בחירות 2013 – נבחרת הנבחרים של ישראל
פחות מ-24 שעות לפתיחת הקלפיות: הם צדקו וטעו, נזפו והתחנפו, תקפו וספגו, התרסקו והתקמבקו. קבלו את הגיבורים הלא אלמוניים של בחירות 2013: מי אכזב, מיהו גיבור מעמד הביניים, מי גיבור השמאל והימין ומיהו הגיבור העממי?
כמו קרוקס, אייפוד או אוהל בשדרה, שאול מופז פשוט יצא מהאופנה. לא שהוא באמת היה שם. יו"ר קדימה נתקל בתקרת הזכוכית שהשאירה לו ציפי לבני - מפלגה שהיא הדבר הכי נכון, לבחירות 2009. אלא שכמו כל טרנד משומש, גם מופז תפס לבסוף גל רטרו. תשדירי הבחירות של קדימה נזפו במצביעים (ביעילות, יש להודות) לבל יזלזלו ברמטכ"ל לשעבר, בוגר הסיירת, אפילו שהוא "לא טרנדי". למעשה מופז התחנן ליחס מאותה הסיבה שהאוורסט שואב מטפסים: מפני שהוא שם.
שרה נתניהו תרכיב את הממשלה הבאה. לא שמעתם אותה במערכת הבחירות החולפת, בקושי ראיתם, אבל רוח אשת רוה"מ מרחפת על פני המים הקואליציוניים. הצ'ילבות של השרה - ראשי הלשכה נפתלי בנט ואיילת שקד, שעזבו בטריקת דלת - שותים מנדטים למפלגת השלטון ומסרבים לנדב פרטים על הגברת. מה כן למדנו? שהיא עברה קורס טרור, שבעלה תותח, שהוא מוכן לשלם 80 אלף שקל בשביל לשמוע את זה, שייהרג העולם ותיכנס חד"ש לקואליציה - כל עוד זה תלוי בגברת, בנט לא יראה מושבי עור צבי ואור יום בממשלה.
תשכחו ממעילי הדובון, העוזי על הכתף, השפמים ושירת "עוצו עצה ותופר". נער הפוסטר של הימין הדתי-לאומי גר בכלל ברעננה, מקריח, מיליונר ומתעקש ללחוץ יד לדנה ויס. דתי, אבל הכי אחי. נפתלי בנט, בפעילות רשת מסיבית והסוואה יעילה, העביר את המגזר אקסטרים-מייקאובר )אבל ויתר לאורי אורבך על השפם( וסיפק לביבי-מי-יכול-לי את סיוט הבחירות האולטימטיבי: אלטרנטיבה. את המצביעים שכנע באמצעות טיעון אידאולוגי, נחרץ ומנומק, כזה שאי אפשר להפריך: "בנט זה אח". עכשיו לכו תוכיחו שאין לכם אחות. אחרי הבחירות יצטרך בוגר הסיירת ללמוד תורת לחימה חדשה, אבל מוכרת: ירי בתוך הנגמ"ש, לפיתה וזריקה החוצה מהרשימה המשותפת.
הוא הוריד את מחירי הסלולר, חצה את הים לשניים והנחית עשר מכות על מצרים. משהתכף אשוב - כחלון נדמה לרגע למושיע המבושש להגיע של עם ישראל. אם להאמין לאהדה הציבורית ההיסטרית, משה התנכי ביצע פרסה שמימית וכבש בסערה את כס הכחלון. משם האכיל את המון העם אייפונים ודקות שיחה, השקה את עיירות הפיתוח במסרונים חינם וגאל את השכבות החלשות מעול קנסות היציאה. תנו לו קדנציה נוספת והוא יאמר לצרותינו - די. אלא שהמציאות נסית פחות ופוליטית יותר. משה כחלון, שר התקשורת והרווחה היוצא, הספיק לפרוש, לשגר ספין או שניים ולבסוף להיכנע ולהמליץ בפנים מכורכמות "רק ביבי". בסוף , הדרך מובילה לראשות מינהל מקרקעי ישראל ומי יודע, אולי לכס ראש הממשלה המזרחי הראשון. עוד ארבע שנים וביבי אחד, וזה קורה.
רק לפני חצי שנה הבטיחו החברים מ"התנזים של דרעי" שכשאריה ישאג מי לא יירא. במקום שאגה, דרעי שחרר את אותה יללה מוכרת שעליה גאוות המפלגה: לקחו לנו, שתו לנו, הרוסים, הלבנים, הגויים מ"הבית היהודי". דרעי הצליח במו ידיו לסכל 13 שנות אלי ישי ולהנחית על ש"ס טעויות אסטרטגיות בלתי נסלחות. תשדירים גזעניים, קמפיין צולע ("אלה שאין להם?" דפני ליף התקשרה וביקשה את המחאה שלה בחזרה) ודורסנות כלפי היריבים מבית. אם תוצאות הבחירות לא יחזירו את הצבע ללחיי המפלגה, דרעי הולך לקלל את היום בו יצא את שערי הקלבוש. מילא הקאמבק המגומגם, אבל ארבע שנים באותו חדר עם אלי ישי? השם ישמור.
אם דרעי מתיימר לייצג את אלה שאין להם, יאיר לפיד רץ בשם אלה שיש להם, אבל לא מספיק. לו עצמו יש, כלומר היו, משכורות יפות, חיים יפים עוד יותר, ציטטות זמינות לכל עת - הכל חוץ מבגרות מלאה. ולמרות הכל, מעמד הביניים מתעקש לראות בלפיד את מה שהוא הכי אוהב: את עצמו. אמצע הדרך, בין ימין פשרני לשמאל אולטרה-לייט, בין ישיבה עם חרדים לאילוצי קואליציה (יבוא לך יאיר, יבוא לך), בין מעמד הביניים ליעקב פרי. אפור, אם כן, זה הנוצץ החדש.
אם להאמין לסקרים, זהבה ושלושת המנדטים יכפילו את כוחם בכנסת הקרובה. כך או כך, נראה שמצביעי השמאל זולגים למפלגה המובהקת, הצבע חוזר ללחיים הירוקות של מרצ ואפילו "ארץ נהדרת" פרגנה בחיקוי. לזהבה גלאון יש הרבה סיבות לחייך. בשעה שיחימוביץ' סופגת אש ידידותית, לבני עסוקה בספינים ויאיר לפיד מכחיש כל קשר - גלאון חטפה את דגל השמאל והניפה אותו על הסירה הטובעת. בתקופת בריחה המונית לאזור המרכז, גלאון לא היססה להציע בית חם למצביעי השמאל הנבוכים. זה כנראה ישתלם לה.
אם לא בשבילכם, בשביל הנשיא פרס. אם לא בשביל פרס, בשביל בר רפאלי. צאו להצביע, רוצו, אתם עוד פה? כי לדמוקרטיה אין את כל היום. בחירות 2013 נערכו בסימן נדנוד לאומי מציק ומצקצק. מן קריאה קולקטיבית דחופה לרוץ ולבצע בדמוקרטיה את זממנו החוקי, האחראי, המתבקש. כאילו מעולם לא גרפו פוליטיקאים את המנדט שקיבלו ועשו בו כטוב בעיניהם; כאילו מעולם לא בגדו בבוחר והחניפו לבעלי עניין וממון; כאילו הרע במיעוטו הוא בהכרח הטוב בדיעבד - הקריאות לעידוד הצבעה נותרו אילמות מול השאלות הגדולות. אבל למי זה משנה? צאו להצביע, רוצו! אם לא בשביל הדמוקרטיה, בשביל בר רפאלי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם