כל דאלים גבר
כמו בהודו, למאבק הפלסטיני הלא אלים אין תועלת, ואנו בפתח סבב דמים נוסף
מאז שהדלאי לאמה ברח מסין בשנת 1969 והקים את ממשלתו הגולה בדרמסלה הנפלאה שבצפון הודו, חרתו על עצמם הטיבטים, שתורתם היא בודהיזם, את דגל המאבק הלא אלים שאין לסטות ממנו.
לובסנג סנגאי, ראש ממשלת טיבט הגולה, התפלא ונמלא קנאה בשל המחאה שניצתה בעולם הערבי בעקבות ההצתה העצמית של מוחמד בועזיזי, רוכל בתוניס שהדליק את נס המרד של מה שלימים יכונה "האביב הערבי". "אנחנו נוקטים מחאה לא אלימה במשך עשרות שנים. כיצד ייתכן שמעולם לא זכינו בתמיכה שקיבלו המפגינים בעולם הערבי"? תמה סנגאי.
למיטב הבנתי התשובה נחלקת לשתיים: המאבק הטיבטי מתחולל נגד הרפובליקה העממית של סין ולכן קשה למדינות העולם לעמוד מול כוחה של אחת ממעצמות העולם, והסיבה השנייה משמעותית יותר - אלימות. כל עוד יסתפקו הטיבטים במעשים הרואיים שלא פוגעים באיש - מלבד המצית עצמו כמובן - הזרקור העולמי ידלג על מאבקם כפי שהוא עושה עד כה. ואם אתם רוצים הוכחה, שאו מבטכם אל המתרחש בין השבטים הניצים במזרח התיכון: בני ישראל ובני הדודים שלהם מפלסטין.
בחודשיים האחרונים החלה פעילות מחאה לא אלימה של ארגונים פלסטיניים בדמות הקמת מאחזים בלתי-חוקיים. החבר'ה הבינו שאם רוצים לנצח במלחמת הקרקעות, צריך להציב עובדות בשטח, כמו שעושים המתנחלים כבר עשרות בשנים. זה התחיל עם הקמת המאחז הבלתי-חוקי באב אל-שמס בשטח המריבה המתוקשר E1, שפונה מיד ולווה בהצהרות פלסטיניות שלא תהיה התנגדות אלימה למהלך.
אחריו הגיעו מאחזים בלתי-חוקיים נוספת מתוצרת פלסטינית: אנשי הכפר בורין, הסמוך לשכם, הקימו מאהלים בקרבת יצהר והר ברכה. גם פינוי המאהלים הללו עבר ללא אלימות. התודעה היא שחשובה, אמרו המפונים, והביטו לכיוון התקשורת העולמית שהחלה להתעניין במיזם החדש.
ישנן כמה נקודות ציון בתולדות המאבק הפלסטיני הבלתי-אלים, שהמרכזיות שבהן הינן תהליך אוסלו והאינתיפאדה השנייה. הראשון הפיח תקווה בצד בעזה וברמאללה, וגרם לכך שפעילים פלסטינים שהובילו את המאבק הלא אלים שולבו במוסדות הפלסטיניים שהוקמו באותן שנים ברשות והניחו בצד את הפעילות העממית.
נקודת ציון נוספת הגיעה בשנת 2003, לאחר האינתיפאדה השנייה. בעקבות הדיכוי המוצלח של המחאה האלימה חשבו פלסטינים לא מעטים שזה הזמן לחזור לפעילות בלתי אלימה. הם החליטו לאמץ טקטיקות לא אלימות משנות האינתיפאדה הראשונה ולדבוק בדרך זו; הם נקטו כמה דרכים, בין היתר באי תשלום מסים. הם תמכו במאבק האסירים וארגנו שביתות, וכמו כן הם גם שילבו נשים רבות להובלת המאבק.
שגרה קבועה של המאבק הייתה סביב בניית גדר ההפרדה, שהחלה כאקט לא אלים, אך לעתים אף נגררה למחזות שהתרגלנו אליהם בשנות האינתיפאדה השונות. אלא שכמו אז כך גם היום, הפלסטינים נוכחו לדעת שמי שאחראי על הפצת המאבק בעולם - התקשורת - מגיע רק כשהרוחות מתלהטות.
כי הרי ללא דם אין יותר מדי סיקור, ועל אף ההתעניינות הגוברת נראה שהפעילות עד כה לא מניבה פרי. הארגונים השונים ימשיכו בפעילותם ויקימו מאחזים כחמציצים אחרי הגשם, אבל הם יודעים, כפי שגם לנו ברור, שרק אלימות תביא תוצאות.
אם לא נבין שאין ברירה אחרת אלא להתפשר עם הפלסטינים וזו חובה לדבר עם אבו-מאזן, לא רק שאבא ברק אובמה מגיע לבקר אלא שנמצא את עצמנו מהר מאוד בפתחו של סבב אלימות נוסף. בסופו של דבר, משחקי מאחזים מועילים בישראל רק אם אתה נולד לאם הנכונה - זאת ששייכת לדת משה וישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם