המסך ירד
בין הדמעות שזלגו בהלווייתה של ענת גוב היו גם לא מעט רגעים מחויכים. "חשבתי שאני מפורסם, אבל כולם הגיעו בכלל בגלל אשתי", אמר בעלה גידי גוב. ענת וקסמן, ששיחקה במחזותיה, סיפרה על הוראות ההפקה, רגע לפני הסוף: "בלי הרבה הספדים, ושיהיה מצחיק"
בפנייה ימינה לכיוון בית הקברות החילוני בכפר סבא חנו שתי ניידות משטרה בצד הדרך, ושלושה שוטרים עמדו באמצע הכביש וכיוונו את התנועה הכבדה לטקס ההטמנה של ענת. לא נשיא המדינה, לא ראש ממשלה, לא וזיר, אפילו לא ראש עיר. בסך הכל פרידה ממחזאית של תיאטרון, והמשטרה מתקשה להשתלט על מאות המכוניות שפורצות מכל עבר ודוהרות לכיוון השדה הפתוח שתחתיו אדמת השרון הטחובה מהגשם הטוב הזה של תחילת חורף.
"כולם הגיעו בגלל אישתי". גידי גוב סופד לרעייתו ענת צילום: נאור רהב
גוב הייתה תוהה אם המדינה שלנו, זו שהכירה והשתנתה לה כל כך, באמת השתבשה עליה דעתה ככה פתאום באמצע היום מלוויה אחת קטנה של מחזאית, מוכשרת ככל שתהיה. ואם התנועה גדולה ורבים וטובים כל כך באו מקרוב ומרחוק, אז אולי מתחת למדינה נותרה עדיין מדינה עם תרבות ואמירה, או שמדובר בעוד תרועה אחרונה מתוך סדרה של פרידות.
מוני מושונוב, שעשה עם גידי את מסע אלונקות גוג ומגוג, ובילה איתו 15 שנה ב"זהו זה", עמד שעה ארוכה ליד עגלה מכוסה פרוכת סגולה ומהודרת, ורק כשניתנה ההוראה לצעוד לכיוון הקבר, נרעד ממקומו, מבין שעמד כל הזמן הזה ליד ענת ששכבה שם מתחת: "תראה מה היא עשתה מכל המשפחה הזאת, ממש סיירת מטכ"ל. גידי ואני אף פעם לא דיברנו על המוות, אבל הם? לא להאמין".
כל המעניינים והחשובים בתיאטרון, במוזיקה ובשירה עוטפים את החלקה מסביב. אקסטרווגנזה כזאת ששמה לרגע את הפוליטיקאיות בקהל (שלי וציפי) תחת מעטה של פרופורציה. ענת וקסמן, ששיחקה את מה שגוב כתבה, סיפרה על האזהרות והוראות ההפקה האחרונות של ענת רגע לפני ששקעה - "אין לי כוח להספדים, ושיהיה מצחיק"! גוב פיללה שתצליח למות "נכון", ואז זה יהיה מבחינתה סוף טוב, כאילו לדעת מתי לרדת מהבמה בלי להימאס או להישאר לא רלוונטי.
"ענת רצתה למות 'נכון'". משפחת גוב בהלוויה צילום: נאור רהב
הייתה בה היכולת המופלאה לכתוב ולהקים מהשורות להיטים שהדהירו רבבות לאולמות, ועדיין לשמור על צניעות ולהתענג על העמידה מאחורי הקלעים, בלי להישרף בטירוף היחצני. עדנה מזי"א עזבה רק פעם אחת את גידי, וזה כשקמה לספר על הסי-טי הראשון ועל הטלפון מענת שסיפרה: "הכבד נישט גיט (הכבד לא בסדר ביידיש), יהיה בסדר תזרמי איתי"... הן המשיכו לזרום וגוב ניהלה את המוות המתקרב, יישרה אליו את מבטה, והוא השפיל במשך חמש שנים את עיניו.
מזי"א ציטטה את שייקספיר האהוב על גוב, שאמר שהפחדנים מתים אלף פעמים, והאמיצים רק פעם אחת. כשישבו יחד באחד הערבים האחרונים ממש, ביד אחת סוכריית מורפיום וביד השנייה סיגריה, עננה ראשונה הופיעה במצחה של גוב.
היא תהתה באוזניה שמא העולם הבא הוא אותו חרא כמו העולם הזה, ואם כמו פה, מי שמגיע אחרון, לוקחים אותו לרחוץ כלים. לפני שחזרה לגידי, קבעה איתה להיפגש יום אחד בפינת העישון.
גידי הדומע פירק את המתח סביבו ב"חשבתי שאני מפורסם, אבל כולם הגיעו בכלל בגלל אשתי", ומיצה אותה ב"היא הייתה מצוינת". כן, הוא מספר שזה בהחלט לא היה בוקר רגיל אצלו כי ביבי התקשר ודיבר יפה, ופרס הקריא לו שיר שכתב. והבת דניאל הציפה לנו את הדמעות כשסיפרה איך בשלישי שעבר הגיעה להחלטה שהיא משחררת את אמא. החיוך של אמא כבר זלג מהפנים, ואני רציתי לשכב עליה כמו כשהייתי תינוקת. אז נשכבתי לידה ובכינו. אבל די לבכות. כי אמא לימדה אותה שמאוד טוב לישון בצהריים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם