נפגע חרדה
במשך שנים העיסוק המרכזי שלי היה להשתגע. קצת התעייפתי
לעתים חרדת הקניונים ע"ש דיין יכולה לחבור יחד אל חרדות מסוג מסוים יותר, "חרדת קסטרו" ו"חרדת מבצעי סוף עונה", ואפילו לגרועה מכולן: "חרדת נקודות", שהיא חרדה מן האפשרות שהנקודות של הוויזה פשוט ייעלמו יום אחד ליקום מקביל שבו הן יוצאות לפנסיה ונתקעות על סיפון השיזוף בקרוז שכולל הופעה של דודו אהרון.
ובכל זאת, ועל אף ההתמצאות שלי בשדה החרדות וההתמקצעות שלי בתחום, באופן לא צפוי בעליל נתקלתי לא מזמן בדף אינטרנט שהסביר לי על "חרדת מתמטיקה", שהיא כנראה החרדה
היחידה שלא שמעתי עליה קודם לכן, ואי לכך לא יכולתי לסבול ממנה.
התחלתי לחקור את העניין. במקום אחד אני קורא ש"חרדת מתמטיקה היא תגובה רגשית של אי שקט, מתח ודאגה, המשבשת את יכולת החשיבה והפעולה של הפרט בשעה שעליו להתמודד עם בעיה בתחום המתמטיקה. החרדה עלולה לגרום לתחושת חוסר אונים, שיתוק או חוסר ארגון מנטלי מול חישובים מספריים או בעיה מתמטית" (ויקיפדיה).
במקום אחר אני לומד ש"הבעיה בדרך כלל מתגלה בגיל 8. ילדים עם הפרעה בינונית, או כאלה שלא אובחנו או טופלו, סבלו מאוחר יותר מבעיות בלימודים, מהערכה נמוכה, מתסכול ומדיכאון. הבעיה עלולה להוביל לחוסר רצון להיות בבית ספר ולבעיות התנהגות, לכן חשוב לאבחן מוקדם" (מתוך הבלוג של ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה).
בדף נוסף אני מגלה ש"מכשול מוכר בהוראת המתמטיקה הוא החרדה, שמשתקת ומונעת לימוד אפקטיבי" (מאמר של פרופ' רון אהרוני באתר "הידען". ואילו באחר כתוב: "חוקרים בפסיכולוגיה ובמדעי ההתנהגות מאוניברסיטת סטנפורד מצאו כי בקרב תלמידי כיתות ב' וג' שמאובחנים כסובלים מחרדת מתמטיקה יש פעילות מוגברת באזורים במוח שקשורים בפחד. . . הפעילות המוגברת בעת פתרון הבעיות המתמטיות בקרב הסובלים מחרדת מתמטיקה הייתה באמיגדלה ובהיפוקמפוס, חלקים במוח המזוהים עם פחד ועם יצירת זיכרון" (מתוך יומן הרשת של שלמה יונה).
בסוף הגעתי למסקנה שאני סובל מחרדת מתמטיקה. אין ספק בכך. הייתי מוקסם לקרוא את כל המידע הזה על ההפרעה המרתקת, אך נעצבתי מאוד על שחייתי שנים רבות בלי לדעת שיכולתי לצרף לארסנל ההפרעות הנפשיות שלי את חרדת המתמטיקה, שכעת היה לי ברור שאני סובל גם ממנה.
מאוחר יותר התגאיתי בפני אשתי בהפרעה החדשה שגיליתי ושממנה אני סובל, והיא אמרה שאני אספן כפייתי של הפרעות נפשיות. אתם יודעים מה? עכשיו, בעת שאני מתכונן לכתוב את החלק השני של הטור - שבמהלכו התכוונתי להסביר איך חרדת המתמטיקה השפיעה על חיי ואיך באופן כללי אני סובל מסוגי חרדה שונים ורבים שמזנקים עליי מכל מקום, כמעט בכל רגע פנוי - פתאום אני מבין שיש בעיה. פתאום אני מבין שיש לי נטייה להתנפל על כל דבר שמריח כמו הפרעה נפשית ולהתהדר בו, ממש להשוויץ. ופתאום אני גם מבין שזה קצת אידיוטי.
אצל רוב בני האדם זה בדיוק
אני לא יודע באיזה עולם אתם גדלתם, אבל העולם שאני גדלתי בו לימד אותי שמה שאתה עושה הוא מה שאתה. העיסוק המרכזי שלך (פלוס הבגדים שאתה לובש, מצב חשבון הבנק שלך, המכונית שאתה נוהג בה, המבטא שלך, המוזיקה שאתה מאזין לה והמפלגה שאתה מצביע בשבילה) הוא מה שאתה, הוא הזהות שלך. והטרגדיה היא שבמשך שנים העיסוק המרכזי שלי היה להשתגע. ועשיתי את זה באופן מקצועי וטוטלי כל כך, עד שזה הפך לחלק בלתי נפרד ממני, לזהות שלי.
אותו הדבר קרה לי במקביל בתחום הפרמקולוגיה והנרקוטיקה, שהצטיינתי בו באופן מעורר השתאות, עד שאיכשהו הפכתי לנער הפוסטר של הריטלין. בעצם אפשר להגיד שבמשך חיי הצטיינתי באמת בשני דברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות שלי: נרקוטיקה ושיגעון. ועכשיו אני לא יודע איך יוצאים מזה.
לא מזמן קיבלתי מכתב מקוראת של הטור שכתבה לי שהיא התפלאה (לטובה) לראות שכתבתי באחד הטורים משהו על כדורים ולא הזכרתי מיד אחר כך משהו שקשור לגמילה שעברתי או לתיאבון הפרמקולוגי שלי. והדבר האירוני ואפילו המבדר בכל הסיפור הזה הוא שבמקור, כשכתבתי את המשפט, באמת רציתי להוסיף משהו על הגמילה שלי, אלא שלא הוספתי בגלל שיקולי מקום.
נדמה שיש כמה נושאים שאני נצמד אליהם אוטומטית: הפרעות נפשיות, סמים ומשפחת דיין. שלושת הנושאים שמרכיבים את "קבוצות המיקוד" שאני באמת מרגיש שייך להן: משוגעים, נרקומנים ובנים של.
וכאן נכנס לתמונה, אני מניח, הדימוי העצמי הדהוי שלי, שלא מאפשר לי להמריא מעל קבוצות המיקוד האלו. נו, מילא. אני מניח שיש קבוצות גרועות מאלה שאפשר להשתייך אליהן. למשל ניאו-נאצים חובבי מת'אמפטמין, שחקני כדורסל לשעבר או חברי מפלגת קדימה. בחלק הזה של הטור כבר התכוונתי לשלב הומור קליל ולסיים בתיאור של הרגע שבו הסברתי לאחד מחבריי על חרדת המתמטיקה הטרייה שלי ועל איך היא בוודאי השפיעה על התפקוד שלי בבית הספר, והוא הבהיר לי חד-משמעית: "אל תחשוב שזה שיש לך חרדת מתמטיקה לא אומר שאתה לא אידיוט".
זה היה יכול סיום טוב וקליל לטור על חרדת המתמטיקה, ועל כל הסיבות לכך שאני מאמין שגם אני נפלתי לחרדה הזו. הלא זה החוק: לא משנה על מה אתה כותב וכמה כבד יהיה הנושא, אם תסיים בטון הומוריסטי תמיד יסלחו לך.
אבל נדמה לי שהפעם אסתפק בסיום קצת פחות גרנדיוזי. אני חושב שהגיע הזמן שאירגע מאיסוף ההפרעות הנפשיות שלי, ומהמנהג להרחיב עליהן באוזני כל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע. אני לא מבטיח, אבל אשתדל.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם