עמיר ואברושמי מחייכים
אחרי יצחק רבין ואמיל גרינצווייג, הפחד מרצח נוסף על רקע פוליטי משתק ומעקר כל ויכוח בין שמאל וימין על עניינים הרי גורל כמו מלחמה ושלום
היו רמזים להתפרצות השד העדתי, אבל הם נחשבו בשוליים. הפנתרים הפכו לח"כים, ש"ס היתה בחיתוליה, בגין וארידור היטיבו עם העם בתחום הכלכלי, ההשתמטות החרדית מגיוס ומעבודה מפרנסת לא הגיעה לממדים המבהילים של היום, ובעיקר - אחרי הסכם השלום עם מצרים היתה תחושה שהשלום המזרח-תיכוני קרוב, אפשרי, יש על מה להילחם. ההפגנה שבה נרצח גרינצווייג היתה התפרצות של מחנה נחוש וכואב, לא של מפלגות.
גם היום עמוסה החברה הישראלית שסעים: אתניים, דתיים, חברתיים. השסע או הקרע בין ימין ושמאל בהיבט המדיני-פוליטי אינו היום אחד מהם. הרטוריקה אמנם חריפה, אבל לפיד ובנט יישבו בקלות לשולחן הממשלה ויוותרו על החרדים בלי הסכמה מדינית, לבני תשב על מנת "לקדם הסדר מדיני" עם חברי מפלגתה מהעבר הרחוק מהליכוד, שהלכו הרחק ימינה.
יחימוביץ עדיין מהססת אם להניף את הדגל המדיני, שראתה בו בקמפיין שכשל דגל שיזיק לעניין החברתי. יש מחלוקת "עמוקה" בין ימין ושמאל, בין תומכי ההתנחלויות לתומכי פתרון שתי המדינות, אבל זו מחלוקת רטורית, ללא אנרגיות וללא רגש מניע.
ימי השסע הזה נספרים בשתי הרציחות הפוליטיות הרשומות בהיסטוריה הישראלית הצעירה כאירועים מכוננים, כשביניהן משתרעות כמעט 13 שנים: רצח אמיל גרינצווייג ורצח יצחק רבין. רצח גרינצווייג היה רגע השיא של שסע מפעפע שהונע ביציאה למלחמת לבנון, אך החל להתלהט בבחירות המדממות של 1981 והתעצם בהפגנת ה-400 אלף לאחר סאברה ושתילה. נוכחות השסע נרגעה מעט לאורך ימי ממשלת הרוטציה של פרס ושמיר וההליכה למדריד, וחזרה לשיאה לאחר הסכם אוסלו.
רצח רבין, עד כמה שהדבר נראה פרדוכסלי, בישר את דעיכתו של השסע, כמו גם את דעיכתו של השמאל הישראלי, אף כי השמועות על מותו מוגזמות. יש ויכוח, יש מילים ונוסחאות, אבל ישראלים מוכנים לצאת לרחוב על "שוויון בנטל" מול "שמירת עולם התורה", או למען "צדק חברתי", לא בענייני מלחמה ושלום.
המלחמות הקטנות זוכות לקונצנזוס לפחות בראשיתן, ההתנתקות עברה כטראומה בעולם ההתנחלויות אך בלי קרע כמו בפינוי ימית, "הקפאת הבנייה" ונאום בר אילן לא עשו רושם על הישראלים.
את הסיבות לדעיכת הלהט שהוליד את הפגנת גרינצווייג, את ההסתה ואת הרצח ימנה כל אדם על פי השקפתו. השמאל לא זנח את ההשקפות המסורתיות לגבי ההסדר המדיני, אך איבד את האמונה בהגשמתן. הימין מתחיל להפנים שהוא בשלטון למרות שעברו כבר 35 שנה מהמהפך.
לאלה הייתי מוסיף סיבה כואבת המצויה בתת-המודע הישראלי מאז רצח גרינצווייג, ונחתמה כפצע כרוני ברצח רבין: הפחד מרצח נוסף. הפחד הזה משתק. הוא ממתן את שני הצדדים, ובו בזמן מעקר את הוויכוח מתוכנו, מן הרגשות והיצרים הכרוכים בו. יונה אברושמי החנון מביתו ויגאל עמיר מתא כלאו יכולים להמשיך לחייך. הם ניצחו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם