כל מה שהייתי עושה קודם, אבל בעיניים עצומות", הוא מסכם. "מתסכל? קצת. אבל אין לי טענות. לבוא בטענות למי שפגע בי אני לא יכול".
יש גם רגעים מביכים?
"מביך להיתקע בדברים, או שייפול עליי משהו. כשאני אוכל מקרוני הפה שלי מלא רסק עגבניות אחר כך. אז גם אם אומרים לי שהפה שלי נקי, אני הולך לשטוף. כי אני לא באמת יכול לגשת למראה ולהסתכל בעצמי".
מה מסקרן אותך?
"בהתחלה, אחרי שכל הפצעים ירדו, התחלתי לגעת בפרצוף שלי, למשש. איך שהתאוששתי שאלתי מה זה פה ומה זה שם. שאלתי את אבא שלי איך אני נראה, מה זה השקע פה, איך האף שלי. אני רוצה להיראות כמו שצריך. מאיפה הכוח לחשוב על זה עכשיו? אולי מודעות עצמית, לא יודע. אני מוטרד מאיך שהדברים נראים. חשבתי שהשולחן בסלון חום. הוא שולחן חדש. בסוף התברר שהוא לבן. בבית חולים חשבתי שהמצעים בצבע תכלת. הייתי בטוח. הם גם היו לבנים. חסר לי נורא שאני לא רואה הבעות פנים. אנשים מדברים איתי ואני לא רואה את הבעת הפנים שלהם. הבעות פנים זה חלק מהבן אדם".
במהלך האשפוז של יהודה בבית החולים התפטר ישראל מהעבודה. 19 שנה היה מנהל עבודה באותו מפעל, בקריית גת. עכשיו הוא המלווה של יהודה. ישראל מתגעגע לחיים הקודמים, ל"שחור בידיים".
הפציעה שינתה חיי משפחה שלמה, הפכה אותם בהבל טיל אחד. ישראל התכוון לחזור לעבודה, כבר מצא מלווה אחר ליהודה, זר, ואז התחרט. "אני לא יכול להשאיר את הילד לבד", הוא מצטט לי דברים שאמר לבעל הבית שלו. כשיהודה היה בן 14 עבר ישראל אירוע לב ואושפז בבית החולים. יהודה ישב לידו ולא זז, כל הלילה. הוא לא שוכח את זה.
"סליחה, אבל אני מרגיש שאני נוטש אותו", אמר לבעל הבית. ""הוא נמצא במקום מסוים, לא יכול לתפקד, ואני חוזר לימים הרגילים שלי". לא יכולתי".
"זה כמו תינוק חדש", אומרת חנה על יהודה. "הוא ישן, מאכילים אותו, מסדרים לו. לאט-לאט, אחרי שלושה חודשים, הוא מתחיל להגיב. אני משתדלת לא להתנהג אליו כמו לתינוק, כי הוא באמת לא תינוק. אבל לכי תסבירי מה אני מרגישה. הילד חזר לי לידיים. הוא נולד מחדש בשבילי".
"כל כך רציתי לשמור לו על העיניים", היא מספרת על התקופה שלפני הפציעה. "הוא הלך עם עדשות מגע. אמרתי לו, "זה לא טוב. אני אממן לך ניתוח לייזר. אם אתה לא שומר על העיניים שלך, יהודה, אני אשמור לך עליהן".
"אני יודע שאנשים לא מתנהגים אליי ביתר נחמדות כי זה אני", אומר יהודה, "אלא בגלל מה שקרה לי. זה מפריע לי. באיזשהו מקום זה נותן לי להרגיש קצת שונה. לא יודע אם 'מסכן' זאת המילה".
בפעם הראשונה בא הביתה לחופש כחודש אחרי שנפצע. "חודש וחצי לא אכלתי דג ביום שישי", הוא מחייך. "דג בלי קוצים", הוא מדגיש. "זה פשוט, רק לטבול את החלה ברוטב". עבר עוד חודש וחצי עד שחזר הביתה לצמיתות. חשוב לו ולישראל להודות לאנשים ולעמותות שעזרו להם כשהיה מאושפז בסורוקה, ואחר כך בתל השומר: ארגון "משפחה אחת", אנשי "מבצע חיבוק", ושרה זלצרמן, "האמא של הפצועים".
"לא ידעתי לקראת מה אני הולך", הוא מספר על היציאה הביתה, בסוף האשפוז בשיקום. "אני יוצא ממסגרת אחת למשהו לא ידוע. מסיים משהו אחד, ומתחיל משהו חדש, ולא יודע מה".
על סדר היום הנוכחי שלו אומר יהודה שהוא מורכב מ"כלום וכלום ושום דבר". לפני שבועיים התחיל תוכנית שיקום בתל השומר. אחת לשבוע הוא מגיע לשם, בעיקר לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. ממשיכים לעבוד איתו גם על נושא התחושה. הוא נמצא בטיפול פסיכולוגי ונפגש גם עם עובדת סוציאלית מטעם משרד הביטחון.
בשבוע שעבר נרשם ללימודי מחשב עם תוכנת דיבור. זה קורס של חצי שנה, פעמיים בשבוע, בכל פעם ארבע שעות. בסוף הקורס, הוא כבר מחכה לזה, יקבל מחשב מדבר. חוץ מזה יש לו גם הדרכה בחוץ, פעם בשבוע. עם המדריכה הוא מסתובב ברמלה. איתה גם הלך בפעם הראשונה עם המקל.
"אני לומד "להתרגל לסביבה", הוא אומר. "בכל פעם שאנחנו עוברים במעבר חציה המדריכה מלמדת אותי להקשיב לרכב, ללמוד מתי אפשר לעבור. זה מורכב. גם מלחיץ. נסי לעבור כביש בעיניים עצומות. אני מכיר את רמלה כמו את כף היד שלי. ברגע שאומרים לי איפה אני נמצא אני כבר יודע לאן אנחנו הולכים. להתמצא בראש לא כל כך קשה לי. השאלה מה אעשה כשאהיה לבד. זה מדאיג אותי".
"אני אחזור לראות מתישהו", הוא מסביר, "אני בטוח. אני לא מוותר. אבל אני לא יודע מתי. לכן אני לא רק יושב בבית ולא עושה כלום. הגעתי למסקנה שבינתיים אני אמור להסתדר עם מה שיש. אז מצד אחד אני מחכה לראות, ומצד שני אני לומד לחיות ככה, עם מה שיש. זה כמו בן אדם שאיבד חס וחלילה שתי רגליים. לומדים לחיות עם זה. מתרגלים להיות עיוור? אני לא אגיד את זה. אני לא רוצה להגיד את זה. אבל מתרגלים לכל הדברים שממחישים את העיקרון של "בן אדם לא רואה". כל הדברים שצריך ללמוד כדי להיות בן אדם לא רואה עצמאי".
אתה נזכר בחיים שהיו לך קודם?
"כן. זה בא והולך. אני כל הזמן זוכר גם את מה שעכשיו. אני קם בבוקר, אני יודע שאני לא אראה אור. הלוואי, אבל ברור לי שאני לא הולך לפקוח עיניים, לקום ולראות את הקירות של החדר. בכל זאת אני קם".
עם תקווה?
"יש ייאוש. יש בקרים של ייאוש".
ואז?
"אני במאוזן, על המיטה. ישן".
מה זה אומר?
"דאון".
אתה בוכה?
"לא. הפסיכולוג שואל אותי כל הזמן: "איך אתה מתמודד, איך אתה מרגיש, יהודה?", לפעמים נדמה לי שהוא רוצה שאני אבכה. אבל אני לא בוכה. לא בכיתי אף פעם, מאז הפציעה לפעמים אני חושב על הסרט "טיפת מזל". זה סרט שראיתי לפני שנפצעתי. אבא של זהבה בן בסרט מתעוור. לוקחים אותו לחוץ לארץ ומצילים לו את שתי העיניים. אני נזכר בזה מפעם לפעם. אני מאמין שגם לי יקרה נס".
החברים שלו, חבורה קטנה וצפופה, טבעת חום אנושית, לא עוזבים אותו. הם לא עזבו גם כשהיה בבית החולים. לפני כמה שבועות הגיעו אליו הביתה ורצו לצאת. יהודה אמר שאין לו כוח. סחבו אותו לחדר, הפשיטו אותו והלבישו בבגדי יציאה. הם יוצאים בעיקר לפאבים. "זה לא כמו קודם, לשבת עם אנשים", הוא מודה. "אני מרגיש יותר בודד. אבל יש לי את החברים שלי והבירה שלי".
חברה יש?
"אין. לא הייתה לי כשנפצעתי. אם הייתה והיא הייתה עוזבת אותי בגלל זה, הייתי הורג אותה".
זה מטריד, נושא הבנות?
"כן".
בהתחלה?
"גם עכשיו, כן, כן".
מדאיג אותך אם זה יפריע למישהי להיות איתך, כי אתה לא רואה?
"גם. לא יודע. אני חושב, בשביל להתחיל עם בחורה צריך לגשת אליה".
אחת לשבוע הוא הולך, יחד עם החברים ואחיו אביאל, לשיעור תורה. לפני שש שנים חזרה חנה פרסי בתשובה. "מכה לא פשוטה. מבחן גדול", היא אומרת על מה שקרה ליהודה. "יש מי שמנהל את העולם. אלוהים קרע לנו את הים. הוא כל יכול. עוד נס קטן, ויהודה יחזור לראות. התפילות לבן שלי עשו רעשים בשמים". יהודה , וגם ישראל, לא מגדירים עצמם דתיים. "אנחנו חזרנו פחות בתשובה", הם אומרים. הם כן מכבדים את השבת וכן מאמינים. "נראה לי שאלוהים יודע מה הוא עושה", אמר לי יהודה. "לפעמים, זה נשמע קצת דבילי, אני אפילו חושב, "אולי זה היה מגיע לי"".
יש מחשבה כזאת?
"יכול להיות. אני משתדל לא לחשוב על זה".
עדיין אין לו כלב נחייה. התהליך, עד קבלת כלב, אורך קרוב לשנה. יהודה עדיין לא מילא אפילו את הטפסים. הוא לא מרגיש בשל. פעם אחת נסע לכלבייה של כלבי הנחייה ואפילו הצטלם עם אחד הכלבים. ישראל מנסה לעודד אותו להתחיל בתהליך. יהודה מתמהמה. "כלב יותר טוב ממקל", הסביר . "עדיין אני לא יודע. כדי להשתמש בכלב צריך ממש לסמוך עליו. אחרת אין שום טעם. אני לא יודע אם אני שם".
"לפעמים", הוא משתף, "אני מרגיש תקוע. מובן מאליו שאני אמור כבר להתחיל ללכת עם מקל, או כלב. אלה דברים שראינו בעבר. דברים שאני מודע אליהם. ראיתי אנשים כאלה פעם. אבל אני לא עושה את זה".
גם לבית הלוחם הוא עדיין לא הולך. היה רק בסיור היכרות. יש ימים, הוא אומר, שהוא אפילו לא יוצא מהבית. אז ישראל קורא לו "דוב שינה". גם הוא מסתגר בימים האלה. "כשאני לא מצליח לגרד את יהודה עם שפכטל מהמיטה, זה כואב לי. אז יש לי איזו שבירה קטנה. אבל זה בסדר. הוא צריך את הזמן שלו. זה רק ארבעה חודשים מהפציעה. זה ממש שום דבר".
אתה מרגיש בדידות, יהודה?
"לא הייתי קורא לזה בדידות. שעמום בעיקר. לשבת בסלון, לשמוע טלוויזיה בלי לראות מה הולך. גם באוטו, לא לראות את הדרך".
הומור שחור?
"יש. בפורים שאלו אותי אנשים למה אני מתחפש. אמרתי להם, "לפרה עיוורת"".
"כשהייתי חייל בסדיר", סיפר , "בתור נהג, הייתי גם נהג אמבולנס. הרופאים תמיד היו מתעצבנים כשהיינו מפנים פצוע. בחדשות היו מדווחים למשל "פצוע בינוני", או אפילו "פצוע קשה". וזה יכול להיות בן אדם בלי יד, בלי רגל. כל החיים שלו משתנים. אנשים בבית שומעים, חושבים: "בתוך יום או יומיים הוא על הרגליים, בבית, חופשי".
לא מבינים עם מה אתה מתמודד?
"לא".
עוד כשהיה בבית החולים נפגש עם עיוורים, פצועי צה"ל ונפגעי טרור. כולם כבר נשואים, בעלי משפחות, עובדים. "לא שאלתי הרבה", הוא מספר על המפגשים האלה. "הם בעיקר דיברו. אמרו לי שיש חיים אחרי הפציעה. אני, בינתיים, לא רואה את עצמי מנהל בית לבד.
"לימדו אותי שלהיות נכה זה לאו דווקא להיות שונה לרעה. אפשר גם להרגיש מיוחד. כשאני עם אנשים שאני מכיר אני מרגיש מיוחד. כשאני עם אנשים שאני לא מכיר, לא".
איך ההרגשה, להיות בחושך כל הזמן?
"אם תשימי בן אדם בחושך, בבת אחת, לבד, אולי הוא יפחד. כולם פוחדים מהחושך. איתי, מהתחלה, עד שהתרגלתי, היו אנשים".
לפני שנפצע היה לו רכב, מאזדה 6. עכשיו מכרו אותו. "יהיה לי אוטו חדש כשאראה", הוא צוחק. השיר שמלווה אותו הוא "שאריות של החיים", שכתב עידן רייכל ושרה יובל דיין בעונה שעברה של התוכנית "דה וויס": "מה הזמן מסמן לי/ זה הכל שאריות של החיים/ ולחיות את הרגע/ להתחיל לאסוף את השברים".
"בבית החולים", הוא אומר, "הייתי מזמזם כל הזמן את השיר הזה. בגלל המילים. "מה הזמן מסמן לי?, אני באמת לא יודע. זה אצלי בסימן שאלה עכשיו, כי אני לא רואה".
ביום שלישי הקרוב עורכים הוריו מסיבת הודיה לכבודו: עשרות מוזמנים באולם ברמלה. אז גם יחגגו לו יום הולדת עשרים ושלוש. יום הולדת ראשון, הוא אומר, בלי לראות. "אני לא קורא לעצמי עיוור", הוא אומר. "עיוור זה חד-משמעי. אני מתייחס לעצמי יותר כאל אדם שלא רואה. אחד שהעיניים שלו עצומות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם