שיפודים
בזמן האחרון היד שלי רועדת מול השלט. לא בגלל הגיל, אלא מהפחד לחוות עוד תוכנית עם מחבת מול העיניים. וגם: הקטנוע שגורם לי לבהלה והשלולית, שחולקת כבוד לביאליק
כאשר אני יושב מול הטלוויזיה בערב, ולוקח את השלט כדי להתענג לי על החלפת ערוצים, היד שלי רועדת קמעה מפחד סמוי. - זה מתגבר אצלך לאחרונה? - מתגבר מאוד. - הגיל, חביבי, הגיל. - אבחנה לא נכונה. זה החשש מהמחבת. - מה פירוש? - אני חושש לראות מחבת בטלוויזיה. בזמן האחרון כל זפזופ מציג לי אדם מבשל בטלוויזיה. אפילו כשאני בורח לערוצי גומחה וסדק אני רואה מישהו מבשל. כשאשת נעוריי החמודה מתעקשת לראות תוכנית בישול, אני מפעיל את מלוא סמכותי הגברית ואומר: די, לא עוד מחבת. אבל יש לנו רק טלוויזיה אחת בבית, ולכן נחשפתי לפירות אקזוטיים וראיתי מעשים שנעשו בפתיתים. בסוף קניתי עוד טלוויזיה, 32 אינץ'. קטנה, אבל בלי תוכניות בישול. כך אני יכול להפעיל את סמכותי הגברית למחצה וללכת לחדר אחר כדי להימלט שם מתוכניות הבישול.
השיא הוא מאסטר שף. לא נעים לי לכתוב זאת, מכיוון שיש לי ידיד שם: בני בן ישראל, הטייס, שכינויו הקולינרי הוא מולטו בן, ואכלנו יחד ארוחות נעימות עם ארי דה לוקה ויין אסט אסט אסט באיטליה ואצל חבר משותף בארץ.
גם השופטת מיכל אנסקי היא בת של שני ידידים שלי: אלכס אנסקי ושרי אנסקי האהובה, שאני עצמי קיבלתי לעבודה ב"מעריב" כגרפיקאית מוכשרת, בהיותה יפה כמו היום אבל
לא כל כך.
אני נגד לעשות כזה עניין מאוכל. כשהייתי ילד קטן, ואמרתי על אוכל מסוים שאני לא אוהב אותו, אבא שלי אמר: "אוהבים רק את המולדת". שלא יתקבל בטעות הרושם שהתלהבתי אי פעם מאבא שלי, אבל את האמירה הזאת שלו הערכתי בגלל החיוך שבה, ובעצם הבנתי גם את העומק שבה.
ועכשיו דוחפים לי את כבוד האוכל בשעות המרכזיות בטלוויזיה. נכון שהיה יפה לראות ביקורים במשפחות יהודיות מטביליסי עד בודפשט, אבל בשביל זה לא צריך לצפות שעות בקיצוץ בצל. אגב, לאן נעלמה התוכנית "השגריר" שבה צעירים התחרו על הסברת צדקת ישראל? זה היה הריאליטי הכי חכם בטלוויזיה.
בכלל, מה טלוויזיוני בזה שמישהו טועם אוכל ואומר שטעים לו? איך אתה, הצופה, תדע אם טעים לך? בתוכניות הכישרונות הצעירים בשירה, מכוכב נולד עד דה וויס, אתה יכול לקבוע אם השירה מוצאת חן בעיניך. אילו היו תוכניות מלאכת יד או ציור, היית יכול לקבוע אם מה שהמתמודד יצר יפה בעיניך. ומה כאן? מראה המרק?
בכל יום אנחנו שומעים שילדינו סובלים מהשמנת יתר, אבל כשהם צופים בטלוויזיה הם רואים רק אוכל ועוד אוכל.
קטנוע ומפתחות כנראה לא הולכים טוב יחד. וזה הסיפור. הרכב שלי בעיר הוא קטנוע. מזמן גיליתי שאין דרך אחרת לשמור על כבודי כבן אנוש. אין בתל אביב חניה. חיפוש חניה הוא דבר משפיל. זו פגיעה בכבוד האדם וחירותו. לכן אני על קטנוע. אם אני רוצה לנסוע אני נוסע, וגם לא עוצר בפקקים התמידיים. אני יודע בדיוק של שלוש ספרות אחרי הנקודה כמה זמן ייקח לי להגיע לכל מקום, כשאתם במכונית לא יודעים כלום. אבל הכי חשוב: אם אני רוצה לעצור ולחנות, אני עוצר וחונה. בכלל, נכון שהליכה ברגל היא דבר בריא, אבל אם אני רוצה לקנות אבוקדו אני מעדיף לעמוד כמה שיותר קרוב אליו. בחנויות ירקות שבהן מוצגים הארגזים בחוץ, אני בפירוש עוצר וחונה מול האבוקדו שנראה לי.
לקטנוע שלי אני קורא תמיד וספה, למרות שלאחרונה הוא מסוג הונדה. והנה הגעתי איתו לדלת הכניסה לבית מעריב, העמדתי את קטנועי הטוב על הרגלית, הסרתי קסדה, הכנסתי מעילי לארגז מאחור, היה יום חורף שמשי נאה, הציפורים בין עלי הפיקוסים צייצו את מחשבותיהן על כל זה, והנה אני כבר בתוך המערכת.
פסעתי במסדרונות הארוכים שאני מכיר כל כך טוב עד שאני יודע איזו מרצפת יש מתחת לפרקט בכל נקודה. אחרי חצי שעה יצאתי. בדרך החוצה התחלתי לגשש בכיסים אחרי המפתחות. "לא שוב", גערתי בעצמי בייאוש. לא שוב.
כן שוב. שוב שכחתי את המפתחות בקטנוע.
זה קורה לי כל הזמן. המפתחות נשארים תלויים על הקטנוע כשאני הולך ממנו. מה שאומר שהמפתחות נשארים גלויים לעיני כל מי שעובר ליד הקטנוע. צרור נחמד, ובו מלבד המפתחות של הבית והמכונית המשפחתית יש גם אולר ועט קטן. צרור שימושי.
תקוותי במקרה כזה היא שכאשר אחזור לקטנוע, המפתחות יקרצו לי, תלויים בחן במקום שהם תקועים בו. זה מה שקורה בדרך כלל. זה לא מה שקרה הפעם. היה שם פתק: "המפתחות לאופנוע אצלי. שמי", ומספר טלפון. צילצלתי מיד. הוא אמר: אני בחשמונאים פינת קרליבך ומגיע תכף אליך. הוא הגיע תכף. המושיע, שמי זיתון, התגלה כבחור צעיר. שני חברים נחמדים כמוהו היו איתו.
"אני רוצה להרוג את עצמי", סיפרתי לו על נטייה התאבדותית רגעית מוצדקת, "איך שכחתי את המפתחות בקטנוע?"
"זה קורה לי הרבה", הוא אומר. גם לו יש קטנוע, והוא מספר איך הוא שוכח את המפתחות במשך לילות שלמים. אנחנו חולקים חוויות ומסכמים שעם ישראל עם של מלאכים הוא, כי תמיד המפתחות נשארים בפנים, ואם לא - יש פתק.
הרבה פתקים ראיתי בחיי הארוכים, וכבר קרה לי שחניתי מול תחנת הרכבת (האוניברסיטה)
ונסעתי לנהריה (לצורך סיור במוצבים, בתקופה ששטח דרום לבנון היה עדיין בשליטת תושביו, אנשי צד"ל). רק בלילה חזרתי, בהלה מכה בבטני כשאני מגלה שבכיסי אין מפתחות. מול הכניסה לתחנת הרכבת הקטנוע אמנם במקומו (הקלה) אבל המפתחות לא. ואז, בעודי שואל את עצמי שמא המפתחות בדרום לבנון, מחייך אליי איש הביטחון של תחנת הרכבת, ומנופף לי בצרור המפתחות.
קנו קטנוע. לא רק חניה תמצאו, גם תגלו שיש מאה אחוז אנשים טובים באוכלוסיית הארץ.
מהירות הנסיעה המרבית המותרת בישראל עלתה ל-130 קמ"ש. וזה במדינה שרוצים להקטין אותה עד שאפילו לא תהיה לנו הזדמנות להאיץ.
יום הולדת 140 לביאליק, ובין יצירותיו יש אחת שבה המלך שלמה פגש צפרדע. בסיפור "שלמה המלך והאדרת" לוקח שלמה את מלכת הצפרדעים מחש-מה על כף ידו לעומת פניו, ומנהל איתה שיחה. הם רבו בסוף. איזה מזל. מזל שלא נתן לה נשיקה. היא הייתה הופכת לנסיכה, וכולנו היינו צאצאיה של צפרדע.
oumeir@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם