רב ניגודים: קווים לדמותו של הרב פרומן
את הידיעה על מותו של הרב פרומן שנפטר השבוע, פרסמו גם מועצת יש"ע וגם תנועת "שלום עכשיו". בין קנאות דתית לאנרכיזם פוליטי
הרב פרומן היה איש יוצא דופן, שהצליח בעשור האחרון להפוך מדמות שנחשבה תמהונית, משונה בעיני השמאל ומגונה בימין, לדמות קונצנזואלית אהובה. הוא כנראה האדם היחיד בישראל שהיה מסוגל להוציא ממועצת יש"ע ומ"שלום עכשיו" גם יחד הודעות אבל על מותו.
הוא נולד ב-1945 במושב כפר חסידים זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ונקרא "מנחם" כביטוי לאבל על בני המשפחה שנספו בשואה. הבית היה מה שתלמידו וחברו הקרוב, אודי ליאון, מכנה: "בית דתי מפא"יניקי": משפחה שמוצאה בחסידי גור, עם דתיות מתונה מאוד, על גבול החילוניות. ההורים שלחו את ילדיהם לחינוך חילוני. פרומן למד בבית הספר הריאלי בחיפה ויצא לצבא עם גרעין נח"ל של הנוער העובד שבא לחזק את קיבוץ האון בעמק הירדן, קרוב מאוד לגבול הסורי, בימים שלפני מלחמת ששת הימים.
ד"ר צבי צמרת, לשעבר מנהל יד בן צבי ויו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, שהיה חבר הגרעין של פרומן והפך מאז לחבר קרוב, מספר שבעקבות המלחמה נוצרה אווירה שלפיה הקיבוץ כבר פחות זקוק לחיזוק, והחבורה התפרקה. פרומן עלה לירושלים, ללימודי פילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטה העברית. אבל החיבור האישי שלו לחיים דתיים, אומר צמרת, החל בהקשר אחר: התנועה הקיבוצית פרסמה אחרי המלחמה את הקובץ "שיח לוחמים", שבו בני קיבוצים שהשתתפו במלחמה ההרואית דיברו בגילוי לב גם על מחירה: השכול, אימת הקיום הכללית בישראל, ההתמודדות עם שנאת הערבים.
הקובץ זכה להדים רבים לא רק בארץ, אלא גם בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית. התנועה הקונסרבטיבית, ששלחה את תלמידי הרבנות שלה לשנת השתלמות בישראל, ביקשה אפוא שיחיו באותה שנה עם כמה צעירים קיבוצניקים, מהסוג של משתתפי "שיח לוחמים". למשימה גויסו, בין היתר, צמרת ופרומן, ולצדם גם יריב בן-אהרן, בנו של יצחק בן-אהרן, שהפך לחברותא וידיד קרוב של פרומן לאורך שנים.
בהמשך עבד הרב פרומן כשומר לילה בירושלים, מה שנתן לו הרבה זמן ללימוד עצמי, עד שהתחיל להתקרב גם לאנשי ישיבת "מרכז הרב". בישיבה התקרב פרומן לשני אישים בולטים: חנן פורת, שעמו ביסס קשר ששרד את כל המחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות, וראש הישיבה, הרב צבי יהודה קוק. למשך תקופה מסוימת, עד שהתחתן, היה פרומן שמשו של הרב צבי יהודה. הוא גר בביתו, דאג לצרכיו ושימש לו בן שיח קרוב.
אחרי מלחמת יום הכיפורים היה פרומן שותף לחבורה שהקימה את גוש אמונים, ואף היה חבר מזכירות הגוש. הוא פרש מהגוש בעקבות העימות הסוער שחוללה חשיפת המחתרת היהודית. בעצמו הגיע להתיישבות רק כמה שנים אחרי הקמת הגוש: תחילה לקיבוץ מגדל עוז, ואחר כך היה בין מייסדי היישוב תקוע, יישוב משותף לדתיים וחילונים, שפרומן הפך להיות הרב שלו. בתקוע חי עד יומו האחרון, כשלפרנסתו עבד גם בהוראת חסידות בישיבות שונות.
המעבר שלו ליו"ש יצר קרע עם כמה מחבריו בשמאל. "יריב בן-אהרן לא שוחח איתו במשך שנים ארוכות", אומר ליאון. "גם עם הצייר יאיר גרבוז, שהיה בן גרעין שלו בקיבוץ האון, נוצר נתק. אני ניסיתי לערוך פעם מפגש ביניהם, וזה נכשל. גרבוז ביטא עוינות גמורה כלפי כל מה שמנחם ייצג".
הדיאלוג עם הערבים התחיל בשלב מאוחר יחסית, בשנות ה-90. "זה נבע מעצם החיים שלו ביו"ש וההבנה שבחירה כזו דווקא מחייבת קשר עמוק עם הערבים", מסביר צמרת. "אצלו זו לא הייתה רק תפיסה פוליטית. גם הדיאלוג הדתי-חילוני וגם הדיאלוג עם הערבים נבעו מהתפיסה האנושית שלו, מההתייחסות שלו לכל אדם קודם כל כבן אדם. לוינס ובובר דיברו על כך ברמה ההגותית. הוא לא היה פילוסוף מקצועי, אבל חי את זה יותר עמוק מכולם".
ליאון מחדד זאת גם בהקשר האישי והדתי: "מלכתחילה הוא הגיע ליו"ש מתוך חזון רומנטי, לא פוליטי, של קשר עמוק לארץ. ככל שהתברר לו שהחזון הזה מחבר אותו מבחינה ציבורית לימין, כך היה חשוב לו לחזק גם את הצד השמאלי שבו באמצעות הדיאלוג עם הערבים".
תחילה, כשהגורם הדומיננטי היה אש"ף, ניהל פרומן את עיקר הדיאלוג עם אנשיו: יאסר ערפאת ופייסל חוסייני. רק מאוחר יותר, כשחמאס התחזק, פרומן ראה ערך מוסף ייחודי לו כאיש דת ביכולת לנהל דיאלוג דתי עם אנשיו. עוד בזמן חטיפת החייל נחשון וקסמן ב-1994 נפגש פרומן עם השייח' אחמד יאסין בכלא והציע לו שבמסגרת הסכם הודנה ל-30 שנה ישוחררו הדדית יאסין ואנשי חמאס נוספים, וכן וקסמן. אבל רבין, אחרי טראומת העסקה שחתם עם אחמד ג'יבריל תשע שנים קודם לכן, סירב לכל רעיון של עסקה.
פרומן לא התייאש. הוא המשיך לקיים דיאלוג עם ראשי חמאס, ופעם אחת אפילו קיים תפילה משותפת עם השייח' יאסין. אחרי משבר המרמרה הוא הגיע לפגישת פיוס מטעם עצמו עם ראש ממשלת טורקיה, רג' פ טאיפ ארדואן. הוא לא נלאה מלהציע לפוליטיקאים ישראלים ועולמיים, שפקפקו ברצינות תפיסתו, את הדיאלוג הדתי כמסלול חלופי לדיאלוג הפוליטי, ואפילו שלח תזכיר בנושא לנשיא ארצות הברית ברק אובמה.
"מנחם קידם את הרעיונות האוטופיים שלו בדרך מאוד ארצית", אומר ליאון. "הוא ידע בדיוק את מי הוא רוצה לפגוש ועל מי הוא רוצה להפעיל לחץ, והכיר בצורך להגיע לאנשי קשר שיתווכו בינו לבין בכירים שעליהם רצה להשפיע. היו שהמשיכו לפקפק בו עד הסוף. אבל יש אנשים, כמו הנשיא פרס, שבהתחלה לא התייחסו אליו ברצינות ובהמשך למדו להעריך את הסיכוי שיש בכיוון של מנחם". פרס גם שלח השבוע למשפחת פרומן מכתב תנחומים, ובו הוקרה על מאמצי הדיאלוג הדתי של הרב.
אלא שלאחר הקרע עם חבריו בשמאל שנוצר מעצם התיישבותו ביו"ש, הדיאלוג עם הפלסטינים, ובמיוחד עם חמאס, קומם על פרומן גם את חבריו בימין. בין מנהיגי המתנחלים היו שהוקיעו אותו במילים בוטות והיו שהסתפקו בתיאורו כהזוי. על קירות ביתו נכתבה פעם כתובת גרפיטי "סניף חמאס בתקוע", והיה גם עימות קשה עם רבים מבני היישוב, שבשיאו הוסכם שפרומן, רב היישוב, לא יתפלל בבית הכנסת של היישוב כדי לא לעורר סערה בקהילה.
בנוסף לדיאלוגים הנקודתיים האלה, פרומן גם פיתח תפיסה ייחודית משלו לפתרון כולל של הסכסוך, שהוא קרא לה "המדינה האנושית": פתרון של שתי מדינות השולטות שתיהן על כל שטחה של ארץ ישראל. בכל מקרה, כך אמר, גם אם תוקם מדינה פלסטינית נפרדת בשטחי יש"ע, הוא רוצה להמשיך לחיות בתקוע תחת ריבונותה.
למעשה, יסוד תפיסתו של הרב פרומן היה האנרכיזם שלו. ליתר דיוק: ההדגשה שלו את היסודות הראשוניים של הקיום-הקשר בין בני האדם, הקשר לארץ ולאדמה, הזיקה לאלוהים - על פני היסודות הפולי טיים-מוסדיים. זו הסיבה שהוא היה יכול לומר בראיון שאם יעקרו אותו מתקוע, הוא ימות, אבל מבחינתו, לא הייתה בעיה לחיות בתקוע תחת ריבונות פלסטינית. "הוא הלך להתיישב בתקוע בשל הקשר לארץ", אומר ליאון, "אבל רצה לטהר את הלאומיות מהיסוד הדכאני שבה. לכן הוא הדגיש, במקביל, את התנגדותו לכיבוש, לשליטה באחרים".
יותר משהיה זה חידוש של פרומן, הייתה בכך חזרה לרעיונות שהתקיימו בציונות בראשיתה - מהדגשת הזיקה לארץ ולאדמה של א"ד גורדון ויצחק טבנקין, ועד תפיסות דו-לאומיות של אנשי "ברית שלום" כמו מרטין בובר.
ליאון אומר שגם בתפיסתו הדתית היה יסוד אנרכיסטי ברור: "הוא לא רק רצה לטהר את הלאומיות מהסיגים שדבקו בה, אלא גם את הדת. מנחם השתדל מאוד לא לפסוק הלכה, ושאלות שהופנו אליו היה מפנה לאחרים. גם כשכבר פסק, זה היה לגמרי תלוי ההקשר האישי והנקודתי, והוא יכול היה ביום אחר ולשואל אחר לתת תשובה שונה לגמרי. הוא הזמין את עלמה זהר לשיר בלי לחשוש משירת נשים ויזם הקמה של תיאטרון מעורב".
מצד שני, היו גם דברים שבהחלט לא גילה כלפיהם סובלנות, כמו אותה בחורה לסבית דתייה שלה אמר שיציע להוריה לשבת עליה שבעה או התנגדותו העמוקה למצעד הגאווה בירושלים. "הייתה בדברים האלה גם קריצה לעולם המוסלמי שאיתו הוא קיים דיאלוג", מסביר ליאון, "אבל גם התנגדות אישיותית, לאו דווקא דתית הלכתית, לעניין ההומוסקסואלי".
ליאון רואה בתפיסתו של הרב פרומן שילוב בין הרב קוק (האב) ורבי נחמן מברסלב: "שילוב בין תפיסת הרב קוק של הסרת הסיגים מהדת והלאומיות והאנרכיזם' השיגעוני' של רבי נחמן. אצל מנחם העולם היה קורן ושמח - גם הרבה מאוד אירוניה, כולל אירוניה עצמית שהצילה אותו מהפאתוס".
האירוניה השתלבה אצל פרומן עם חיבתו העמוקה לתיאטרליות, שגם היא הודגשה בהלוויה. באירועים שונים נהג להופיע עם תפילין לראשו; נהג לנשק את האדמה; בשנים האחרונות חזר שוב ושוב על ריטואל שהמציא, זה שכאמור הושמע בהלווייתו - מחיאות כפיים קצובות, שמטרתן לסמן את החיבור בין עולמות מנוגדים (שמאל וימין, דתיים וחילונים, יהודים וערבים), תוך קריאה קצובה של המילה "שלום".
לפני שנתיים וחצי חלה פרומן במחלת הסרטן. לכל אורך מחלתו, ממש עד ימיו האחרונים, הגביר את פעילותו הציבורית, בעיקר בתחום חדש לגביו של מופעי תורה (קבלה וחסידות) ושירים עם כמה מכוכבי הרוק הישראלי: אהוד בנאי, שהפך לידיד קרוב, ברי סחרוף, ארז לב-ארי ועלמה זהר.
"עוד לפני המחלה הוא יזם את מיסוד הדיאלוג עם הפלסטינים בתנועת 'ארץ שלום', אבל כשחלה זה נעשה לו דחוף יותר", אומר ליאון. "גם את הרעיון של תיאטרון אמוני הוא ביקש לקדם עם הקמת קבוצה בשם'תיאו-תורון' בראשות משותפת של מיקי גורביץ' מתיאטרון החאן והרב דב זינגר (חברו של פרומן מתקוע וראש ישיבת 'מקור חיים', י"ש)".
באותה תקופה התחיל פרומן גם לאמץ גינוני אדמו"רות: השטריימל הלבן שלבש באירועים ונסיעות לאומן בראש השנה. "אמרתי לו:'התחלת לעבוד עבודה זרה?'" מספר ליאון. "הוא צחק, אבל נסע. אני לא יודע אם זו הייתה האימה מן המוות או שינוי אמיתי שהתחולל בו".
בשנים האלו גם הגיע לשיאו תהליך ההתקבלות המחודשת של פרומן. הוא, שהיה במשך שנים בודד ולעתים אף מנודה, הן מצד שמאל והן מצד ימין, החל לזכות באהבה והערכה מקיר לקיר. באירוע שהתקיים לכבודו לפני כשנתיים במועדון צוותא השתתפו עמוס עוז וא"ב יהושע (שפרומן, באירוניה הדקה שלו, נהג לומר עליהם: "גם לשמאל יש שני רבנים ראשיים, אחד אשכנזי ואחד ספרדי" ).
עוז אף הודה לפרומן על שהוא "הרבה יותר מרחיק לכת ממני באמון שלך בערבים". בשנים האחרונות הוא התפייס גם עם יריב בן-אהרן, וגם יאיר גרבוז הסכים להשתתף במועצה הציבורית של "תיאו-תורון". צעירי המחנה הדתי-לאומי, שהתקרבו לעולמו החסידי (ובמידה מסוימת, גם לאנרכיזם שלו), עטפו אותו באהבה רבה.
אם לפני שנים כל אחד מהמחנות ראה בפרומן את הצד הסוטה מדרכו, הרי שבעשור האחרון שני המחנות זיהו בו דווקא את הצד הקרוב אליהם. אבל גם השינויים שחלו בחברה הטביעו את חותמם ביחס אליו. כישלון המסלול הפוליטי של הדיאלוג היש ראלי-ערבי הוביל יותר ויותר אנשים לצורך לחשוב במונחים בסיסיים יותר של דיאלוג אנושי, מהסוג שפרומן הטיף לו מלכתחילה.
"היו שראו בך הוזה, ואני ראיתיך כחוזה", ספד לו השר משה (בוגי) יעלון. "הכרתי היטב את הקו הקטן אצלך שהופך חולם והוזה לחוזה; שהופך את האות ה' ל-ח'. השקעת רבות כדי לתרגם את אמונתך ורעיונותיך לשפת המעשה. האמונה שאת השלום יש להתחיל מלמטה, בין אנשים, ולא רק בהסכמים בין מנהיגים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם