דממה בגבעה: דעיכתו של הסמל ברמת הגולן
במשך 45 שנה נהגו משפחות דרוזיות משני עברי הגבול לצעוק זו לזו מהגבעה במג'דל שמס. אך המלחמה בסוריה נמשכת והצעקות בגבעה פסקו
"המפגשים הטקסיים בגבעת הצעקות בוטלו כדי לא לסכן את קרובי המשפחה שלנו שחיים בסוריה. הנסיעה בכבישים ובדרכים שמחוץ לכפרים ולערים בסוריה הפכה להיות מסוכנת בגלל מארבים של צלפים וגם בגלל הקרבות שהלכו והתקרבו לקו הגבול", הסביר אתמול שאער.
כששאער נולד, גבעת הצעקות כבר הייתה סמל. "אני זוכר איך ההורים שלי לקחו אותי בתור ילד קטן לפגוש את הדודים שלי בנקודת המפגש בגדר הגבול בשנות ה-70", מספר שאער. "היו שם שערים קטנים עם מעברי גבול להולכי רגל משני צדי הגבול. באמצע היה אוהל שבו המשפחות היו נפגשות אחרי הבידוק הביטחוני של הצבא הישראלי מצד אחד ושל חיילים הצבא הסורי מצד שני, כשבאמצע חיילי האו"ם השקיפו על המתרחש.
"המציאות השתנתה ב-1982 עם החלת החוק לסיפוח הגולן. ישראל סגרה את המעברים, אבל המשפחות החצויות המשיכו להגיע לגבעה ולדבר בצעקות מגבעה לגבעה. במהלך השנים אנשים השתכללו והתחילו להביא איתם מערכות הגברה, משקפות, אוהלים ושמשיות".
לטענת תושבי הכפר, שמה של הגבעה היה צריך להיות "גבעת הדמעות", ולא "גבעת הצעקות", בשל המפגשים קורעי הלב בין המשפחות שנחצו בין שתי המדינות העוינות. לראיה הם מצביעים על שני הקברים שניצבים על צלע הגבעה של שתי אמהות שלא הצליחו לעמוד בכאב הרב שנגרם להן ממשמע קולם של ילדיהן בצד השני של הגבול.
"חבר שלמד איתי באותה כיתה ונשאר בסוריה אחרי כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים התחנן לפניי שאביא את אמא שלו לגבול", סיפר אתמול חסן פכאלדין (66) ממג'דל שמס. "ברגע שהוא צעק לה: 'אמא, מה שלומך?', היא התמוטטה ונפטרה מדום לב. אני לא אשכח את היום הזה עד יום מותי".
אלא שבתחילת שנות האלפיים, עם כניסת האינטרנט, החלה הגבעה לאבד מהפופולריות שלה. את מקומן של הצעקות תפסו אירועי ניחום אבלים או השתתפות בשמחות, כמו גם עצרות פוליטיות לאומיות ביום העצמאות הסורי וביום השנה לשביתת המחאה נגד החוק לסיפוח הגולן. על מרפסת מיוחדת שהקים חאפז אל-אסד בצדה הסורי של הגבעה התארחו דמויות ציבוריות מהעולם הערבי כמו אחמד ג'יבריל, סמיר קונטאר, שרים סורים ובכירים ממפלגת הבעת.
אלא שמאז האירועים הקשים שאירעו על גבעת הצעקות ביום הנכבה וביום הנכסה ב-2011, שבמהלכם נהרגו עשרות פלסטינים סורים בניסיון לחתוך את גדר הגבול, לא התרחשו יותר בגבעה אירועי גומלין בין תושבי המדינות השכנות.
"החלטנו להמשיך לקיים את הטקסים בכיכר המרכזית של מג'דל שמס תוך ויתור על הירידה לגבעת הצעקות, במטרה לא לסכן את הסורים בזמן שמלחמת האזרחים משתוללת", מסכם פכאלדין הנמנה עם יוזמי ומאגני העצרות הפוליטיות לגבעת הצעקות.
"אני לא מאמין שגבעת הצעקות תפסיק למלא את ייעודה. כשהמלחמה תסתיים אנחנו נחזור אליה כדי שיהיה קשר בין האנשים בגולן לבין האנשים בסוריה. למרות האינטרנט חשוב לנו להשאיר את מה שגבעת הצעקות מסמלת. שום דבר לא יכול להחליף את המגע האנושי המיוחד הזה", אומר פכאלדין.
גם נאסר שאער מתקשה להאמין שגבעת הצעקות סיימה את תפקידה. "אני נולדתי אל תוך המיתוס של הגבעה הזאת. ההורים כאן מספרים לילדיהם על המסורת והמורשת שהגבעה המיוחדת הזאת מסמלת בשבילנו", מסכם שאער. "אני לא מאמין שסמלים כל כך חזקים כאלה יכולים להיגמר סתם כך ביום אחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם