איך יצאו הקיבוצניקים מהמשחק הפוליטי?
הם חרצו גורלות בי-ם ואח"כ התייצבו לתורנות חדר אוכל. 85 חברי קיבוץ כיהנו בכנסת, והפעם נראה שלראשונה, לא תהיה להם כל נציגות במשכן
בדרך כלל התעודה עושה את שלה, אבל הפעם המאבטח לא הכיר אותו ולא נתן לו לעבור. ידלין, חתן פרס ישראל 2010, המתין נבוך בצד כחצי שעה, עד שהגיע ה"בוס" וגאל אותו מההשפלה. את האוטובוס, אגב, פספס. אמרת לעצמך: איך זה ששכחו אותי?
"אין לי שום בעיה שלא מכירים אותי. כששואלים: 'מי אתה?' אני תמיד משיב: 'אבא של עמוס'" (האלוף עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן ומתוקפי הכור בעיראק, מ"ח).
ידלין , קיבוצניק כל חייו, עזב את הכנסת לפני 33 שנה בדיוק. הכנסת הבאה, כך מסתמן, תהיה הראשונה בתולדות המדינה שבשעריה לא יבוא שום קיבוצניק. הקשר בין האפשרות הזאת ובין התקרית בתחנה המרכזית הדוק מכפי שנראה.
העובדה שאנשים כידלין, המסמלים תנועה ציונית מובילה, נמחקו מתודעת המאבטח, הכשירה למעשה את דחיקתם מהכנסת. כן קיבוצניקים, לא קיבוצניקים, איש לא יחוש בנפקדותם. הרי ממילא אינם קיימים. אלה שאיכשהו קיימים מוצבים במקומות לא סבירים. העבודה תצטרך לזכות ב-24 מנדטים כדי שיונה פריטל ממעלה החמישה תראה מבפנים את הכנסת.
"התנועה" תזדקק ל-11 כדי שאהרן ולנסי מכפר גלעדי יושבע לח"כ. מרצ תידרש ל-7 וקדימה ל-5 כדי שאבשלום וילן מנגבה ושי חרמש מכפר עזה יחזרו לבית. נכון, יהיו כמה שביורוקרטית עונים על ההגדרה הקיבוצית. בוגי יעלון ("הליכוד-ביתנו") רשום עדיין כחבר גרופית, אך שנים שהוא לא גר בקיבוץ. זבולון כלפא, ממפוני גוש קטיף, חבר אמנם בשומריה ומדורג במקום 7 ברשימת הבית היהודי, אך אינו נחשב לבשר מבשרה של התנועה הקיבוצית. "אנחנו לא קוראים לו קיבוצניק", אמרו לי החברים בגבעת ברנר.
לא תמיד היה ויכוח בשאלה מי הוא קיבוצניק. כל ישראל ידעה שבן גוריון - בתקופתו השנייה כראש ממשלה - היה חבר בשדה בוקר, שישראל גלילי חבר בנען, שיגאל אלון בגינוסר, שישראל ברזילי בנגבה ומרדכי בנטוב במשמר העמק. אלה ואחרים חרצו גורלות בירושלים כל השבוע, ובסופו היו מגיעים הביתה, יורדים מרכב השרד, לובשים בגדי עבודה ומתייצבים ל"גיוס" במטע או לתורנות בחדר האוכל.
26 ח"כים מהקיבוצים שירתו בכנסת הראשונה, פי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסייה דאז. הגדילו להיבחר חברי משמר העמק ועין חרוד, ששיגרו חמישה ח"כים כל אחד. בסך הכל כיהנו 85 חברי קיבוץ בכנסות לדורותיהן. רובם ידועים, אחרים אלמונים כצבי לוריא מעין שמר ומרדכי שטנר מעין חרוד, שהיו חברים במועצת העם וחתמו על מגילת העצמאות.
מתמונות כולם עשתה חגית לירון מבית אלפא סרט פשוט ומרגש. הפריימים בשחור-לבן חולפים על פניך, "עמק שלי" מתנגן באוזניך. אתה רואה את האנשים עם הצווארון הלבן על דש הז'קט הפועלי, עם המשקפיים עבות המסגרת, עם שיער הפרא שתוחם קרחת פילוסופית. אתה שואל: איך זה שהכנסת ה-19 מוותרת על נציגי התנועה שהצמיחה אותה?
ייתכן שהבית שייבחר ביום שלישי הקרוב יבטא את שיאו של תהליך חילון התנועה הקיבוצית. מי עוד רוצה להתהדר בהיותו קיבוצניק? "הרוטיניזציה של הכריזמה", קוראים לזה הסוציולוגים. שחיקת הנציגות הקיבוצית בכנסת מסמלת אולי את שחיקתה הסופית של תורה שנתנה קרדיט גדול מדי לאופיו של האדם. שייחסה לו יכולת לוותר על תחרות, על מעמד, על צבירת רכוש. קיבוצניק שאין לו כל המאפיינים האלה חדל להיות קיבוצניק, ואם ככה - מי צריך אותו בכנסת?
זה היה מסע מזורז שהביא אותנו לחמישה קיבוצים ביומיים, בשבוע שבו ישראל עלתה על גדותיה. הכבישים הוצפו, העמק היה חלום רטוב, אבל הפורד פוקוס נסעה בעקבות הגעגוע.
רוח המדבר הנוראה פורעת את רעמתו הלבנה של אהרן ידלין. אנחנו ממהרים לתפוס מחסה בביתו, "החדר", הוא קורא לו ב"קיבוצית". שכונת הוותיקים בחצרים מכונה "הוותיקן", וידלין הוא האפיפיור. כמעט 70 שנה שהוא בנגב. בתחילה בבארי ואחר כך בחצרים. בן גוריוניסט עד היום. "הגדול מכולם", הוא מסביר לי.
21 שנה עברו על ידלין בכנסת. היה יו"ר ועדת החינוך, סגן שר ושר חינוך בממשלת רבין הראשונה. ידלין התערבב במה שכונה אז "אצולת היישוב".
גיסו היה עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז בששת הימים. בן דודו היה אשר ידלין, שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל, הורשע בפלילים וסימל את שקיעת העבודה. לאשתו המנוחה קראו עדה, בתו של דוד הכהן, ממנהיגי היישוב בטרום-המדינה.
בחדר עבודתו תלויה תמונה של ברל שקיבל במתנה מדוד הכהן. בסלון פסנתר ומעליו קופת קק"ל. לצדו קריקטורה של בעל הבית במדי ספיידרמן, ודגל כחול לבן עם הכיתוב: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". על הקירות ספרים שורות-שורות. נפגשנו לפני שעמד לעלות לירושלים להשקת החלק החמישי של כתבי פילון האלכסנדרוני. ידלין חישב בקפידה את זמנו, שלא יפספס
אם הח"כים הקיבוציים באמת ייעלמו, הסביר, זה יהיה כי הקיבוצים נחלשו כתנועה. בהתחלה היה אמנם פיצול ארגוני בין ה"איחוד" של מפא"י, "המאוחד" של אחדות העבודה ו"הארצי" של "השומר" ומפ"ם. אבל נשמרה אחדות העקרונות - הרכוש היה שייך לכל, הקיבוץ דאג לכלכלה, לחינוך ולבריאות. אבל דווקא כשהקיבוצים התאחדו לתנועה אחת, התחולל המשבר הכלכלי של שנות ה-80 ופער תהום אידאית.
מ-270 הקיבוצים נותרו כ-60 ששומרים על השיתופיות, ובהם חצרים. השאר הם קיבוצים דיפרנציאליים, שבהם השירותים מופרטים והשכר הולך לחבר, לא לקופה המשותפת. השינויים האלה פגעו, לדעתו, בקיבוצים. העבירו אותם טלטלה אידאולוגית שגרמה לפיצול פוליטי. קיבוצניקים נרתמו למסגרות תמוהות והחלישו את תנועתם. הוא מזכיר במיוחד את שמואל ריפמן, ראש מועצת רמת הנגב מרביבים. "מה פתאום אתה ב'ישראל ביתנו' עם ליברמן? מה זה?"
וגם מי שנשארו בעבודה טעו. במקום לאחד כוחות ולהריץ מועמד אחד שיתפוס מקום טוב, הריצו שלושה (דוד דרומולביץ' מרמת רחל, שימי בראון משפיים ויונה פריטל ממעלה החמישה, מ"ח). "פרדוקסלי שדווקא כשהתנועה מאוחדת ארגונית יש כזה פיצול פוליטי, שמתבטא במצב ברשימות".
אולי באי הצבתכם במקומות ריאליים אמרו לכם: "עם הפיצול הפוליטי והשכר הדיפרנציאלי אתם כמו כולם, אז בשביל מה צריך אתכם"?
"זה לא מדויק. כל מפלגה רוצה קיבוצניק. קדימה שמה את חרמש במקום 5, לבני שמה את ולנסי במקום 11, במרצ חבר ערבי ניצח את וילן, אז במקום ב-5 הוא ב-7. זה לא רחוק-רחוק".
אלה עדיין לא מקומות ריאליים. אולי הבעיה היא בכך שהפסקתם להיות אידאליסטיים כמו המתנחלים, למשל?
"בסדר, אבל מפלגות השמאל-מרכז שאנחנו קשורים אליהן לא הופכות את המתנחלים לאידאל".
אתה לא חושב שבתודעה הלאומית הם תופסים את המשבצת האידאליסטית שתפסו בעבר הקיבוצים? "אני לא חושב שהם מחליפים את הקיבוצניקים. ברור שיש להם אידאל להתיישב מעבר לקו הירוק. אבל הם מקבלים שם תנאים טובים מאוד. אלה לא האוהלים והצריפים שגרנו בהם עשרות שנים".
אמרת לי שתצביע לעבודה, אבל האם נוח לך שיחימוביץ' מעלימה את השלום?
"אני מתייצב מאחוריה. היא עשתה מהעבודה מפלגה משמעותית. עם זה סיפרתי לה שהנוער שלנו הולך לשנת שירות, 'שין שין' קוראים לזה. הצעתי לה שתדבר גם היא שין-שין: שלום ושוויון".
ומה היא ענתה לך?
"שהשלום לא תלוי רק בנו, ולכן צריך לשים את הדגש על מה שכן תלוי בנו".
היא התייעצה איתך פעם? "כבר לא מתייעצים איתי".
הדרך לעין חרוד מתנהלת באפלולית הבוקר. עננים נמוכים מעל, שיטפון חום מתחת. הרדיו משדר ש-669 הוקפצו לחלץ נצורים על גג, מה שנותן תחושת חיים במדינה נורמלית. גם פה מותר לסבול מדי פעם מפגעי טבע ולא מפגעי אדם. פונים שמאלה לעין חרוד איחוד, אבל אי אפשר להגיע דרכו למאוחד.
השניים האלה היו פעם אחד, אבל מלחמת עולם אידאולוגית לפני יותר מ-60 שנה קרעה מהמאוחד את תומכי מפא"י, שהקימו את האיחוד. עין חרוד נחשב למייסד תנועת הקיבוץ המאוחד והיה טריטוריה מאוד פוליטית. מנהיגים כלובה לויטה, אהרן ציזלינג ויצחק טבנקין סיפקו את מנת הלהט ההתיישבותית.
ב-14:30 בצהרים עין חרוד הוא קיבוץ ללא להט. הקור דוקר את הלב והסערה באוויר. המזכירות נטושה, אין מישהו לדבר איתו, חוץ מיעל. "אני אקבל אתכם בחלוק, אבל אל תתלהבו, עוד שמונה חודשים ימלאו לי 90", היא מודיעה מראש בטלפון.
יעל היא אלמנתו של יוספל'ה טבנקין הפלמ"חניק. אביו, יצחק טבנקין, היה המנהיג הדומיננטי של הקיבוץ המאוחד, חבר הכנסת הראשונה והשלישית והמטיף הגדול ליישוב ארץ ישראל השלמה. בשלב הזה השמיים כבר ממש מתפרעים ואנחנו מחפשים בטירוף את הבית של יעל. רצים על הדשא הביצתי, אך נוחתים אצל יעלה טבנקין, אשת טל, בנו של אהוביה ונכד של יצחק, ששולחת אותנו לנטע, אשת הנכד גלי, בנו של המשורר משה טבנקין, שמראה לנו סוף-סוף היכן גרה יעל.
טבנקין, כמובטח, מקבלת אותנו בחלוק אדום. מרכיבה משקפיים ואוזניות שמע, מציתה סיגריה "כי בגיל 90 אין טעם להפסיק". היא מצחיקה וחריפה, אבל מודה ש"שמות של אנשים בורחים לי מהראש". בקיבוצה המופרט חיה יעל מפנסיה של 3,000 שקל. עם הביטוח הלאומי היא מגיעה ל-6,000, אך 1,000 מזה היא משלמת במסים. "ומה שעולה בעיר בסופר עולה גם פה".
את צריכה לחיות בחשבון. "מי שחי מהתקציב בלי הכנסה צדדית צריך לחשב. מבחינה זאת אנחנו מעמד הביניים. יש לי בית שהוא לא שלי למרות שאני חיה כמעט 90 שנה בעין חרוד".
בת ארבעה חודשים הייתה כשאביה, יעקב תמרי, הגיע לכאן עם גדוד העבודה. ארבע שנים עברו עליה בקדחת, "הנה כאן הייתה ביצה", היא מראה לי דרך התריס. את יוספל'ה הכירה מילדות. "בעיה של היכרות לא הייתה, אבל לא הייתה לנו קרבה". שעתה של הקרבה הגיעה "אחרי שהוא שם עליי עין, תסתכל עליו איזה יפה", היא מצביעה על תמונתו.
גם את היית יפה. "ככה אומרים, היינו הזוג הכי יפה במשק". יוספל'ה טבנקין נפטר לפני 26 שנה, אבל היא מדברת איתו יום-יום. על כל דבר, "אבל לא אם חשוב שלתנועה הקיבוצית יהיו חברי כנסת". הקיבוצניקים נעדרים מהמקומות הריאליים, לדעתה, "בגלל טיפול לא טוב" שאת טיבו אין היא מפרטת. אבל אם העבודה תגיע ל-24 מנדטים "תהיה לנו בכל זאת ח"כית קיבוצניקית". הסקרים לא חוזים זאת. "יש כבר 21, עם מאמץ אולי נגיע למטרה".
כידלין מחצרים, גם טבנקין חושבת שהצרה היא בקיבוצים. בעיקר בגלל שחדלו להיות מורי דרך. בכל העליות, עד לרוסית, הייתה לקיבוצים יד בקליטה. בשנים האחרונות השתנה הכל. הבאים חדלו לעבור במערכת החינוך הקיבוצית והמפלגות ניסו לקלוע לטעמם הפוליטי, מה שהפר את האיזון ברשימות. "מה שנחשב עכשיו בארץ הוא לא ההישגים מהסוג שהיו לקיבוצים".
לאילו הישגים את מתכוונת?
"יישוב הארץ, קביעת גבולות, ייבוש ביצות".
באין ח"כים מטעמם תדעך השמירה על האינטרסים של הקיבוצים. טבנקין חוששת בעיקר לקרקעות שעלולות להיגזל מהם. "עין חרוד 92 שנה פה, אז האדמות לא שלנו אלא של הקשת המזרחית?"
מעבר לאינטרס הספציפי, איך תרגישי מול כנסת ריקה מקיבוצניקים?
"כל נושא הכנסת לא כל כך מעניין אותי. אני צריכה להעריך מאוד את הבית כדי לחשוב שהיעדרות ממנו תזיק לתנועה".
ואת לא כל כך מעריכה.
"מי כבר ישב שם? לא שמעתי ממה שמו מ'יש עתיד' כלום על התיישבות. גם שלי שמדברת על צדק חברתי ושוויון לא מזכירה את זה".
אז לא תצביעי לה.
"הרבה שנים לא הצבעתי עבודה אלא בעד כל מיני תנועות של שלמות הארץ. כשראיתי שהעבודה הולכת להיגמר, מהר חזרתי אליה".
ארי ציזלינג גר לא רחוק מיעל. "לא תהיו בכנסת", אני אומר לו, "כי לא הצלחתם להעמיד גלילי, אלון, טבנקין וציזלינג חדשים". ציזלינג שולל את הפרובוקציה. אומר שיש אנשים טובים בקיבוץ, אך מודה שיש מי שלא ידעו את ציזלינג.
אהרן ציזלינג, אביו של אורי, היה ממנהיגי מפ"ם ו"אחדות העבודה". אביו היה רב ונמנה על מקימי בית הכנסת הגדול בתל אביב. הוא עצמו אחראי להשמטת המילה "וגואלו" מהמשפט: "מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו", שהופיע בנוסח המקורי של מגילת העצמאות.
אהרן ציזלינג החזיק בתיק החקלאות במועצת המדינה הזמנית, נבחר לכנסת הראשונה והשנייה והיה בין מייסדי עין חרוד. עד יום מותו חי בקיבוץ ואת הקיבוץ. פעם, בכינוס פוליטי, פגשה אותו תיירת מצרפת שאמרה בהשתוממות לחברתה: "איך ייתכן שהאיש בפוליטיקה, הוא הרי ה'גארסון' שהגיש לי בחדר האוכל".
הבן נרתע מהכנסת בגלל הדמויות שמסתובבות שם. "בגלל כל הלוביסטים שקובעים את גורלנו". ייתכן שהצל הלאומי של אבא עצר אותו בתפקיד מזכיר המשק. אבל אין הוא רוצה לצלול "לניתוחים פסיכולוגיים מעמיקים". כשדיבר על הסיבות להיעדרם הצפוי של הקיבוצניקים הוא נשמע יותר כואב מזועם. "היינו לשעיר לעזאזל של החברה, ממנרה עד אילת תוקפים אותנו. מוציאים לנו שם רע".
מאיפה נובע ה"אנטי" הזה?
"אנשים שכחו מי נתן להם את המדינה. הבאנו את המדינה כמתנה לעם היהודי".
אולי אלה לא האנשים ששכחו אלא אתם שהשכחתם, שהסתגרתם עד להיעלמותכם מהכנסת?
"נכון שגם אנחנו הסתגרנו, אבל זה כי אחרי מהפך77' ניסינו לשרוד בכל מחיר. פשוט לא הייתה לנו ברירה. כל הזמן חיפשו אותנו".
אורי ציזלינג פגש את ההתנכלות, לדבריו, כשעמד לצאת בשליחות הסוכנות לקנדה. מכיוון שלא שוגר מטעם בני עקיבא, "שרק להם מותר לקיים מצוות 'פרו ורבו'", לא הכירו בבנו הרביעי. במשך כל השליחות קיבל משכורת של אב לשלושה. הבן הרביעי, מתן, קיבל את הכינוי "המיותר".
"המיותר", אגב, נפצע ממארב חיזבאללה בלבנון שלושה ימים לאחר אסון המסוקים. ארבעה חודשים ישבה המשפחה לצדו, "עד שחזר למצב טוב יותר". כשפנה ציזלינג לביטוח הלאומי בעפולה לקבלת החזר הוצאות נאמר לו: "לא מגיע לכם, אתם קיבוצניקים". " ואם אגור בעפולה?", התעקש, "אז תקבלו", ענו הפקידים. רק לאחר שגלגל מכתבים לח"כים קיבוציים, קיבל עין חרוד את המגיע לו.
האם בכנסת הבאה תהיה לו כתובת? ציזלינג מקווה שאיש כאהרן ולנסי, "שניהל טוב מאוד את מועצת גליל עליון", ייבחר . למרות שהוא בתנועה של לבני, ולא בעבודה, הוא רואה בו נציג של הקיבוצים.
הרוב אצלכם עדיין מצביעים עבודה?
"אנחנו מפולגים. פעם מאות היו מצביעים עבודה, היום זה לא כך. עברו הימים של דין התנועה".
אז למי נותנים בקלפי?
"גם לליכוד, ואפילו ימינה מזה".
שלשום מלאו 49 שנה למות אביך. מה הוא היה אומר על המצב כיום?
"אני שמח שהוא לא רואה מה קורה. הוא היה משתגע, בעיקר מהמנהיגים עם הוויסקי והסיגר".
על הכביש למשמר העמק אני חושב על סטאלין. בעוד חודשיים ימלאו 60 למות הצאר האדום, ומשמר העמק היה ביתו. הרעיוני כמובן. שנים שסגדו כאן לדיקטטור המחוטט שרצח מיליונים. דור שלם הסתנוור מ"שמש העמים".
אם סטאלין נחשב לשמש העמים, יעקב חזן נחשב לשמש החברים. איש יפה עם עצמות לחיים בולטות ובלורית שלא הידלדלה בכל 93 שנותיו. חזן מעולם לא היה מיניסטר ולא נשא בתואר "מזכיר". עם מאיר יערי ממרחביה הוא תפקד כסוג של נביא. מחזיק תיק החזון בקיבוץ הארצי.
כעין חרוד, גם משמר העמק שיגר נציגות כבדה לכנסת. חוץ מחזן היו גם בני הזוג אמה ומאיר ("יודקס") תלמי , מרדכי בנטוב וחתנו אמרי רון. רון מסביר ששיא הייצוג נרשם דווקא כאן בגלל התפקיד המוביל שהיה למשמר העמק בהקמת הקיבוץ הארצי. "במכונת כתיבה קטנה כתב חזן לקיבוצים פעם ועוד פעם, עד שארבעה מהם הקימו את התנועה".
הוריו של רון, רחל ולוי, השתתפו בוועידת היסוד של הקיבוץ הארצי בחיפה. מרדכי בנטוב, "מייטק", אביה של אורה אשתו, השתתף ב"מנהלת העם" שהוקמה לקראת הכרזת המדינה, "והיה בין 13 האנשים שהחליטו להקים מדינה", מספרת אורה. 11 שנים היה שר והחזיק בתיקי העבודה, הפיתוח והשיכון.
הנישואים שלכם היו נישואים בתוך אצולת הקיבוץ.
אורה: "איזו אצולה, החתונה שלנו הייתה בדיחת הקיבוץ".
אביה, הסוציאליסט האנטי-דתי, התנגד בכלל שיתחתנו אצל רב. ערב אחד עלו על "מק דיזל" ענקי והגיעו לרב של יקנעם. בהיעדר עדים השיא אותם הרב לעיני פועלי דחק.
סא"ל במיל' אמרי רון הוא איש עם עבר. צניחה במתלה במבצע קדש, לחימה בחווה הסינית בכיפור. בן 77 עם לב על בטריות. "היו לי חיים מעניינים מאוד, וסיימתי אותם בגיל 76. הלב שלי הפסיק לעבוד. שמו לי משאבה מלאכותית. היום אני חי מחדש עם משאבה מלאכותית". על מותניו של רון פאוץ' עם בטריות. הן מופעלות כשאין תקע לחבר אליו את לבו. אבל אמרי רון משתדל לקחת בקלילות את הסיפור. "חוץ מלהיכנס לים או להיריון, אני יכול לעשות הכל".
הוא נכנס לכנסת התשיעית, לא הרבה אחרי שבגין שיגר את טיל ההסתה על הבריכות והמיליונרים. רון היה יכול להשתמש בבגין כדי להסביר את הדרת הקיבוצניקים מהכנסת הבאה, אבל הוא מעדיף לקחת אחריות. "הקיבוצניקים צריכים לפשפש במעשיהם. אפשר להסביר הכל במונחים אובייקטיביים וחיצוניים", הוא קובע, "זה משחרר אותך מחשבון נפש. אבל האמת היא שיש תרומה שלילית של הקיבוצים עצמם בעשור האחרון".
למה אתה מתכוון?
"המסר אחרי ההפרטה היה שאנחנו רוצים להיות כמו כולם. אז אם אתה רוצה להיות כמו כולם, למה אתה מבקש לך מעמד מיוחד?"
ולמה שישריינו לך מקום?
"בדיוק. למה אתה מבקש שישריינו לך מקום? אם אתה כמו כולם, אז אתה עוד סקטור. אז יש עובדי נמלים ויש תנועה קיבוצית".
אתה בעצם אומר שהקיבוץ איבד את הייחוד שלו?
"באופן ציבורי הקיבוץ איבד את הייחוד הערכי שלו. הייחוד שלנו אינו של צרכים חומריים אלא של ערכים".
לצד ניתוחי התוכחה האלה, מספר רון על המערכת הערכית שמנסה הקיבוץ שלו לבנות. "שוויון שמבוסס על הסדרים", הוא קורא לו. כך, למשל, למנהל המפעל אין מכונית צמודה כי הוא לא צריך. כשיצטרך, יזמין במחשב כמו כל חבר אחר. ויש חתירה לסולידריות, "לא יתנו כאן לאיש לשכב על הקרח, הקיבוץ יהיה שם בכל צרה".
רון מודע לכך שבמשק שלו קל יותר לתרגל את הערבות ההדדית. משמר העמק הוא קיבוץ שיתופי משגשג ביותר. מפעל האריזות החקלאיות שלו, "תמה", מוכר במיליארד וחצי שקל בשנה. ועדיין הוא חושב שהתשתית להצלחה היא השקפת עולם.
בכל זאת עולות מדבריו שאלות מטרידות. האם תוכל התנועה הקיבוצית לטלטל את עצמה? לקבוע סדר יום חדש שמתאים באמת לטבע האנושי? מה שבטוח הוא, אני חושב לעצמי, שמנסחי ה"נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" לא ממש הכירו אותנו, בני האדם. בחדר האוכל החינמי של משמר העמק אני מעמיס כבדי עוף, הרבה יותר מהצרכים שלי.
בכניסה לנען מכה הברד. אנחנו מוצאים מקלט אצל אליה מהספרייה. אם משמר העמק מזוהה עם חזן, נען היא של גלילי. אליה שולחת אותנו אל עמוס שיפריס, מחבר "ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו", אבל שיפריס מסרב לראות אותנו, אלוהים יודע למה. אצל יוני שילה, "חסיד גדול של הקיבוץ", אנחנו זוכים, לעומת זאת, לתה ולסימפטיה.
הרגע סגר את "סטאלין" של אדווארד רדזינסקי והוא עדיין חזק תחת הרושם. "אי אפשר לומר שמה שקרה לפני שנים לא יכול לקרות שוב", הוא מנדב מסקנת אינסטנט. אני שואל אם הוא מוצא במנהיגים היום קווים סטליניסטיים, ושילה משיב: "בכולנו יש משהו סטליניסטי, הקווים קיימים אצל כל מנהל שרוצה לשלוט".
גלילי היה הלוחש הבכיר על אוזנה של גולדה. מנסחן של כל ההחלטות הבעייתיות. מכיוון שהיה כזה חשוב, לא נדרש למלא תורנויות. בניגוד למשה כרמל, למשל, שהיה גם שר וגם תורן בחדר האוכל. שילה זוכר את גלילי כאיש נעים, אבל לא כמישהו שאפשר להסתחבק איתו. עם המהפך תש כוחו הלאומי והוא נאלץ להחזיר את נסחנותו לגבולות נען.
האם המהפך סימן את נקודת ההתחלה לתהליך שיגיע למיצוי בכנסת ה-19?
"קשה למצוא את נקודת ההתחלה. בכמעט 100 שנות קיבוץ התחוללו תהליכים. ייתכן שהניסיון הקיבוצי להנדס אדם חדש היה למעלה מכוחותיו של בן אנוש. רכוש משותף, בית ילדים משותף, כל פסח לכל הילדים אותם סנדלים, אותה חולצה לבנה - הדברים האלה מייצרים משהו שהתחדד והלך, ולא לטובת הקיבוץ".
היה משהו בטענות עיירות הפיתוח על ההתנשאות שלכם?
"זה לא היה מדעת. אוכלוסייה שלא מצאה את דרכה בקיבוץ הלכה לעיירות. המצב שם היה קשה והקיבוץ שגשג, והנה אנטגוניזם".
ובעקבות האנטגוניזם באה ההסתגרות, "ולא שמנו לב שאנחנו מאבדים את עמדות ההשפעה שלנו. בכלכלה, בצבא, עכשיו גם בכנסת". מקום 24 לקיבוצניקית ברשימת העבודה מאוד לא מקובל עליו. יחימוביץ' עשתה אמנם טוב למפלגה, אבל העמידה שלה מול הקיבוצים הייתה "מוגזמת וגסה. הכל קרה מוקדם מדי, מהר מדי, ופגע באמון שלנו בשיקול דעתה".
תצביע בשבילה?
"לא בשבילה, בשביל המפלגה".
גבעת ברנר הייתה פעם גן העדן האבוד שלי. כשבחוץ העיק הצנע, אבא אפסן את משפט המפתח "קיבוץ הוא קולחוז" ופנה לחבר שלו, איצ'קה. איצ'קה, חבר קיבוץ ונהג באגד, דיבר עם מי שדיבר, ואנחנו הוזמנו לסיבוב במשק. בית הילדים, החדר שעמדנו לקבל, המוסך שאבא עמד לעבוד בו, הבריכה והדשא. מחשבות ורודות התחילו להשתלט על אפרוריות הצנע.
ארזנו מה שהיה מותר, אך ממש לפני תזוזה הגיע קלמן מההסתדרות. נתן לאבא פנקס אדום, בישר לו שקיבל את העבודה בסדנא, ונשארנו לצערי הרב בשעריים. כמי שלא נולד כאן, איבדתי את הצ'אנס להיות צבר. לפרוץ אל לב האריסטוקרטיה הישראלית.
מול ה"כלבו" המופרט של גבעת ברנר מתנוסס הפלאפל של הראל גלבוע (32). בקיבוץ החדש אתה יכול להתפרנס איך שבא לך, והראל משחרר בחדווה עיגולים לשמן הרותח. ייצוג הקיבוצים בכנסת ממש לא מעניין אותו. יש לו חיים משלו, עסק משלו.
אבל את אורי קידר (28) זה מעניין מאוד. איש פוליטי, קידר. עובד במחוז הקיבוצים של העבודה, והדיבור שלו בהתאם. חבל לו שכנראה לא יהיו קיבוצניקים בכנסת הבאה, "אבל אנחנו לא עם סגולה וזה לא סוף העולם". ההצבעה צריכה להיות אידאולוגית, לא סקטוריאלית. "ומה שחשוב הוא מי ידאג להתיישבות העובדת". ויש מי שדואג. לא רק דני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע (מקום 16 ברשימת העבודה), אלא גם בוז'י, גם ברוורמן, גם כבל, גם פואד, גם ברלב הבן וגם שלי, כמובן.
כולם דואגים מאוד. ביקרו עשרות פעמים בהתיישבות העובדת, אפילו כינוס ברמת אפעל מתארגן לכבודה. גם על השלושה שהתמודדו על מקום ברשימת העבודה הוא מדבר בחום מחושב. כולם נבונים, כולם אנשי עשייה מצוינים, "לא פחות מאורית נוקד לפני שנבחרה".
על לוח המודעות בחדר האוכל תלוי מאמר מאת פרופ' שלמה אבינרי, שקורא להעדיף את העבודה על מרצ. לידו פרסומת ל"גלגל יציב, המרצדס של הקלנועיות". בקלנועיות אטומות מפני הגשם מתגלגלים המבוגרים לחדר האוכל. כאן הם עוברים למין עגלות-הליכון, שעליהן יישאו את המגשים מהעגלות לשולחן. חדר האוכל אפרורי והמון מקומות בו ריקים. עגמומיות צהריים שמטיילת בין הצ'יפס לאורז.
בשולחן שמאחוריי מתארגן הפרלמנט של לייזר. רוב החברים נעים בין 80 ל-90 שנה , ואין להם חשבון בדיבור. לייזר, לשעבר מרכז מוסך ומרכז משק, פותח בהצהרה לוחמנית. בגלל מה ששלי עשתה לקיבוצניקים, לא יצביע למענה. "למרות שבהתחלה החלטתי עבודה, אתן בסוף לציפי". אלישע זוקף מבט מהכרובית המאודה ואומר: "זה עצוב".
יורם , שרוכן על עוף ותפוחי אדמה בתנור, בכל זאת יצביע עבודה, למרות המקום הלא אטרקטיבי של פריטל, ו"כי מפלגה לא משנים כמו תחנת רוח". שלמה לוגם ממרק הירקות וקובע שלא סתם המועמדים הקיבוצניקים נמצאים במקום שהם נמצאים בו. "לא ידענו להתאים את עצמנו למצב, הפסקנו להיות אטרקטיביים. מי ידאג לנו עכשיו?"
עמי, מג"ד צנחנים, מסרב להתנחם ב"מועמדי כאילו": "זה של בנט, אנחנו לא קוראים לו קיבוצניק. אנחנו חייבים מישהו שיעשה עבודה לקיבוצים".
שלמה: "תמיד לא אהבו אותנו".
יורם: "עשו מאיתנו מפלצות".
ביציאה מחדר האוכל תופסת אותי גיסיה, חמודה בת 90 ששפתיה אדום אש. "למה כל כך שונאים אותנו", היא שואלת, "אתה חושב שזאת הקנאה? "
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם