דמוגרפיה ולא גיאוגרפיה
הביקורת כלפי החלטת הממשלה בדבר סוגיית הבדואים בנגב מפספסת את הנקודה: הבעיה הדמוגרפית היא הסוגיה העיקרית
בשל כך, ספגה הממשלה ביקורות מימין ומשמאל. גורמים בימין טוענים שמדובר בהחלטה חסרת אחריות הנובעת מכניעה ללחצים, מייתרת החלטות קודמות בעניין ופוגעת בכושר עמידתה של המדינה מול תביעות עתידיות. גורמים בשמאל טוענים שההחלטה דוחה תביעות מוצדקות רבות של הבדואים וכן שהיא תגרור העברת עשרות אלפים מהם ליישובים שספק רב אם יוכלו לקלוט אותם.
הביקורת כלפי ההחלטה נוגעת גם לעיתויה – נכונה כשלעצמה: זה "לא מריח טוב" כאשר ממשלת מעבר מקבלת החלטה כה משמעותית, כאשר הפיקוח הציבורי והפוליטי רופפים והלגיטימציה להחלטות ממשלה הרות גורל נמוכה.
הן הביקורות מימין והן אלו משמאל מתייחסות לסוגיה הבדואית קודם כל כאל בעיה גיאוגרפית, כלומר בעיה הנובעת מהמתח בין תביעות הבדואים לקרקעות בבעלותם לכאורה לבין רצון המדינה לוותר על כמות קרקעות מזערית ככל הניתן. אך הבעיה האמיתית בסיפור ברמה הלאומית איננה הבעיה הגיאוגרפית, אלא הבעיה הדמוגרפית והחברתית השלובות זו בזו.
האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה היום כבר למעלה מ-200,000 איש ובמשפחה ממוצעת יש 6-8 ילדים. הריבוי הטבעי בקהילה זו הינו מהגבוהים בעולם. בקצב הגידול הנוכחי, היא צפויה להכפיל את עצמה תוך פחות מ-15 שנה, כלומר בעוד 30 שנה היא צפויה למנות קרוב למיליון איש.
לכך יש להוסיף שני נתונים: רוב המשפחות הבדואיות נמצאות בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי ושיעור האבטלה בציבור זה גבוה מאוד – 30 אחוז בקרב הגברים ו-80 אחוז בקרב הנשים. בקרב הבדואים שבפזורה (אלה הגרים מחוץ לעיירות המוסדרות) הנתונים קיצוניים אף יותר מאשר באוכלוסייה הבדואית בכללותה.
מתגלה לעינינו תמונה דמוגרפית-חברתית מבשרת פורענות: חברה הגדלה בקצב מסחרר, שבה עשרות אלפי ילדים סובלים מהזנחה מתמשכת ומחינוך מוגבל המובילים לניכור כלפי המדינה והידרדרות לפשע. במתכונת הנוכחית, מדובר בחבית נפץ.
ואולם, נראה כי יוזמי התוכנית הממשלתית להסדרת ההתיישבות הבדואית דווקא מבינים זאת. החלק החשוב בתוכנית מסתתר בפרק בשם "פיתוח וצמיחה כלכליים" שעניינו השקעה בהיקף של 1.2 מיליארד שקל לאורך חמש שנים באוכלוסייה הבדואית, כאשר חלק הארי של התקציב מיועד להעלאת שיעור התעסוקה ולשיפור החינוך הפורמלי והבלתי פורמאלי. אם המשאבים הללו יושקעו באופן יעיל, הדבר עשוי לשפר באופן ניכר את רמת החיים של הבדואים. עם העלייה ברמת החיים, באיכות החינוך ובתעסוקת הנשים – גידול האוכלוסייה עתיד להתמתן.
חרף פגמיה של התוכנית, התועלת הצפויה הופכת את החסרונות לשוליִים. גם אם מדובר בוויתור של המדינה על עשרות אלפי דונמים, הצלחת התוכנית עשויה לפתור את הבעיה האמיתית של החברה הבדואית – הבעיה הדמוגרפית-חברתית. המחיר של כמה עשרות אלפי דונמים שווה את זה.
אינני טוען שעל המדינה להיענות לכל התביעות – הרי ברור שהמהימנות של חלקן הגדול מוטלת בספק רב. אולם ברמה הלאומית, התועלת של יישום מוצלח של התוכנית עולה בהרבה על מגרעותיה: שיפור בחינוך ובתעסוקה לקהילה הבדואית במקביל למגורים ראויים וחיבור לתשתיות בסיסיות עבור בני הפזורה, יהפכו את החברה הבדואית כולה לחברה בעלת איכות חיים גבוהה יותר וקצב גידול מאוזן יותר, חברה המשתלבת בציבור הישראלי ומנוכרת פחות למדינה ולמוסדותיה.
זהו, פחות או יותר, התהליך אותו עוברים הבדואים בצפון הארץ בעשורים האחרונים. ולמרות שגם שם הבעיות רחוקות מלהסתיים, המצב טוב בהרבה מאשר אצל הבדואים בדרום. צו השעה הוא טיפול בחבית נפץ דמוגרפית-חברתית זו, גם אם משמעות הדבר הינה פשרות בהיבט הגיאוגרפי. אולי תוכנית זו איננה הדבר הצודק ביותר, אך היא הדבר הנכון לעשותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם