ניהול המשברים הלקוי של המוסד
במוסד לא למדו דבר מההיסטוריה. שוב ניסו אנשי הארגון למנוע פרסום של פרשה מביכה ושוב העניקו לה יחסי ציבור וחשיפה עצומה
מאידך גיסא, אי אפשר להתחמק מהתחושה שיחסם החשדני (שלא לומר מזלזל) של העיתונאים בישראל למוסד, לצנזורה הצבאית ולמנגנון המשפטי של צווי איסור פרסום, נבנה לאורך שנים על בסיס ניסיון מצטבר שבו הרשויות הביטחוניות נשאו את שם הביטחון לשווא. ואם לא לשווא, אז לפחות בתדירות מוגזמת שיצרה זילות כלפי המושג "סוד מדינה".
המורה הטוב ביותר בניהול משברים, כך נהוג לומר, הוא ניסיון העבר. על-פי התנהלות הארגון בפרשת ה"אסיר איקס", בן זיגייר, נדמה כי בכירי המוסד לא טרחו לעלעל בדברי הימים של הארגון בטרם גיבשו אסטרטגיה מול התקשורת והציבור הרחב. האם שכחו כי עצם כינוס ועדת העורכים היא האינדיקטור המבוסס ביותר עבור עיתונאים שמבקשים ללמוד אם יש ממש במידע שמגיע מפה ומשם?
כך קרה בשנות השמונים סביב פרשת מרדכי ואנונו, אשר חשף את סודות הכור בישראל. כינוס ועדת העורכים העניק אז חותמת ל"סאנדי טיימס" כי העובד הסורר מהכור אכן מחזיק סנסציה אותנטית באמתחותיו.
נשוב לרגע לאקסיומה שבה פתחנו. בניגוד לטענה שהולכת ותופסת מקום בחברות דמוקרטיות-ליברליות, חשאיות אינה הרע המוחלט. לעתים קרובות, היא נדבך חיוני בניסיון של מדינות מערביות להתמודד עם סוגיות ביטחוניות מורכבות. לצד זאת, בעידן של זרימת מידע חופשית יותר וקצב מהיר כל-כך של התפתחות משברים תקשורתיים, מוטלת על הארגון החובה ללמוד מן הניסיון ולשכלל את האסטרטגיה התקשורתית שלו בהתאם. במקרה דנא, היו למוסד שנתיים תמימות, זמן יקר מאוד במושגים של ניהול משברי תקשורת, להיערך לקראת פיצוצה של הפרשה בקול רעש גדול.
אין זו משימה פשוטה. היחסים של המוסד עם התקשורת הינם באופן מובנה מורכבים וכך יישארו. יחד עם זאת, עד כה מלמדים אותנו דפי ההיסטוריה של הארגון כי הוא נגרר אחר תכתיבי המציאות, כאשר ידו לרוב על התחתונה. הודאתה החלקית הרשמית של ישראל כי אכן נכלא אסיר בזהות בדויה היא צעד קטן ומדוד, אך חשוב בהכרה כי נדרשת חשיבה מחודשת אודות היחסים הללו.
הכותבת הינה מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם