שיפודים
היוזמה של דפני ליף, הטקסטים בספרי הלימוד הפלסטינים וגם: איך פספסנו את לונדון
אורלי פדרבוש וגיא מרוז נכנסו פתע בצהרי יום שישי שעבר לבר "הפסאז’" ברחוב אלנבי 94 בתל אביב, כדי לראות מה ההתרחשות הגדולה שם. מה שקרה שם הוא אירוע ששמו "בר שיח": יוזמה של קבוצת צעירים שמזמנת שלושה אנשים כדי שכל אחד מהם יאמר מה הוא חושב במשך 20 דקות בפני קהל שהגיע לשמוע. הדוברים הפעם היו פרופ’ יוסי יונה, דפני ליף ואנוכי, הקטן באלפי ישראל.
דפני ליף היא סיפור גדול מהחיים. לטוב ולתעלומה. מה שעוד ברור ומאוד לא ישראלי הוא שבמקום להיות עכשיו עם משכורת גבוהה, רכב ושני עוזרים פרלמנטריים, ולהיקרא ח"כ דפני ליף, היא, שייסדה את המחאה ההמונית של הקיץ ההוא, נשארה היחידה מראשי המחאה שנמצאת מחוץ לפוליטיקה הרגילה והמתגמלת בנדיבות. במובן הזה היא חידה בעיניי. אולי גם בעיניה. אני עוקב זמן רב בסקרנות אחרי ההתמודדות שלה כאדם עם תופעת מאות אלפי האנשים שהריעו לה בכיכר, והיא רק בת עשרים וקצת.
כשחיכינו יחד - דיברנו. שיחה מעניינת שכללה גם מה שהיא אמרה בפרלמנט האירופי על הכיבוש (היא אמרה: "אני לא מרגישה נוח להשתמש בבמה הזו, שניתנה לי כנציגת מחאה חברתית שיש בה אנשים עם דעות מגוונות, ולהפוך אותה לבמה פרטית. מובן שהייתי רוצה לחיות בעולם פחות אלים. הייתי רוצה לראות איך העולם יתנהל בלי ייבוא וייצוא של נשק... גם הייתי שמחה לראות עולם בלי הכפילות המוסרית שרודפת אותנו כל הזמן. למשל, מצד אחד אני רוצה בטובתם של הבדואים בדרום ישראל, מצד שני יש לי בעיה עם כך שהם חותכים לנשים את הדגדגן… כן, אמרתי דגדגן בפרלמנט האירופי, והם הבינו והסכימו"). בשיחה כזו נראה לך שהיא בחורה צעירה ומקשיבה, וקל לך מאוד לעצב אותה בתבונתך המבוגרת. אני צריך להזכיר לעצמי כמה הרבה אנשים ניסו לעשות זאת, עם תבונה ופיתויי כסף, כוח וכיבודים שאני אפילו לא יכול להתחיל להציע, והיא סירבה.
היום היא רוצה להקים חברה שכל אזרח יקנה בה מניה ב־30 שקל, וכך יהיה כוח מאורגן שיוכל להשפיע. אני לא יודע לאן זה יוביל. כרגע אני אפילו לא יכול לעשות לה שירות ולציין היכן קונים מניה אם יש לכם במקרה 30 שקל, כי אין עדיין אתר. אאחל שנופתע לטובה נוכח הרעיון המעורפל מדי, וגם נוכח אופציית המשכורת הטובה בכנסת, שעלולה לגרום לכל אחד לזנוח רעיונות של תנועה עם מניות בשווי 30 שקל.
אני שקוע מהבוקר בקריאת מחקר ששמו "תיאור ה’אחר’ בספרי לימוד ישראליים ופלסטיניים". מחקר רציני ויבש, אבל בעמוד 96 אני פתאום נהנה ופורץ בצחוק. תכף אגיד מדוע.
איך המחקר הגיע אליי? אני צריך לספר לכם על קבוצת דיון והחלפת דעות שמנהל זאב רז. זאב רז הוא טייס קרב מהולל, מפקד ההפצצה על הכור בעיראק, מוביל הטיסה ומחסל התקווה העיראקית להשמדת ישראל בימינו, והוא עשה עוד דברים שעזרו לנו לשרוד ולשגשג. הוא ואני גם עושים נכדים חמודים יחד. בני אוהד הצליח לשכנע את בתו שלומית להתחתן עמו, ומאז אנחנו בקשרי יוצרי דורות חדשים. הוא קורא לי סשא"ה (סבא של אביגיל והלל), וכך אני קורא לו.
זאב הוא גם חובב שירה שאין כמותו, בניגוד לתדמיתו הקשוחה. הוא גם יודע לנקד ועוזר למשוררים ידועים, שלא אסגיר את שמם, במלאכת הניקוד המסתורית. בקיצור, זאב הקים קבוצה ששמה "גייסות הרוח", הכוללת ברובה טייסי קרב כמוהו, אבל הצטרפו גם ידידים אחרים. הקבוצה הזו נפגשת בתדירות גבוהה מאוד בבתים פרטיים או באולמות קטנים, עם סופרים ומשוררים ואנשי הגות בולטים. בגלל ריבוי המשתתפים, אפילו מאה, צריך סלונים ענקיים, ולחלק מחברי הקבוצה הזו האיר המזל הכלכלי פנים ויש להם בתים כאלה. במקרה אחד אמר לי מי מהם על ביתו הנהדר: "נתתי לאשתי תקציב בלתי מוגבל, והיא עברה אותו". גם אני נוכח ברבות מן הפגישות האלה.
בנוסף, הוא הקים קבוצת התכתבות בדוא"ל, והוא משגר פעמיים בשבוע בערך מעין עיתון ובו דברי המשתתפים. כעורך הוא בוחר מה לכלול בעיתון, וזה תמיד מעניין. עד כדי כך מעניין שלאחרונה יצא לאור ספר בעריכת פרופ’ דן מירון שכולל חלק מן הדברים שהועברו במיילים האלה ("שיעור מולדת" בהוצאת אפיק. גם לי יש ייצוג קטן בספר). בחודשים האחרונים נוסד גם אתר אינטרנט: תגיעו אליו אם תקישו "גייסות הרוח" בגוגל.
רוב המשתפים בחבורה התוססת הזאת הם מה שמכונה השמאל הציוני. אם תוצאות הבחירות היו נקבעות על בסיס קלפי שהייתה מוצבת באחת ההתכנסויות, אני מניח שמרצ הייתה יכולה להקים ממשלה בלי לבזבז דלק על פגישות עם מפלגה אחרת.
אבל לפעמים יש גם קולות אחרים. זאב חותר לכך, והנה הוא פרסם מאמר מאת יורם אטינגר על ההסתה האנטי־ישראלית בספרי הלימוד של הפלסטינים. אטינגר מפרסם ציטוטים. לדוגמה, מהספר "שפתנו היפה" חלק ב’, בעמ’ 11 ־13, כיתה ז’: "נזרע את אדמת פלסטין בשלדים וגולגלות, נצבע את פני פלסטין בדם..."
בחלק א’, בעמ’ 28 ־29, נכתב: "אנו חוזרים הביתה למישורים ולהרים [בגבולות הקו הירוק] בעקבות דגלי הג’יהאד, דם המאבק והנכונות להקריב חיינו כמתאבדים..."
הספר לכיתה ח’ "האסלאם", בעמ’ 46, מלמד את הרלוונטיות של היסטוריית כיבושי האסלאם לאתגרי ההווה, כגון הניצחון על השבט היהודי בני קונייקה, "שנשחט, נאנס ונכלא".
"שפתנו היפה" חלק א’ מציין עוד: "פלסטין האהובה קוראת לי, הערים היתומות [בקו הירוק] עורגות לשיבתי ולתיקון המחדל [של 1948] בעזרת ברקים ורעמים..."
וכך נכתב בספר "לימודים אסלאמיים" חלק ב’, בעמ’ 62 ־75, לכיתה ח’: "לצעירים יש תפקיד מפתח בג’יהאד, כפי שהיה למתאבדים בתקופת [מלחמות] מוחמד..."
על כך התרעם מישהו מקוראי המייל וטען שפורסם מחקר אחר בנושא ספרי הלימוד הפלסטיניים. זהו מחקר של פרופסורים מכובדים, כולל אחד מהחשובים בתחום (פרופ’ ברטל), שאומרים את ההפך ממה שאומר אטינגר.
ואכן, זאב רז פנה לפרופ’ דניאל ברטל. ברטל כתב: "אני מעביר לך קובץ מצורף, והוא תוצאות מחקר שתוכל להפיץ ברשת שלך".
מיד פתחתי את הקובץ ושקעתי בקריאתו. את הדוגמאות שאטינגר מנה למעלה לא מצאתי במחקר הזה, שמציג אפילו דוגמאות לראיית היהודים כבני אדם בעלי תכונות חיוביות, אבל בעמוד 92 נמלט צחוק מריאותיי אל חלל החדר, כי הופתעתי מהשורות האחרונות בשיר הפלסטיני העצוב שמופיע שם:
"משכן השלום ואדמת הברכה [פלסטין], צערך מכביד על כולנו, / שהרי אסון פלסטין הוא אסון גדול, ואסון גדול אינו דבר קל. / שנתנו נדדה בשל כך, כאילו החרבות מפלחים את לבותינו, / וכיצד יכולה השינה לבקר עיניים אשר רואות כליה סביבן? / וכיצד יכולים החיים להיטיב לאנשים שדרכי תקוותיהם חסומות? / אז אמור ליהודים ולתומכיהם, הולכתם שולל על ידי אורות שאיפותיכם, / הו, הלוואי שבלפור היה מעניק לכם את ארצו ולא את ארצנו, / שהרי לונדון רחבה יותר מאשר ירושלים שלנו, והנכם אהובים יותר על לונדון". ("השפה הערבית", מדעי הלשון, כיתה י"א, חלק א’ עמוד 76).
הרגשת החמצה מילאה את לבי על כך שלונדון כמעט הייתה שלנו. היה צריך רק שינוי של מילה אחת בהצהרת בלפור, אבל שמחתי שמצאתי פתרון משובח לסכסוך בספר הלימוד הפלסטיני הזה.
משה לוי מירושלים כתב לנו את האמת הנפוצה בשלולית: "כדי להתעורר עם הנסיך בבוקר צריך לנשק בלילה הקודם את הצפרדע".
האם זה נכון? לדעתי כן, כי נסיכה היא נסיכה בעצם היותה. נסיך לא נולד נסיך. הוא צריך נשיקת קסם אמיתית כדי להפסיק להיות צפרדע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם