מרוץ המכוניות הסתיים בהרשעה בהריגה
בית המשפט העליון בפסק דין תקדימי הרשיע את עידן (שם בדוי) בהריגה לאחר שהתחרה עם חבריו במרוץ לא חוקי, והם התנגשו בקיר ונהרגו
מרוץ המכוניות התקיים בתחילת מרץ 2008. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. פאדל, עמאר ועידן (שמו המלא אסור לפרסום בשל היותו קטין בשעת המעשה) עבדו יחד כמלצרים בגן אירועים. הם בדיוק סיימו משמרת לילה, והחליטו להתחרות ביניהם במכוניות. פאדל ועמאר נסעו ברכב אחד, ולידם נסע עידן. על קו הסיום עמדו צופים רבים. שני הסיבובים הראשונים הסתיימו בלי הכרעה. שני כלי הרכב נסעו במהירות של 160 קמ"ש. לפני הסיבוב השלישי התחלפו פאדל ועמאר בנהיגה. לקראת סוף התחרות, בשל המהירות המופרזת שבה נהג, איבד עמאר את השליטה ברכב ועלה על אי תנועה. הרכב עף באוויר, פגע בעמוד תאורה ובלוח מודעות ועקר אותם ממקומם, ולבסוף הוטח בקיר. השניים נהרגו במקום.
המשחק המסוכן הפך בשנייה אחת לטרגדיה, והתגלגל לדרמה משפטית של ממש. במרכז משפטו של עידן עמדה השאלה המשפטית הבאה: שני נהגים עורכים ביניהם תחרות מכוניות. במהלך התחרות מאבד אחד מהם את השליטה ברכבו, מתנגש בקיר ונהרג. האם אפשר להאשים את הנהג השני באשמת הריגה? התשובה, לפי בית המשפט העליון, חיובית. הרכב השופטים החליט להרשיע את עידן בהריגה, ומצא כי יש קשר סיבתי משפטי שהוביל לתאונה. בפסיקה שלח בית המשפט מסר שנועד להרתיע ולקבוע רף חדש של ענישה למשתתפים במשחקים מסוכנים.
בפסק הדין, אשר ניתן בינואר האחרון בהרכב של שלושה שופטים עם דעת מיעוט אחת, כתבה השופטת עדנה ארבל: "לנהג המשתתף במרוץ מכוניות קיימת חובה לצפות את אפשרות מותו של אחד מהמשתתפים במרוץ, או של אחד מהמשתמשים בדרך. הצורך להרתיע מפני השתתפות במרוצי מכוניות הוא שיקול משמעותי ביותר. כאשר המאבק בתאונות הדרכים במדינת ישראל נמצא בעיצומו, אין החברה יכולה להרשות לעצמה להקל עם מי שמסכן חיים על הכביש באופן מודע ומכוון".
פסק הדין התקדימי התקבל בהליך של ערעור לפני כשנה. בבית המשפט המחוזי לנוער הואשם עידן כי רכש מכונית שבה הותקנו שיפורים המאפשרים האצה מהירה יותר של הרכב. הוא נהג ברכב למרות שלא הוציא מעולם רישיון נהיגה, ונהג להציע לאנשים לערוך עמם תחרויות מכוניות, כאשר הזוכה מקבל סכום כספי שנקבע מראש.
עידן זוכה מעבירת ההריגה, אך הוא הורשע בעבירות של סיכון אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח, זאת לאחר שבית המשפט קבע כי עיקרון האוטונומיה, שלפיו ההרוגים גרמו למותם בעצמם, מנתק את הקשר הסיבתי-משפטי. על עידן הוטל עונש של שנת מאסר, אך ביצוע העונש עוכב. המדינה הגישה ערעור על הזיכוי, והסנגוריה הגישה ערעור על עונש המאסר. בסוף התהליך הורשע עידן בהריגה בבית המשפט העליון, ועונשו הוחמר לשנה וארבעה חודשים.
הפרקליטות טענה כי זהו מקרה עקרוני וערכי, וכי העובדה שהמנוחים היו שותפים במרוץ אינה פוטרת את הנהג המתחרה מאחריות פלילית. מנגד, גם בסנגוריה חושבים שזהו תיק עקרוני. "לא נכון בשם ההרתעה לעשות עוול לאדם ספציפי, וגם לחרוג מעקרונות של דיני העונשין", אומר ד"ר יואב ספיר, הסנגור הציבורי הארצי. "לא צריך, רק כי אנחנו רוצים להילחם בתופעה מסוימת, לחרוג מהעקרונות שלנו".
הקרב המשפטי בין הפרקליטות לסנגוריה נמשך כבר חמש שנים, אבל כעת הוא חוזר שוב אל בית המשפט. לפני שבועיים הגישה הסנגוריה הציבורית עתירה לדיון נוסף במטרה למנוע את הפסיקה התקדימית, המטילה אשמת הריגה על משתתפים במשחקים מסוכנים. החוק מאפשר לבקש מבית המשפט העליון לקיים דיון נוסף כאשר מדובר בהלכה חדשה וקשה עם משמעות ציבורית. הנשיא אשר גרוניס הורה לעכב את ביצוע העונש, וקבע כי על המדינה להגיש את תגובתה בתוך כחודש ימים. מהפרקליטות נמסר כי התשובה לבקשה לדיון נוסף תוגש לבית המשפט כמקובל.
נדב גדליהו, התובע מטעם פרקליטות מחוז ירושלים בזמן המשפט והיום עו"ד פרטי, הגה בשעתו את הרעיון להגיש את כתב האישום בגין הריגה. "החלטתי להגיש את כתב האישום בגין הריגה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שזה נעשה בתחום המשחקים המסוכנים", אומר גדליהו. "בית המשפט העליון קיבל את התזה שלי באופן מלא, והפך את ההחלטה של השופט סולברג במחוזי".
ומה לגבי העובדה שהוא היה קטין בזמנו?
"זה בא לידי ביטוי בעונש קל יחסית של 16 חודשים. אם הוא היה בגיר, הוא היה מקבל לפחות שנתיים. המסר העיקרי פה, שעומד בבסיס התקדים הזה, הוא שאל לאנשים לשחק במשחקים שמסכנים חיים של אחרים. ערך קדושת החיים מחייב הרשעה בהריגה".
תחום המשחקים המסוכנים נחשב לתחום חדש יחסית במשפט הישראלי. זהו למעשה המקרה ראשון מסוגו של מרוץ מכוניות שמגיע לבית המשפט העליון, וזו הפעם הראשונה שנקבעה הלכה מחייבת במקרה של הריגה במשחק מסוכן. המקרה היחיד בתחום המשחקים המסוכנים שהובא קודם לכן לבית המשפט העליון היה משחק "רולטה רוסית" שהתרחש בשנת 1997, ומוכר כ"הלכת לורנס".
במקרה המדובר, חייל שידל קטין לשחק עמו ב"רולטה רוסית", תוך כדי שהוא מדגים ירייה בנשקו אל עבר ואדי. לא נורה כדור. כשהקטין כיוון את הנשק לעצמו ולחץ על ההדק, כחלק מכללי המשחק, נורה כדור והוא נהרג. במהלך המשפט ביקשה המדינה להרשיע את החייל בגרימת מוות ברשלנות, והוא אכן הורשע. משחקים מסוכנים כאלה ואחרים מתקיימים כל העת בישראל - אחד הידועים שבהם הוא "פארקור", תחרות ריצה הכוללת קפיצה בין גגות.
המומחים חלוקים בדעתם לגבי ההשלכות של התקדים. יש מי שטוענים כי המסר החשוב של בית המשפט, שלפיו חיי אדם הם ערך עליון, יביא להרתעה הרצויה וימנע השתתפות במשחקים מסוכנים. מנגד טוענת הסנגוריה שהתקדים מרחיב את גבולות האחריות הפלילית בעבירת ההריגה, וכי אפשר להגיע כך למצבים אבסורדיים. "נניח ששני אנשים מחליטים לשחות יחד בים סוער בדגל שחור ואחד מהם טובע, האם זה אומר שיהיה אפשר להאשים את השני בהריגה?" שואלת סגנית ממלא מקום הסנגור המחוזי בירושלים, עו"ד נוחי פוליטיס, המייצגת את עידן.
עידן מביט לכיוון הרצפה, יושב נטוע בתוך הכיסא. הוא לובש קפוצ'ון ירוק וידיו בכיסים, מנסה לשחזר את הלילה ההוא. חמש שנים חלפו מאז. היום הוא עובד בשתי עבודות בפיצריות, ומחכה במתח לגזר דינו. זאת הפעם הראשונה שהוא מדבר על מה שהיה שם, בראיון בלעדי ל"סופשבוע". "עשיתי הכל בשביל תשומת לב" , הוא מסביר. "רציתי שיראו אותי, שידברו עליי. לא קיבלתי אף פעם תשומת לב בבית. היום יש לי יותר מדי".
אתה חושב על מה שהיה שם?
"זה מלווה אותי. אני מרגיש עם זה לא טוב. אני זוכר את הפרצופים שלהם. אלו אנשים שהכרתי, שעבדתי איתם. אבל זה היה שטות, משחק. מעשה מטופש. לא הרגתי אותם".
עידן ופאדל עבדו יחד במשך יותר משנה באולם האירועים. שניהם אהבו מכוניות מהירות. לדבריו, בסוף המשמרת באותו הלילה פנה אליו פאדל. "הוא אמר שהוא יודע שיש לי רכב משופץ, ושאל אותי אם אני רוצה לעשות תחרות. אמר לי לבוא אחרי העבודה. סגרנו חמש מאות שקל. הכסף לא משנה, זה היה עניין של לעשות את זה. זה היה בשתיים בבוקר, בדיוק אחרי חתונה. נסענו לשם על המקום. חבר הביא את האוטו שלי. על קו הסיום עמדו צופים".
מי היה שם?
"כל מי שעבד איתנו. כולם באו במיוחד".
זה היה על כבוד?
"היה חשוב יותר לנצח. אהבתי את זה. זה לא כמו שזה נראה בסרטים, זה יותר שכונתי. באותו רגע חשבתי שאני צריך לעשות את זה. לא הייתי ילד שמכירים אותו, הייתי ילד שכל הזמן בבית. רציתי שיראו אותי עושה משהו, לא משנה מה. משהו שאני מצליח בו. שיראו שאני עושה משהו טוב".
כמו לנהוג בתחרויות מרוצים לא חוקיות?
"הייתי בבית אחרי שההורים שלי התגרשו. אמא שלי לא אמרה לנו מה לעשות, אז עשינו מה שבא לנו. עבדתי, היה לי כסף, והחלטתי שאני קונה אוטו ונוסע - בלי לדעת מה יכול לקרות. קניתי פז'ו 106. חסכתי 20 אלף וקניתי את האוטו משופץ מחבר שלי. כל החברים שלי היו בקטע הזה, של המכוניות. כולם דיברו על זה".
היה לך רישיון?
"לא. למדתי לבד. פשוט לא היה משהו שיעצור אותי. שיגרום לי להבין שיש סיכונים, שיש חוקים. הייתי ילד חצי לא שפוי. אבא שלי היה מחזיק אותנו קצר, ואחרי שההורים שלי התגרשו פתאום הייתי חופשי מדי".
והחברים - אף אחד לא אמר לך שזה לא חוקי?
"להפך, כולם אמרו לי, יאללה, בוא, ניסע איתך. רציתי להיות במרכז העניינים".
והסיכון? הפחד?
"היום זה מפחיד, אבל אז לא חשבתי שיכול להיגרם מזה מוות. ידעתי שאנשים נהרגים מתאונות, אבל עד אז לא ראיתי איך זה מתחבר. חשבתי שצריך לקרות משהו באמת חמור. זה ספורט. יש בזה ריגוש. רק עשיתי את זה בדרך לא נכונה. אז לא ראיתי שיש בזה סיכון. אחרי התאונה חשבתי שהם ילכו לבית חולים ויהיה בלגן. לא חשבתי שאפשר למות ככה בקלות".
מסלול התחרות, כביש דו-מסלולי, התחיל בצומת קוליק והסתיים בגבעת משואה. עידן נהג ברכב אחד, השניים נכנסו לרכב אחר. הצופים עמדו חמישים מטר לפני הצומת. לפי הכללים, הראשון שמופיע אחרי העיקול הוא המנצח. "התחרות היא שעולים את העלייה, מסתובבים ויורדים", מסביר עידן. "מצומת עד צומת. כל הנסיעה היא בעלייה, ולפני הסיום יש עיקול. שם הם איבדו שליטה בפעם השלישית". הם התחרו שני סיבובים ללא הכרעה. בפעם השלישית עידן היסס. "פחדתי קצת, אז אמרתי לו שאני לא עושה עוד סיבוב".
למה?
"ראיתי שזה לא הולך לשום מקום, ושגם ככה הוא לא יביא לי את הכסף. חשבתי שזכיתי, ואז הוא רצה שוב ושוב. 'פעם שלישית', הוא אמר. איכשהו, לא יודע, עשיתי את זה. כשאמרתי לו אני שלא רוצה שוב הוא אמר: ?טוב, אז תביא את הכסף'. אמרתי לעצמי, בפעמיים ראשונות הייתי לפניו, אז סבבה. ניצחתי אותו פעמיים, אז אנצח אותו שוב ואקח את הכסף. למה שאני אשלם אם ניצחתי?"
ואז?
"בפעם השלישית הם פשוט לא עצרו. הם המשיכו לנסוע לתוך הצומת. אני עצרתי במקום שכולם עוצרים בו, ואני רואה אותם ממשיכים. הם איבדו שליטה. כל האוטו שלהם הסתובב. הם פגעו במדרכה. ואז האוטו שלהם נכנס לתוך הקיר".
המשטרה הגיעה לשם אחרי דקות ספורות, יחד עם אמבולנס. הצוות הרפואי קבע את מותם במקום. "ידעתי שהם נהרגו, אבל לקח לי זמן לעכל. לא הבנתי איך הגעתי למצב הזה בכלל. פחדתי. כשהתחלתי להבין מה המשמעות של כל הדברים האלה, שבכל זאת שני אנשים, שהכרתי אותם, נהרגו. חבל שזה ככה, ממעשה כזה".
הרגשת אשמה?
"הרגשתי טיפשות יותר מאשר אשמה. לא הרגשתי אשם כל כך אלא יותר מטומטם שעשיתי את זה. שבאתי לשם".
רק לאחר מכן, בתחנת המשטרה, הבין עידן את גודל ההשלכות של המשחק, כשהתברר לו שמתכוונים להאשים אותו בהריגה. "הבנתי כמה זה חמור כשראיתי איזה שאלות הם שואלים אותי, וכשהתחלתי להבין במה רוצים להאשים אותי. הבנתי שהם רוצים להאשים אותי בהריגה. חשבתי שמי שמואשם בהריגה הוא מישהו שרצח מישהו ויצא בזול, ופתאום הבנתי שמאשימים אותי בהריגה. אותי. לא האמנתי בכלל שיכולים להאשים אותי בדבר כזה. אף פעם לא שמעתי על דבר כזה".
למה היית מופתע?
"אני לא חושב שיש קשר בין מה שעשיתי ובין זה שהם נהרגו".
הם התחרו מולך.
"כן. הם התחרו מולי והם נהרגו. אולי גרמתי להפסד שלהם בתחרות, אבל לא גרמתי למוות שלהם. עשיתי משהו לא בסדר, אבל לכל דבר יש עונש משלו ואישום משלו, וצריך להעניש בהתאם".
למה צריך לבוא לקראתך? זאת פעילות עבריינית לא חוקית שבסופה מתו שני אנשים. אולי העונש הזה ירתיע.
"קודם כל, גם אם מתחילים להחמיר את הענישה, לא צריך להחמיר דווקא איתי. הייתי ילד קטן. עשיתי שטות. היה הקשר למעשים האלה. גם הדרך שעברתי מאז. השתניתי. אם את שואלת אותי, עדיין עושים את זה ותמיד עושים את זה".
אתה מפחד להיכנס לכלא?
"כן. זה גם מרגיש לי לא נכון. איפה שאני לא הולך, כל מי שאני מתייעץ איתו, רוב האנשים אומרים לי, איך זה יכול להיות? אנשים לא מאמינים לי. אנשים בבית שיקראו את הכתבה בטח גם לא יאמינו".
בסנגוריה החליטו לנסות להפוך את הפסיקה, ולשכנע כי היא יוצרת תקדים מסוכן שמרחיב את גבולות האחריות הפלילית. ההליך המשפטי כבר עבר את שלב הערעור, ולכן, כאמור, פנו סנגוריו של עידן בבקשה לדיון נוסף בשל הטענה כי מדובר בהלכה חדשה וקשה, ודווקא במקרה של קטין. בית המשפט, מצדו, יכול לדחות את העתירה ולהשאיר את התקדים על כנו, או לפתוח את התיק מחדש.
בסנגוריה משקיעים מאמצים גדולים במיוחד בתיק הזה. לצורך כך הצטרפה לצוות ההגנה, באופן לא שגרתי, פרופ' מרים גור אריה מהאוניברסיטה העברית, מומחית במשפט הפלילי, וסגנית הרקטור לשעבר. גור אריה עסקה רבות במחשבה הפלילית ובעבירות ההמתה, ונחשבת לאוטוריטה ולאחת מהפרשניות הבכירות בתחום. היא אינה נוהגת לייצג לקוחות, אך בגלל העניין שלה בתיק ולצורך הייצוג, חודש רישיון עריכת הדין שלה אחרי שהיה מוקפא במשך 30 שנה."אחריות לעבירת ההריגה מוטלת רק על מי שבאשמתו - מחשבה פלילית - גרם למוות", היא אומרת.
"כדי לייחס אחריות לעבירת ההריגה במסגרת מרוץ מכוניות, יש להראות כי מי שהשתתף במרוץ גרם באשמתו למותו של אדם אחר. במקרים שהמשתתף שנהרג במרוץ היה מי שבחר מבחירתו החופשית להשתתף במרוץ, ואף החליט במשך כל המרוץ כיצד לנהוג במכוניתו, ובסופו של דבר איבד שליטה על ההגה, התנגש בקיר ומת, הקורבן הוא שגרם באשמתו למוות של עצמו. המשתתף האחר במרוץ אמנם השתתף עמו במרוץ, אך השתתפותו לא גרמה למות המשתתף האחר. משתתף במרוץ עשוי להיות אחראי למותו של המשתתף האחר רק אם נהיגתו הלא זהירה היא שגרמה למות המשתתף האחר, כמו במקרים שבהם עקב הנהיגה הלא זהירה סטה המשתתף האחד ממסלול נסיעתו, התנגש במכונית המשתתף האחר, וזו התהפכה והמשתתף האחר מת בשל כך".
עו"ד פוליטיס, המלווה את עידן מתחילת המשפט, מוסיפה כי זו גם שאלה ערכית. "האם נכון, בשביל להרתיע את הציבור, להרשיע בעברה חמורה יותר ממה שנהוג?" תוהה פוליטיס. "זה לא תואם את הבחינה המשפטית של עבירת ההריגה שנעשתה בבית המשפט העליון עד כה. המדינה טעתה טעות משפטית. אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ובמקרה שלנו השניים הביאו למותם שלהם במו ידיהם. מה שקשה בהלכה הזאת הוא שבגלל הצורך להרתיע את הציבור מאשימים בעבירה לא נכונה".
מה יהיו ההשלכות?
"יש הרבה דוגמאות שממחישות את האבסורד, כמו הדוגמה של אנשים ששוחים בים סוער בניגוד להוראות ואחד טובע, או אנשים שמטיילים על צוקים שלא בשבילים המסומנים. אם רוצים להרתיע אפשר להרשיע בעבירה המתאימה, והיא סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. העונש הוא כמו בהריגה - עד עשרים שנה. זה נכון יותר משפטית, ועדיין יוצר הרתעה".
מה עם מקרה של תחרות קפיצה מגגות?
"אני לא מכירה תיק כזה, אבל צריך לבדוק את יחסי כוחות. האם למי שגרם למותו בעצמו לא היה שיקול דעת אמיתי? האם הכריחו אותו? עניין המשחקים המסוכנים הוא סוגיה מורכבת. במקרה שלנו מדובר בקטין ובשני בגירים, שכנראה הם שכנעו אותו להתחרות".
גם שופט בית המשפט העליון ניל הנדל, שהיה בדעת מיעוט בפסיקה, שאל שאלות דומות. "שני חברים מסכמים על עריכת תחרות הכרוכה בנהיגה מהירה", תיאר השופט. "אלא שבניגוד למקרה שלפנינו, חוקי התחרות שונים: הראשון יוצא מירושלים לתל אביב ביום ראשון, והשני יוצא למחרת, כשסכום ההתערבות יינתן למתחרה שהשלים את המרחק בפרק הזמן הקצר ביותר. אני סבור כי גם אם אחד מהנהגים ימצא את מותו אפשר להניח שלא נרשיע את חברו בהריגה, מכיוון שריחוק הזמן, ריחוק המקום והאופי השונה של חלקו בתחרות מקרבים אותנו לתוצאה זו. המקרה דנן הוא מקרה קשה מכל הדוגמאות לעיל, הואיל ואין בו ריחוק בזמן, כמעט ואין בו ריחוק מקום, ולמעשה אף מדובר בפעילות עבריינית מובהקת, שיש לנו עניין רב במניעתה. אף על פי כן, סבור אני כי גם במקרה זה יש לקבוע כי לא התקיים קשר סיבתי-משפטי בין מעשיו של המשיב ובין התוצאה הקטלנית, בשל האוטונומיה של הנפגע, המתגלמת בבחירותיו החופשיות והעצמאיות של כל משתתף באשר למטרה המביאה לניתוק הקשר הסיבתי במקרה המונח לפתחנו.
"הסתפקות בבחינת 'הסיבה בלעדיה אין' (מבחן קלסי של סיבתיות: הדבר שבלעדיו לא היה מתקיים האסון, ל"ש) עלולה להביאנו אל מחוזות האבסורד בהטלת אחריות בפלילים על גורמים רחוקים בשרשרת הסיבתיות העובדתית - על יצרני מכוניות, סוללי כבישים, מהנדסי כלי נשק או הורים עבריינים. הרחבה רבתי שכזו לא רק שתכתים בפלילים את מי שאין ראוי להכתימו, אלא אף תביא לזילות משמעותה של הטלת אחריות פלילית גם בעיני מי שנמצא מתאים לשאת בה. במקרה שלפנינו, בהצטרפותו למרוץ ובהשתתפותו בו, המשיב אכן חולל את אחת ?הסיבות בלעדיהן אין', אך איננו הגורם הבלעדי והישיר למותם של שני חבריו המנוחים".
פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופסור אמריטוס למשפטים באוניברסיטה העברית, מומחה במשפט פלילי, שגם כתב על סוגיית המשחקים המסוכנים כאירועי עבריינות, טוען כי ההרשעה בהריגה במקרה המדובר מעוררת קושי בתחושת הצדק. "אני סבור ששופט המיעוט צודק", אומר קרמניצר. "זה בהחלט מעניין וחדש, ובהחלט בעייתי, וצריך לזכור שבבית משפט העליון הדעות חלוקות. העניין מעורר שאלה עקרונית ערכית חשובה, ויש מקום לקיים בה דיון נוסף".
מהי השאלה הערכית?
"זו שאלה רצינית, משפטית וגם מוסרית, על גבולות האחריות של בן אדם להתנהגות של אנשים אחרים. בייחוד אנשים אחרים שהם אוטונומיים, מבוגרים ומודעים למה שהם עושים. האם אדם אחר נושא באחריות לנהיגתו ולתוצאות נהיגתו חסרת הזהירות של אדם אחר משום שהוא השתתף איתו באותו מרוץ? או שאדם שנהג בפראות וגרם לתוצאה הקטלנית הביא אותה על עצמו? נדמה לי שאם מייחסים משקל משמעותי לאוטונומיה של הפרט, כמו שצריך לעשות במדינה חופשית שמאמינה באוטונומיה של הפרט, יש סיבה טובה לא לייחס אחריות למשתתף האחר, ויש לקבוע שלא ההתנהגות שלו היא שהביאה לתוצאה הקטלנית.
"בייחוד אני חושב שהדבר הזה היה נכון בסיטואציה המשפטית שבה יש עבירה אחרת של יצירת סיכון לחיי אדם בנתיב תחבורה, שהעונש המרבי עליה הוא עשרים שנות מאסר, בדומה לעונש על ההריגה שבה הרשיעו את המשתתף. העברה תופסת בדיוק את ההתנהגות הרלוונטית שהייתה לאותו אדם, מבלי לעורר את הקושי הגדול מבחינת תחושת הצדק שההרשעה בהריגה מעוררת".
מה בנוגע לממד ההרתעה בפסיקה?
"אפשר היה לבוא איתו חשבון, לעשות צדק ולתת ביטוי במסגרת עבירה שלא מעוררת קושי עקרוני כל כך מכביד. לא ברור מדוע שופטי הרוב התעקשו ללכת על מסלול קשה שמעורר קושיות רציניות, כשהייתה אלטרנטיבה פשוטה ובלתי בעייתית. מבין ששני שופטי הרוב דיברו על הרתעה, אבל אפשר לתת לה ביטוי בצורה רצינית במסגרת עבירה אחרת, ולא היה צריך ללכת לפיתרון הנוקשה והמאולץ".
מה ההשלכות של הפסיקה?
"הפסיקה של בית המשפט העליון היא תקדימית, ואם לא ישנו אותה היא בוודאי עשויה להשפיע גם במקרים לא בדיוק זהים, או במקרים דומים שאותו היגיון חל בהם. שופטי הרוב לא קבעו כלל רחב, שאין לו חריגים, שלפיו בכל מקרה שאדם צפה את התוצאה הקטלנית ייחסו לו את האשמה בה. הם השאירו פתח צר, ולכן כשהשאלה תתעורר במקרים לא זהים, אלא דומים, נצטרך לברר אם המקרה נופל בגדר הכלל או בפתח צר של אפשרות לחרוג ממנו. לכן, בעוד שיש לפסיקה הזאת השפעה תקדימית, עדיין לא ברור מה היקף ההשפעה שלה".
במשחקים מסוכנים אנחנו מדברים הרבה על אוכלוסייה צעירה. האם צריך לתת לזה משקל?
"אם זה היה מקרה הפוך, שבו המשתתף שלא גרם לתאונה היה אדם מבוגר והנהג הפוגע היה אדם צעיר ולא בוגר לגמרי, אולי הייתי חושב אחרת. במקרה כזה הייתה השפעה של אדם מבוגר על אדם שאיננו בשל. אבל פה זה הפוך: המשתתף העקיף הוא צעיר, ומי שגרם לתאונה היה אדם אוטונומי בוגר, ולא היה שום פגם באוטונומיה שלו. לכן לא נראה שהתוצאה נכונה מבחינה משפטית. בית המשפט רצה לשלוח מסר מרתיע כולל לאנשים צעירים, שלא חושבים חשיבה עמוקה על מה שהם עושים, אבל היה אפשר להשיג את מטרת ההרתעה באמצעות הרשעה בעברה שמתאימה כמו כפפה ליד, ולא בקונסטרוקציה משפטית שמעוררת קושי".
לעומת זאת, פרופ' עמנואל גרוס, מומחה למשפט פלילי בפקולטה למשפטים אוניברסיטה חיפה, דווקא תומך בפסיקת בית המשפט. "כמשפטן אני חושב שיש פה שאלה מרתקת", אומר גרוס. "התוצאה שבית המשפט העליון הגיע אליה היא נכונה. ערך החיים הוא עליון, ולמרות שיש אנשים שמוכנים לסכן את הערך הזה, בשביל עצמם או זולתם, העובדה שאדם מוכן לקחת את ערך החיים ולסכן אותו באורח מודע, או לחשוב 'לי זה לא יקרה' - זאת לא רק בעיה שלו. לא. ערך החיים הוא לא רק שלך. שיתפת פעולה עם המשחק? הורשעת בהריגה.
"בהלכה של הרולטה הרוסית, הלכת לורנס הידועה, למעשה יש ודאות: מי שמשחק מודע בהכרח לכך שקיים סיכון גדול מאוד למצב שבו לחיצה על ההדק תביא למותו של האדם. ברולטה רוסית זהו מצב שבו סכנת המוות אינהרנטית למשחק, אחרת אין בדבר טעם. אדם משחק ומהמר על גורלו".
מרוץ מכוניות זה אותו המקרה? שם המוות הוא לא חלק מהמשחק.
"המוות הוא לא בהכרח תוצאה מתחייבת של המשחק, אבל מי שמשחק לוקח בחשבון או מודע לכך שההשתתפות שלו במשחק יכולה להביא למוות. בית המשפט העליון, ברוב דעות, הגיע למסקנה שאין הבדל של ממש בין שני המצבים. לדעת השופטים, כשאדם מהמר על מצב שבו המוות אינו תוצאה הכרחית אלא אפשרית, אזי בעצם הוא נתפס בהגדרה של הריגה. אחד הסוגים של מצבי הריגה נקרא פזיזות".
מה הכוונה ב"פזיזות"?
"הוא אמנם לא רוצה להביא למוות, אבל הוא רואה את המוות כאפשרי. למרות שהוא צופה את המוות הוא לוקח סיכון. כלומר, במצב שנגרם מוות, האדם שצפה את האפשרות אמר לעצמו: 'לי זה לא יקרה', 'אני מקצוען'. אבל האם מוות בא בחשבון? האם אתה רואה את המוות מול עיניך? התשובה היא כן".
גרוס מכיר את סוגיית המשחקים היטב. בשבתו כנשיא בית הדין הצבאי הובא לשיפוטו מקרה של חיילים שנאשמו בהריגה במה שמכונה "משחק איציק", הגרסה הצה"לית לרולטה רוסית, העושה שימוש ברובה סער. לפני כמה שנים נחשף כי חיילים נהגו לדרוך את הנשק כאשר המחסנית אינה תפוסה היטב במקומה, והדריכה נעשית כשהמחסנית נופלת מטה, מחוץ לבית המחסנית. באופן זה קשה לדעת אם יש או אין כדור בקנה בעת שלוחצים על ההדק. בעוד שברולטה רוסית הקנה מכוון כלפי היורה, פה נהגו חיילים לכוון את הנשק אחד כלפי האחר, ואין לדעת אם יש כדור בקנה בעת שלוחצים על ההדק.
"הם היו חיילים משועממים והמשחק האידיוטי הזה נקרא 'איציק' על שמו של חייל שיזם אותו", מסביר גרוס. "אמרנו שמאותה סיבה, אם חייל מודע לכך שהמשחק שלו עלול לגרום למותו של החבר שלו - הוא אשם בהריגה. גם אם הוא לא רצה להרוג את החבר שלו. הם חברים טובים, למה שירצה להרוג את החבר שלו? אבל הוא חושב שהוא מיומן. הוא אומר, 'לי זה לא יקרה. אני מקרה מיוחד'.
"כל שלושת המצבים האלה - רולטה רוסית, 'איציק' ומרוץ מכוניות - הם מאותו סוג. אין בהם שליטה, אין פיקוח ואין בקרה. יש מצב שאחד המשתתפים עלול להיפגע, וגם מישהו שלא יודע על המשחק האידיוטי שלך יכול להיכנס לכביש ולהיפגע. השאלה היא אם אתה, כמשתתף, צפית את האפשרות הזאת - שאכן עלולה להתרחש תאונה? התשובה היא כן".
והעובדה שהם בחרו לשחק במשחק?
"העובדה שאדם מוכן למות אין בה כדי להכשיר זאת. גם אם אני מוכן להתאבד ואני נכנס למשחק, זה לא משנה את התוצאה: אני משחק בזה כשאני יודע ששנינו בסכנה. המסר של בית המשפט העליון הוא שהחיים הם ערך עליון. לאיש אין רשות לאיים על הערך הזה או לסכן אותו".
גם בעמותת אור ירוק בירכו על הפסיקה. שם מכירים היטב את התופעה של מרוצים בלתי חוקיים, שנובעת מביטחון מופרז של צעירים. שמואל אבוהב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, אומר כי הבעיה אצל נהגים צעירים היא הפער בין הביטחון העצמי שלהם לניסיון המועט שלהם. "הם בטוחים שהם שולטים ברכב", אומר אבוהב, "אבל הם לא יודעים לקרוא באופן מציאותי את רמת הסכנות, ונגררים להתנהגות של בדיקת גבולות ורצון להרשים. אנחנו מכירים היטב את תופעת המרוצים הפיראטיים ומנסים להילחם בה. זו נהיגה מסוכנת, תחרותית, שמערבת הימורים, והיא משתוללת והרפתקנית. מתפתחת תרבות סביב העניין הזה".
מה למשל?
"הווי שלם. החבר'ה מתכנסים, יש מתחרים, יש מצטרפים חדשים. אנשים מעודדים מהשוליים. זו תת-נורמה שמתפתחת. התופעה מאוד מסוכנת והיא לא מנת חלקם של בודדים. יש עשרות תחרויות של מכוניות ברחבי הארץ".
מה דעתך על החלטת בית המשפט?
"המסר של בית המשפט הוא שכאשר אדם עושה פעולה במודעות - לא בהיסח דעת, אלא ביד מכוונת - ומעריך שיש סיכוי שזה יכול לעלות בחיי אדם, יש לו אחריות. התפקיד של בית המשפט הוא לבדוק את הנסיבות, והוא רוצה להעביר מסר למען יראו וייראו. אני מעריך שבית המשפט החמיר כי הוא רצה להעביר מסר של חוסר סובלנות כלפי התופעה של מרוצי מכוניות הרפתקניים, חאפריים, מסוכנים והרי אסון".
לדעתך הפסיקה אכן תרתיע?
"אני מקווה. בהיעדר הסדרת תחרויות של ספורט מוטורי מאורגן וממוסד, כמו שיש בהרבה מקומות בעולם, יש הרבה אנשים שעושים זאת באופן לא חוקי. מרוץ מכוניות בהגדרתו הוא לא דבר לא בטוח".
בינתיים עמותת אור ירוק פועלת בתחום החינוך למניעת התנהגות פרועה על הכביש. "אנחנו משקיעים את מרבית המאמץ בכיתות י'-י"ב ובצבא, כדי לנסות לכוון את הצעירים להימנע מהתנהגויות מסוכנות. 36 נהגים צעירים מתים בשנה בממוצע. אין גורם מוות גדול מזה. בתאונות דרכים אין מועד ב'. בגלל שטות של שביב שנייה, לא משנה כמה תתחרט לאחר מכן, אנשים מאבדים את חייהם. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם