הוגו בוס
קל לראות במנהיג ונצואלה דיקטטור הזוי ותו לא. אבל מי שהלך לעולמו השבוע השיב את הגאווה הלאומית להמונים ושינה את דרום אמריקה כולה
צריך לומר שאין שום דבר פשוט כי עבור רבים, גם אצלנו, הסיפור פשוט להפליא: הוא רודן צבעוני. החבר של אסד, של חיזבאללה ושל קדאפי. במובן הזה, צודקים מי שמסווגים אותו בפשטות ובקלות במשבצת שונא ישראל. זו אמירה מדויקת.
מי שמעוניין להפסיק כאן, מוזמן מאוד. אבל מי שמעוניין לתפוס את ברזיל המודרנית, להפנים את המערכת הפוליטית בארגנטינה ולנבא מגמות עתידיות באקוודור, ראוי שיתייחס אל צ'אווס במבט רחב יותר מהמשקפיים הישראליים של כולנו. צ'אווס עיצב במו ידיו ומעשיו חלקים גדולים מהפוליטיקה הלטינית; אי אפשר להבין את דרום אמריקה של ימינו בלי להקדיש לו תשומת לב.
צ'אווס היה פופוליסט. הוא היה בריון צבאי שעלה לשלטון. אבל הוא גם נשא עיניו מצעירותו אל ההיסטוריה המהפכנית של דרום אמריקה. הוא היה בקיא בדמויות השונות שלה. הייתה לו אובססיה לצ' ה גווארה, קסטרו וכמובן סימון בוליבאר.
הוא האמין באופן עמוק בתיקון החברה המושחתת שהייתה ונצואלה לפני 1999. אמנם דמוקרטיה, אך המדינה נשלטה מעשית על ידי הגוורדיה הישנה והמנוונת. השכבות הללו הרגישו קרבה עמוקה לארצות הברית, קרבה שהוזנה על ידי צינורות הנפט העבים שהחלו בוקעים בוונצואלה.
הפריפריה לא נהנתה כמובן מחוזי הענק הללו, שהושגו בדרכים שבהן משיגים מכרזים גדולים במדינות מתפתחות: ב"שיטה הישנה" שמעולם לא התיישנה. בצע כסף תמיד נשאר עדכני.
צ'אווס, אף שלא הודה בכך, היה שונה מגיבוריו. רבים מהמנהיגים המהפכנים של אמריקה הלטינית הגיעו ממעגלים אליטיסטיים. הם אולי הציגו את עצמם כאבירי האיכרים, האינדיאנים והמדוכאים האחרים, אבל השכלתם ומוצאם חשפו את האמת. צ'ה גווארה פיתח מה שהוריו כינו "נטייה למען העניים", והיה חלק מהאליטה הספרדית הדרום-אמריקאית. סלוודור איינדה היה אינטלקטואל וסופר בכל לשד עצמותיו. השמאל הדרום-אמריקאי אהב את העניים אהבה של פילנתרופים. כן, גיבוריו היו מוכנים לשפוך דם ולהקריב את עצמם למען המטרה, אבל הם לא חיו - ברובם, ובהכללה - את העוני המרוד של האינדיאני העלוב. למעשה, זה היה נכון במידת מה לכל הפוליטיקה האזורית; היא התנהלה במעגלים חברתיים מסוימים - מימין, וגם משמאל.
צ'אווס היה שונה. הוא היה שונה, בראש וראשונה, כי נולד בעידן אחר; כזה שאפשר מידת חינוך מסוימת גם לפריפריות ולא רק לערים הגדולות. אך השוני הגדול בביוגרפיה שלו נעוץ במקום אחר. צ'אווס באמת הגיע מהעוני, מהשכונות ומהפריפריה. אמנם הוריו היו משכילים - מורים עניים. אך ההשכלה היחסית שלהם לא הספיקה לתעסוקה סבירה, ולכן צ' אווס גדל אצל סבתו, אחת הדמויות החשובות בעיצוב אישיותו, אישה דתייה ופשוטה מאוד. הוא טען שסבל מחרפת רעב לעתים, ובעיקר חווה על בשרו את העיוותים הנוראיים של החברה שבה גדל. מצד שני, הוא גם נהנה ממערכת חינוך; עניין לא מובן מאליו בדרום אמריקה של שנות ה-50. צ' אווס היה שונה, במילים אחרות, כי יכול היה לטעון במידת אמינות גבוהה שהוא לא רק שואף להיטיב עם העניים. הוא אחד מהם.
לא במקרה הוא בחר בסימון בוליבאר כגיבורו הגדול. בוליבאר היה כמובן אריסטוקרט ורחוק מאוד מרעיונותיו המרקסיסטיים של צ'אווס, אבל המשחרר הגדול היה איש צבא. וצ'אווס הבין בשלב מוקדם מאוד כי הצבא הוא דרך התקדמות אידיאלית עבורו. כבר בתור חייל צעיר הוא החל מתכנן את הדרך שבה ינצל את המערכת הצבאית למהפכה אדומה. כאן הוא באמת היה יוצא דופן: הצבא בדרום אמריקה הוא מעוז השמרנות, הגנרלים, החונטות, הדיכוי. צ'אווס הצליח לגדל בתוך הצבא הוונצואלי את המהפכה הסוציאליסטית שלו. הוא היה פטריוט, לאומן, קצין צבא, מעריץ של הגנרל בוליבאר, אבל גם מגן החלשים, קולם של האיכרים המרודים. זה היה שילוב יוצא דופן, קטלני.
נקפוץ לשורה התחתונה: שלטונו היה אסון. מילא שהכלכלה הוונצואלית צנחה והתרסקה, האינפלציה (המס הנורא ביותר לעניים) זינקה ויחסי החוץ של ארצו הפכו אותה למנודה. שלטונו היה אסון משום שהוא צמצם את גבולות הביטוי בוונצואלה, הזיק לדמוקרטיה שלה קשות וניסה לבצע שינוי באמצעות שלטון ריכוזי עם מאפיינים של פולחן אישיות ודיקטטורה ממש. רק צ'אווס קיבל החלטות בוונצואלה, ובימינו, זה פשוט לא מספיק.
גם הסולידריות שבה התגאה הייתה פסאדה בלבד; הפשע בוונצואלה זינק והפך לאכזרי במיוחד, אולי האכזרי ביבשת. התוקפנות של צ'אווס הכתיבה שיח לאומי שבו תמיד היריב החיצוני או הפנימי הואשם במזימות. זה היה ימין לאומני, פשיסטי, במסווה של סוציאליזם.
לוונצואלה הוא היה נורא. אך הפרדוקס של צ'אווס מורכב יותר, משום שליבשת דרום אמריקה צ'אווס היה ברכה. הרפורמות שלו שיפרו את מצבם של העניים בארצו, אבל בעיקר העניקו להם גאווה ותחושת שייכות. עבור האינדיאנים העניים וחקלאי הפריפריה, המדינה הייתה האויב המושחת; צ'אווס החזיר לאנשים האלה את מדינתם.
הוא יצר להם נרטיב של השתתפות בסיפור הלאומי וביסס אתוס של הקרבה קולקטיבית. במבחן המעשה המדינתי הוא נכשל, אבל המסרים הפוליטיים של צ'אווס הדהדו ברחבי היבשת. לולה דה סילבה בברזיל, רפאל קוריאה באקוודור והקירשנרים בארגנטינה הבינו היטב את מגבלותיו האישיותיות של השליט בוונצואלה, אך גם הבינו את האפקטיביות של המסר שלו. העניים המרודים יכולים ליטול חלק בשיחה הלאומית. הגוורדיה הישנה והמושחתת היא פגיעה, וארצות הברית אינה בלתי מנוצחת.
המנהיגים הללו הסתייגו מהטקטיקות של צ'אווס אך יישמו את הרוח שלו, ובכך יצרו דרום אמריקה חדשה - כזו שאיננה נעה בין כניעות מוחלטת לוושינגטון לבין השחיתות של האצולות הישנות.
וכאן אולי מגיע העונש הגדול של צ'אווס. דווקא בגלל המורשת הזו, של עצמאות ושל סוציאליזם דק מאוד, יכולות היו המדינות האלה - ברזיל וארגנטינה בראשןלייסד מערכת יחסים חדשה ובריאה יותר עם המערב ועם ארצות הברית.
בזכות תחושת הגאווה הלאומנית כמעט שהחדיר, בזכות ההתרפקות על אתוס מומצא של סולידריות, מצאה דרום אמריקה קול ייחודי יותר, מרתק וגאה. הקול הזה אפשר לה להגיע אל השיחה במעמד של שווה, ובכך דווקא פתח את הצוהר לעידן חדש, מכובד ונקי יותר ביחסים עם המערב. כך מורשת צ' אווס השתנתה ולבסוף התהפכה עליו. עם מותו הוא הפך למרטיר של המהפכה, ומשום שאמר כל כך הרבה דברים, כל יורשיו יוכלו לטעון שהם צועדים בדרכו. והם יצעדו לוושינגטון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם