המבוגר האחראי
הביצה הזו מבעבעת עכשיו. היא מאיימת להתרחב ולבלוע שחקנים נוספים. האמריקאים חייבים לפעול. האחריות ממילא תיפול על אובמה. לנשיא האמריקאי לא נותרה ברירה, הוא היה חייב להגיע
אך ההכחשה הגיעה במהירות, והגיעה מאדם שכוכבו דורך בזירה האמריקאית-יהודית. פיטר ביינרט, כותב בכיר ב"דיילי ביסט" ומי שחיבר את הספר המדובר (והשנוי במחלוקת) "המשבר של הציונות", העלה בלוג נוקב למדי. "לא ניתן לאשר את הדיווח", הוא כתב, "משום שהדיווח איננו נכון". הוא גם סיפק פרשנות: ההכחשות של הבית הלבן נראות לו הגיוניות, בעיקר משום שהגישה ש"מתחילה לבקוע" מוושינגטון היא של "הזנחה שפירה" (כמו גידול שפיר, נ"א) של הסכסוך הישראלי פלסטיני. המגמה כאן, כתב ביינרט, היא להרחיק את הממשל מצרותיה של ישראל ולתת לקהילה הבינלאומית להפוך אותה למדינה מצורעת.
טוב. חלף חודש וחצי, קצת יותר, והתברר שסמנתה פאוור ידעה על מה היא מדברת. התברר שההכחשה הייתה מוקדמת. חשוב מכך: התברר שהפרשנות הארוכה של ביינרט על "הזנחה שפירה" (איזה ביטוי אלגנטי!) הייתה, כנראה, מוקדמת מדי. להרחיק את הממשל מצרותיה של ישראל? אובמה נוקט יוזמה יוצאת דופן וקובע למעשה את סדר העדיפויות שלו בכך שהביקור הראשון בקדנציה שלו הוא בישראל.
הזנחה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני? אובמה משגר את שר החוץ הטרי שלו לביקור ראשון בישראל, ואז מגיע בעצמו. ואם יש למישהו ספק, יהיה מדובר בביקור מלא, כולל כל המפגשים הסמליים; או כפי שדוד לוי נהג לומר - "מלא-מלא". זו תהיה מתקפת קסם במיטב המסורת הנשיאותית, עם החיוכים, הבדיחות, המפגשים המרגשים עם הצעירים. כמו שהאמריקאים אומרים.
גישת ההזנחה השפירה, אם הייתה כזו, נזנחה בעצמה. זה לא שביינרט, שמחובר היטב לממשל אובמה, הזה את הדברים ממוחו. היו כאלה, בסביבת אובמה, שיעצו לו לנתק מגע מישראל של נתניהו. אין סיכוי, הם אמרו, להגיע להסדר; רק שינוי טקטוני יעביר את הישראלים למצב פוליטי של שיח עם הפלסטינים. הפלסטינים, מצדם, מפולגים בין החמאס הקיצוני ובין רשות פלסטינית חלשה. כל הסיפור הוא רעל פוליטי, אמרו כמה אנשים מהמעגל של אובמה, אין אפשרות לנצח שם; אל תשקיע שם את הניסיון ליצור מורשת בינלאומית. זה לא יקרה.
מה קרה?
קרו שלושה דברים עיקריים. הראשון, והחשוב ביותר, הוא הבחירות בישראל. האמריקאים, כמו הישראלים בעצם, היו המומים מהתוצאות. הרי הסקרים דיברו על התחזקות גוש הימין, וגם אם תהיה היחלשות של נתניהו, היא תהיה לטובתו של אחד, נפתלי בנט, שבעיני וושינגטון גרוע בהרבה מנתניהו.
באו הבחירות וגילו לאנשי אובמה שהחברה הישראלית לא החליטה לשלול את רעיון שתי המדינות. למעשה, יש היום בכנסת למעלה מ-80 חברי כנסת שנמנים עם מפלגות שהביעו תמיכה ברעיון שתי המדינות. הליכודניקים כמובן יתקוממו; זה לא משנה את עובדות נאום בר-אילן. גם בלעדיהם, השמאל-מרכז השיג כמעט גוש חוסם. זה רחוק מאוד, אפילו מאוד-מאוד, מחלק מהסקרים שצפו 71 מנדטים לימין - והעריכו למעשה שהתהליך המדיני מת לגמרי.
האמריקאים התעשתו בתוך זמן קצר והבינו שיש פה הזדמנות אמיתית. עבורם, כמי שמנסים לקדם את עקרון שתי המדינות, הבחירות היו חלון שחובה להיכנס דרכו. רשמית, הפלסטינים מציבים ארבעה תנאים לחידוש התהליך המדיני. למעשה, הם יסתפקו באחד וחצי (בעיקר הקפאת הבנייה בהתנחלויות) ונראה שגם עליו יסכימו לוותר.
המתווה שהאמריקאים בוחנים הוא ערבות אמריקאית לפלסטינים שהמו"מ לא ימוסמס על פני זמן רב (זה הסיוט הפלסטיני: לגיטימציה חינמית לבנימין נתניהו), בתמורה לכך שאבו מאזן יירד מהעץ של הקפאת התנחלויות.
ייתכן מאוד שהמו"מ יחודש, אבל הבית הלבן שומר על זהירות רבה מאוד בהקשר הזה. הציטוטים הרשמיים שהגיעו מוושינגטון ביחס לביקור לא כללו מילים כמו "שלום" או "משא ומתן". הביטויים הללו פשוט נעדרו מההצהרות; במקומם, דובר על "עניינים אזוריים" ו"הדגשת המחויבות העמוקה לישראל", כמו גם "איראן וסוריה". השימוש במילים, בוושינגטון, תמיד חשוב מאוד. לא פחות מהתהליך המדיני, ההסלמה האזורית והמערבולת הסורית שכנעו את וושינגטון בצורך להפגין נוכחות מהדרג הגבוה ביותר.
ביקור נשיאותי של אובמה משדר לשחקנים השונים - איראן, חיזבאללה, חמאס, קבוצות קיצוניות בסוריה - שהדיבורים על התפוגגותה של הברית הישראלית-אמריקאית היו מוקדמים ומופרזים. ביקור כזה יוצר ממד הרתעתי כי הוא ממחיש את עומקם של היחסים. בנוסף להרתעה, יש אינטרסים אמריקאיים שרק ביקור נשיאותי יכול לקדם באפקטיביות: השיחה הישראלית בנושא התקיפה באיראן מתכנסת אל הקיץ הקרוב. הגעה שלו, כפי שדובר בתחילה, לוועידת הנשיא פרס (בחודש יוני) הייתה יכולה לאחר את המועד.
אם המטרה היא לצקת ביטחון בלבם של הישראלים, שאמריקה שומרת להם על הגב, כדאי לעשות זאת לפני שהתוכניות המבצעיות שוב נשלפות מהמגירה. יתרה מכך, מישהו (נבון) לחש לבית הלבן שממשלות חדשות בישראל עושות, בדרך כלל, את מהלכיהן החשובים ממש בהתחלה. החיבור בין הקמת הממשלה וביקורו של אובמה צובע את הקואליציה שנתניהו יקים באור מאוד מסוים; מאוד שונה מהממשלה המנוכרת מהעולם והימנית שניהל ביבי בשנים האחרונות.
העניין השלישי הוא שמלכתחילה רעיונות "ההזנחה השפירה" היו מגוחכים. הסכסוך המזרח-תיכוני מרכזי מדי, עמוק מדי, חשוב מדי מכדי לשחק איתו משחקים של בדלנות. ישראל היא ידידה קרובה, ובין אם אובמה ירצה בכך ובין אם לאו, הסתבכות שלה בסוריה, אינתיפאדה בגדה או עימות עם איראן יהפכו בתוך שניות בודדות למרכיב המרכזי בסדר היום שלו. המצב כיום במזרח התיכון לא מאפשר לאמריקאים לטמון את הראש בחול ולהתחיל לשחק משחקים אסטרטגיים ארוכי טווח שתכליתם יצירת לחץ הדרגתי על הישראלים והפלסטינים. הביצה הזו מבעבעת עכשיו. היא מאיימת להתרחב ולבלוע שחקנים נוספים. האמריקאים חייבים לפעול. האחריות ממילא תיפול על אובמה. אם תהיה התפרצות בשטחים, יאמרו שהפסיביות האמריקאית בקידום תהליך מדיני הייתה יהירה ומנותקת. אם ישראל תתקוף באיראן לבדה והאזור ייקלע למלחמה, אובמה ייתפס כמי שנכשל פעמיים, פעם אחת בבלימת איראן ופעם שנייה בהרגעתה של ישראל.
הידרדרות היציבות בגבול הצפוני, עניין שממילא כנראה יקרה, תעסיק מאוד את הממשל האמריקאי. איך שלא מביטים על זה, האמריקאים לא יכולים להרשות לעצמם הזנחה. אין הזנחה שפירה. כל הזנחה תהיה ממאירה, ואמריקה תשלם את המחיר (ואנחנו נשלם כפליים).
בשקט-בשקט, לפחות עבורנו, המלחמה במאלי מגיעה לידי רגיעה זמנית. לעת עתה, הצרפתים הביסו את הארגונים האיסלאמיסטיים הרדיקליים. טימבוקטו וספריותיה המפורסמות בידיים צרפתיות, וההריסות נאספות. הלחימה עודנה נמשכת, וסביר להניח שתימשך; ארגונים מהסוג של הג'יהאדיסטים משבטי הטוארג מעדיפים להימנע מהתנגשויות ישירות. שר ההגנה הצרפתי אמר כי נהרגו מאות לוחמי ג'יהאד, ונתן השבוע בפעם הראשונה מושג לגבי עוצמת הלחימה המתחוללת.
אבל בינתיים - ויו לה פראנס! הקולוניאליזם הטוב והמיטיב חזר. הנה הנשיא פרנסואה הולנד מוכיח שוב שדווקא הסוציאליסטים נהנים מהילה לוחמנית. המאבק למען חירות, צדק ושוויון (בעיקר החירות של צרפת להתערב ב"פראנסאפריק", המדינות שבהן שלטה בעבר) הצליח. הלוחם האמיץ, עד לא מזמן איש שכונה "מר מרשמלו" בצרפת, נחת השבוע במאלי לקול צהלות הילידים, סליחה, האזרחים.
נפוליאון המשחרר קיבל במתנה בכר (תינוק זכר של גמל), והתכבד בריקודים אפריקאיים נרגשים ובזעקות על "המושיע הולנד". כמה זה רחוק ונעים אל מול הצרות בבית, והפופולריות שדעכה עד לאחרונה בכל הסקרים, שלא לדבר על ההבטחות המנותצות לשיקום כלכלי מהיר.
ההצלחה הצרפתית אכן פנטסטית. היא מרשימה משום שהצליחה לטאטא שורה של ארגונים חמושים עד צוואר שדיברו גבוהה גבוהה על מלחמת קודש, אבל עסקו בעיקר בשבועות האחרונים בניסיונות להימלטות אפקטיבית. הצרפתים הוכיחו נחישות מרשימה ושיגרו מסר אימפריאלי למושבות שלהם לשעבר - אנחנו פה כדי להישאר. זה מעט משעשע שמי שעושה זאת הם הסוציאליסטים, אך מי שמכיר את עוצמת היחסים האפריקאיים-צרפתיים לא יתפלא. עבור צרפת, אפריקה היא החצר האחורית. היא גם המקום, אגב, של העסקאות המלוכלכות והכסף הגדול.
מאידך, הדיבורים על יציאה מוקדמת של הכוחות הצרפתיים - אולי עוד בסוף החודש - עשויים להיות תחילת הסוף. הכוחות האיסלאמיסטיים ספגו מכה קשה מאוד, אך הלחימה עד כה הייתה במישורים. המורדים נמלטו להרים, ומשם הם יעשו בדיוק מה שהג'יהאד ניסה והצליח לעשות לאמריקאים בעיראק - מלחמת גרילה מדממת. הרי אם עוד שלושה שבועות שוב יזרמו האיסלאמיסטים מצפון ויכבשו את רוב מאלי, התוצאה היא שדבר לא הושג. אך אם הצרפתים יישארו, הם יהפכו למטרה. למעשה, הם יתמרצו את הג'יהאד הכלל-אפריקאי למלחמת קודש. עכשיו הצרפתים מגלים אמיתה גדולה על התערבויות מהסוג הזה - החוכמה היא בעיקר לדעת איך לצאת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם