החומרים שמהם עשויה אמנות
כשלימור לבנת מורה ליוצרים לצנזר את עצמם היא לא רק חותרת תחת המהות הבסיסית ביותר של אמנות ויצירה, אלא גם תחת אחד מעמודי התווך של החוויה האנושית
אחרי ההלם הראשוני הגיע גם ההכרח להתרחק קצת כדי שהעיניים יצליחו לתפוס את כל הציור הענק, והנפש תצליח להתמודד עם מה שמאחוריו. לנוכח האם המחזיקה בידיה את בנה המת, החייל המת האוחז בחרבו השבורה, הסוס הגוסס, השור, ושאר הדמויות האבודות בין החיים למוות אחרי ההפצצה – אי אפשר שלא לקחת צעד אחורה. כזאת היא האמנות, כופה עלינו לתפוס מרחק, כדי שנוכל להתמודד עם החומרים היוצרים אותה.
הוויכוח על תפקידה של האמנות מגיע עד ימי אפלטון ואריסטו. אפלטון תיעב את אנשי האמנות והספרות, ובמדינה האידיאלית שלו לא היה ליוצרים מקום, בשם האמת ובשם המוסר. האמנים, כך הוא טען, הם אנשי שקר, שמנסים במחי מכחול לחקות את העולם הממשי ואת עולם האידיאות. בעיניו, אמנות טובה רק כאשר היא מחקה את המציאות בצורה מושלמת, מציירת ציור שנראה כמו צילום, מהווה מראה קרה ותו לא. גם את המוסר הוא גייס כטיעון. האמנות עוסקת לרוב בדברים רעים, הוא גרס, ולפיכך היא לא מוסרית. אמנות טובה לדידו צריכה להיות דידקטית, מגויסת.
אבל אם אפלטון צדק, איך יכול להיות שחלק כה גדול מיצירות הגדולות בהסטוריה עוסקות באותם דברים רעים וחולים? "החטא ועונשו", למשל, קלאסיקה חובקת עולם של הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי, שאף מחשב של תלמיד תיכון אינו שלם בלי התקציר שלה, עוסק ברצח. במרכז של "אדיפוס המלך", המחזה של סופוקלס היווני שהיווה השראה כה גדולה לזיגמונד פרויד האוסטרי, ניצבת הסוגיה של גילוי עריות. לא סתם אפלטון פחד מההשפעה של האמנות, הוא ידע עד כמה היא יכולה להיות גדולה. ולמה ללכת רחוק כשאפשר להיצמד לסיפורים מהתנ"ך? קין שהורג את הבל, דוד שחומד את בת שבע, אמנון החושק בתמר – רצח אח, ניאוף, גילוי עריות, ממש כאן, במסורת התרבותית והדתית שלנו. אפלטון אולי לא רצה להודות בזה, אבל חומרי האמנות נובעים מאיתנו, מחומרי החיים של כולנו.
אריסטו, לעומתו, לא ראה בחיקוי ובאמנות בבואה, אלא מימזיס. כדי להסביר את המושג הוא השווה בין הסטוריה לספרות. הסטוריה היא הסיפור של דברים שהיו ונסתיימו, ואילו הספרות מכילה את הדברים שהיו, הווים ויהיו. היא לא מנסה לצלם את המציאות אלא ללכוד מהות אולטימטיבית, להביא סיפור של אדם אחד אבל לנסות ללכוד דרכו את המהות האנושית, מעבר למקום ולזמן.
מבחינתו, חשיבותה של האמנות נעוצה דווקא בעיסוק שלה בצדדים היותר נמוכים ומלוכלכים של החיים. הצפייה באותם חומרים, כשהם מוצגים על במה, כתובים בספר, מוקרנים על מסך, מפעילה את נפשו של הצופה, בתהליך שבסופו מזדככים ממנו אותם חומרים ורגשות שליליים, בתהליך הניקוי שעד היום אנחנו מכירים כ"קתרזיס".
יצירות האמנות הגדולות מלאות בדם, יזע, דמעות ושאלות מוסריות בגלל שכל זה בא מתוכינו פנימה, וצריך למצוא דרך לעבור עיבוד, על מנת שנוכל להתמודד עם האמת. ניסיון לצנזר את העובדה שיש כיבוש, סכסוך, דיכוי, סבל רק ידחקו את רגע ההתמודדות עם האמת, בעוד חומרי הבערה האלה ממשיכים לתסוס בתוך הבטן פנימה.
עדשת המצלמה לא משקרת. היא רק עוזרת לתפוס מרחק בטוח כדי שאפשר יהיה להתמודד עם האמת, עם הסבל האנושי הנורא שהביא ליצירה מופלאה כמו הגרניקה. בפראפרזה קלה, אפילו פיקסו בעצמו אמר: האמנות היא לא האמת, אלא השקר מבעדו רואים את האמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם