לחזור למגרשים
הצופים שיצאו מטדי, לאחר הגול של סאדאייב הצ'צ'ני, אינם אוהדי בית"ר. מי שליווה את הקבוצה כל חייו, צריך לומר להם: יאללה, הביתה
כבר 36 שנה אני אוהב את האחת שלי, זאת בצהוב-שחור. הייתי איתה ברגעים הכי קשים והכי מאושרים בחיי. רגעים של גאות ושפל, של סערת רגשות, של בכי וקנאה וצחוק וגם, יעיד על כך אבי היקר, ברגעים פרועים יותר שעדיין יפה להם השתיקה. אפילו מתחת לחופה, דקות לפני שאהבה חדשה נכנסה לנצח לחיי, דאגו גיסיי להזכיר לי שלפני כמה דקות הפועל הפסידה - אז יש סיבה טובה לחייך גם הערב. גדלתי במרומי היציע המזרחי בטדי, שנוררתי שקל לשקל מהעודף של המכולת כדי שיהיה לי כסף למשחקים בשבת, ונסעתי בטרמפים עם מדי צבא. העיקר להיות עם בית"ר.
בשנים האחרונות הקבוצה שלי נלקחה ממני ומעוד רבים. לשיא זה הגיע במשחק האליפות לפני ארבע שנים, כשהמוני ילדים, חלקם מלאים באלכוהול, פרצו מהיציע המזרחי לדשא וקיללו את האוהדים שמחו נגדם. אז הבנתי שמשהו רע מאוד קורה לנו. גם בימים הסוערים ביותר של בית"ר, גזענות נגד ערבים או מוסלמים לא הייתה מוטיב ביציע.
אלה שיצאו שלשום מהיציע אינם אוהדי בית"ר. הם אהדו במשך שנים ארגון קיקיוני שהמציאו בעצמם והתאהבו בו, אף שרובם ילדים שכנראה לא יודעים מה ראשי התיבות של בית"ר ומה היא מייצגת. אבל הם קיימים ואנחנו לא יכולים להתעלם מהם, ולכן מה שקורה בחודש האחרון בבית"ר משמח אותי.
בתקופה האחרונה חזרתי למגרשים. דווקא עכשיו. במחצית המשחק נגד בני סכנין, כשקדאייב, הילד המקסים הזה עם התלתלים הקופצניים, נגע בכדור בחימום וה"אוהדים" זעקו לו בוז, עודדתי אותו, כאילו היה אלי אוחנה.
בשבוע שעבר בבלומפילד, במשחק הגביע נגד מכבי, שהאוהדים לכאורה התאגדו ביציע וקיללו את המוסלמים, קרה משהו. האוהדים האמיתיים, ובתוכם קשיש בן 80 עם שיער לבן ועיניים בורקות מאהבה, חזרו. עמדנו, כולנו, ימנים ושמאלנים, מזרחים ואשכנזים, צעירים ומבוגרים, ועודדנו את הקבוצה שלנו. המאבק עוד ארוך וקשה ויהיו בו עוד נפילות ותבוסות, אבל בסוף ננצח. כי אם לא ננצח אותם - לא תהיה בית"ר.
כמו כל אב גאה, גם הבת שלי מאיה, בת התשע, קיבלה ירושה - אהבת בית"ר. כשהיא נולדה אמא שלה שמה לה חמסה קטנה וספר תהילים בעריסה. אני ואחי הנחנו עליה צעיף קטן עם סמל מנורה. מדי פעם היא באה איתי למשחקים ולפני חודש, בפעם הראשונה בחיי, נאלמתי דום כשהיא שאלה אותי בתמימות: "אבל אבא, אני לא מבינה למה הם מקללים אותם? מה הם עשו להם?" הבטתי בה, עיניי דמעו ולא הייתה לי תשובה כי כל תשובה הייתה מקלקלת את העולם היפה שלה. באותו רגע נשבעתי שאני על הקבוצה שלי לא מוותר, כדי שאוכל להסתכל לילדה שלי שוב בעיניים.
אני קורא לכל מי שיש לו רגש כלשהו לקבוצה לעשות כמוני ולחזור ליציע. ול-280 הליצנים שיצאו אתמול אחרי הגול של סאדאייב יש לי שתי מילים, שבדרך כלל שמורות לאוהדי הקבוצה היריבה אחרי ניצחון: יאללה, הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם