משיחיות נשיאותית
לשמעון פרס, דמות מיתית, יש פטור מעובדות. כבני תמותה, אנחנו חייבים להזכיר שרק לאחרונה הפך אבו-מאזן את המופתי הנאצי לדמות מופת
הרטוריקה של פרס נותרה כסלע מוצק. אותה אמונה נלהבת במזרח תיכון חדש, שכולו שילוב של קדמה, הון אנושי חוצה גבולות, פיתוח כלכלי אזורי. המציאות? הוא מעל הדברים הללו. לאנשים בגודל שלו יש פטור מעובדות.
הרי זו לא המציאות שמשפיעה עליו. זה הוא שמעצב את המציאות. דמיון יוצר. לכן הוא רשאי לספר לנו שאבו-מאזן הוא שותף נפלא, ושאם רק לא נדחה את ידו המושטת, הטרור יחזור לחוצותינו, והטרור הזה יזכה להצדקה. אבל אנחנו בני תמותה. לא ישויות מיתיות. ולכן, אין לנו פטור מעובדות. אנחנו צריכים, אולי אפילו מחויבים, לעבור אליהן.
הנואם המרכזי ביום השנה להקמת הפתח היה אבו-מאזן, חביבו של נשיא ישראל. זה היה נאום מעורר צמרמורת. זה לא רק שלאבו-מאזן לא הייתה מילה אחת בכיוון של פיוס, שלום או פשרה. לזה כבר התרגלנו. הצהרות השלום שלו הן רק, או בעיקר, באוזני עיתונאים שמתקשים בהצגת השאלות הקשות. כשעבאס מדבר לקהל שלו, הסיפור שונה.
הפעם הצליח אבו-מאזן לשבור את השיאים של עצמו. הוא דיבר בשבחי המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני. זה האיש שהיה המנהיג הפלסטיני הבכיר בשנות המנדט ובתקופת מלחמת העצמאות. זה האיש שטיפח את שנאת היהודים, הלך לברלין כדי לפגוש את היטלר, לגייס למענו מוסלמים, ולהפציר בו להשמיד גם את יהודי המזרח התיכון.
זה האיש שגם החל לנקוט בצעדים מעשיים לצורך ביצוע ההשמדה, כאשר יזם את "מבצע אטלס" הערבי-גרמני, להרעלת מי השתייה של ת"א. זה האיש שסרבנותו הובילה לנכבה הפלסטינית. והנה, עבאס הופך את המופתי לראשון שבין "החלוצים הראשונים" ש"הותירו על צווארנו ובמצפוננו את צוואתם להמשיך בדרך ... כדי להשיג את היעדים הלאומיים ומימוש הניצחון" (התרגום של החוקר יהונתן דחוח-הלוי, שפרסם את הנאום המלא).
דמויות היסטוריות, צריך להודות, מקבלות הילה מיוחדת בחלוף זמן. הכתמים נמחקים. הדמות הופכת להרואית. גם אצלנו המאבק הלאומי הפך את בר-כוכבא לגיבור, למרות שהוא הוביל את בני תקופתו לאסון בקנה מידה היסטורי. אבל המופתי הוא סיפור של כאן ועכשיו. נאצי לכל דבר ועניין. הקורבנות של המופתי נמקים עד היום במחנות פליטים.
זו דמות המופת של אבו-מאזן. וזה אבו-מאזן שדחה בבוז את ההצעה של אהוד אולמרט. זה אותו אבו-מאזן שהצהיר משהו שהשתמע כוויתור על זכות השיבה (וזכה לברכת הח"מ, שקופץ על כל גילוי של מתינות פלסטינית), אבל מיד הבהיר לתקשורת הערבית שאין שום ויתור. בשעת מבחן, כאשר ההצעה הייתה על שולחנו, הוא ידע רק לסרב. ועכשיו הוא הופך את המופתי לגיבור.
גם אם נתאמץ, שום טעות של בנימין נתניהו, ויש יותר מאחת, אינה מתקרבת לאפס הקצה של סרבנותו של אבו-מאזן. הוא אולי נעים הליכות. הוא אפילו מתנגד לאלימות, וגם זה משהו. אבל האיש לא זז מילימטר אחד מהסרבנות הפלסטינית.
בין המשך מיותר של מפעל ההתנחלויות (שכמעט כולו מתבצע באזורים שבכל מקרה יישארו בידי ישראל) לבין הסרבנות של אבו-מאזן למו"מ ישיר, והמשך תעמולת השנאה בכלי התקשורת של הרשות – הרי שנתניהו יוצא הרבה יותר טוב. זה נתניהו שהזמין את אבו-מאזן להמשך התהליך ללא תנאים מוקדמים. זה אבו-מאזן שמתעקש לסרב.
אבל
פניתי ללשכת הנשיא. שאלתי האם כבודו יודע על הנאום האחרון, הטרי, של אבו-מאזן, ואיך מסתדרים הדברים שלו עם סרבנות השלום של ידידו. לא זכיתי לתשובה. ובאמת,למה שנטריד את האיש הענק הזה בזוטות. אבל בני תמותה חייבים להיות מוטרדים. מאוד מוטרדים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם