זו ילדותי הראשונה
איך הפסקתי לפחד מהפצצה ולמדתי לאהוב את אבא שלי מחדש
אמרתי לו שא' - אני בבית, ב' - אני בסדר, ג' - התמודדתי עם האזעקה בכך שרצתי לחדר השינה והערתי את אשתי, וד' - הצעדים שאני מתכנן לעשות בתגובה הם להדליק את הטלוויזיה על ערוץ 2 ולשם שינוי להקשיב למה שמשה נוסבאום אומר.
"יופי", הוא אמר. "דאגתי לך".
הדלקתי את הטלוויזיה, וכשהשדרנים על המסך ניסו לנחש מה בדיוק התרחש זה עתה בגוש דן, חשבתי על אבא שלי. הטלפון הזה שלו - זה מה שהכי הפתיע אותי בכל המצב הזה. כן, גם אותי ההתקפה על תל אביב תפסה לא מוכן, אבל היא הייתה מפתיעה פחות מהטלפון שקיבלתי מאבי. לא כי הוא אדם רגוע ואופטימי מטבעו, אלא מפני שמאז ומתמיד היה ברור לי שיש לי אבא לא קונבנציונלי שעושה דברים לפי הציווי הרוחני של פרנק סינטרה, "בדרכו שלו", ולא ממש עובד בצמוד לחוקים של ההורות הקלסית. אבי הוא הרבה דברים, אבל הוא בטח לא הורה קלסי שמתקשר אחרי איומים קלסיים.
בגיל שנתיים עברתי להורים מאמצים בקיבוץ דביר, ומאז יש לי אבא של סופי שבוע. כמעט בכל סוף שבוע הוא היה מגיע לבקר אותי בקיבוץ, והפעילות שלנו, כפי שאני זוכר, התרכזה בשני מוקדים. האחד היה פינת החי של המושב, לשם אבי היה לוקח אותי כשאני יושב על כתפיו ומניח על ראשו זרדים ועלים שקטפתי מהעצים בדרך, בזמן שהוא מעמיד פנים שהוא לא שם לב למעשיי ואני מתגלגל מצחוק נוכח האפשרות שמישהו יראה אותו הולך עם קן על הראש. המוקד השני היה מגרש הכדורגל של הקיבוץ, שם אבי היה פשוט נשכב בין הקורות של השער ונרדם, בזמן שאני בועט לשער. דרך הפעילות הזו היה אפשר ללמוד רבות על הגישה האלטרנטיבית שאבי הוביל: אהבה אבהית תחת עייפות כרונית. לעשות ככל האפשר כדי להיות שם בשביל הילד, גם אם אתה לא ממש מסוגל.
כעבור שנים רבות, כשגדלתי, הבנתי שאבי, בתקופה שהייתי תינוק וילד, באמת לא היה מסוגל לטפל בי (ולפי עדותו שלו התקשה גם לטפל בעצמו), ואז גם הבנתי שהיה משהו יפה בצורה המקורית שבה שיחקנו כדורגל. דרך אגב, יש לי הרגשה שזה מסביר מדוע עד היום אני שחקן כדורגל רע כל כך.
גם כשהחליט פעם אחת להגיע לערב הורים בבית הספר שלי, התיישב במעגל עם שאר ההורים ונרדם - כנראה משעמום. אני מניח כך מכיוון שתמיד כשהבאתי לו את התעודה שלי מבית הספר הוא היה אומר: "אוי, זה כזה משעמם, הכל אותו הדבר". הוא התכוון לזה שכל הציונים שלי היו "טוב מאוד", מה שהיה נכון עד כיתה ח' בערך: אחר כך התחלתי להיות תלמיד בעייתי וכושל. וכשזה קרה, פשוט הפסקתי להראות לו את התעודות שלי.
בעצם אני יכול להגיד שהוא כמעט לא התערב בחינוך שלי. הוא דאג להיות נוכח בחיי והיה מגיע באופן קבוע לטקסי הסיום ולהצגות בית הספר, אבל לא התערב בדרך שהביאה אותי להיות בטקס סיום של היסודי, החטיבה או התיכון. ואני חיבבתי מאוד את השיטה.
פעם אחת בלבד, ואת זה אני זוכר בבירור, כשהייתי אצל חבר שלי במושב, צלצל פתאום הטלפון ועל הקו היה אבא שלי שאמר בטון זועף (יחסית למה שהכרתי אצלו): "תחזור עכשיו הביתה ותתחיל ללמוד למבחן בהיסטוריה שיש לך בעוד יומיים". הבנתי שההורים המאמצים שלי הסגירו אותי לרשויות. האמת היא שגם זה לא ממש עזר לחורבן הפדגוגי שהמטתי על עצמי באותן שנים, וגם במבחן הזה נכשלתי באופן מושלם - כפי שנדמה שרק אני יודע לעשות.
כך שרוב הילדות והנעורים היה לי אבא בסגנון חופשי, שהקפיד על מדיניות נדיבה במיוחד בתחום המתנות. אבא שהצחיק אותי עד דמעות, אבא מפורסם שהיה בתוכניות טלוויזיה ובעיתונים, ושהחברים שלי קינאו שהוא לא האבא שלהם. בזמן שהאבות האחרים אמרו לילדיהם שישברו להם את האצבעות של הידיים אם יתפסו אותם מעשנים, לי היה אבא שכשבאתי אליו בגיל 16 ואמרתי לו שהתחלתי לעשן הגיב בפליאה ואמר: "מה, רק עכשיו?" היה לי אבא לא קונבנציונלי, שהיה לי ברור שהוא מיוחד במינו. גם היו כל מיני עיתונאים, מנחי טלוויזיה וחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע שאישרו את הטענה הזו במאמרים, הצהרות ופרסים, אז הייתי ממש משוכנע בכך.
כשעברתי לתל אביב בגיל 19 הוא הפסיק להיות אבא של סופי שבוע ונעשה אחד מהחברים הטובים שלי. לטוב ולרע היינו מאז ביחד. הוא הציל אותי פעמים רבות ותמך בי ברגעים שלא האמנתי שהוא יהיה שם; אבל האינסטינקטים שלי תמיד נשארו אינסטינקטים של ילד מאומץ, של ילד של אף אחד. לכן אני מתפלא בכל פעם מחדש כשמשהו קונבנציונלי קורה. בתור ילד שהורגל לחיים לא קונבנציונליים, אני תמיד מופתע כשמישהו - במיוחד אם זה מישהו שאני מכנה "אבא" - דואג לי ומתקשר אליי אחרי אזעקה.
בתור ילד של אף אחד, אני אולי, באיזשהו מקום, לא באמת מאמין שמישהו ידאג לי ברגע האמת. מה שמעלה גם את ההשערה שאולי פעמים
בתור ילד של אף אחד, בכל פעם כשאני מבין מחדש שיש לי אבא שאוהב אותי ודואג לי, אני פשוט מתרגש. כי היתרון שיש לילדים כמוני הוא שהם יודעים להעריך אהבה אמיתית. פשוט כי בשביל ילדים מהסוג שלי אהבה הורית אמיתית אינה דבר מובן מאליו. ילד מאומץ תמיד נשאר ילד מאומץ בעיני עצמו, והוא תמיד מופתע להיתקל בדאגה כנה. אפילו אם זו מתגלה באמצע אחד מהרגעים הטראומתיים ביותר בעשר השנים האחרונות במדינת ישראל. והאמת היא שאני חושד שאולי גם מדינת ישראל, בתור מדינה מאומצת, מדינה של אף אחד, פיתחה חוש הרס עצמי מפותח וגם היא קצת מנסה להבין מי דואג לה באמת.
אבל כשאני חושב על זה שוב, עוד לפני שמבצע "עמוד ענן" החל, אבא שלי הפתיע אותי בצורה שהיא אפילו עוד יותר בלתי צפויה. זה היה לפני כמה חודשים, כשעברתי על ערימת הספרים העצומה שלו (בערך 3,000 ספרים), שהוא מאחסן במחסן של אחד מבני המשפחה, ומצאתי שם - בין ספרי הפסיכיאטריה, מדריכי התרופות והלקסיקונים לקולנוע ופילוסופיה שציפיתי לפגוש שם - לא פחות משמונה ספרים מקצועיים על צפרות. מיד התקשרתי אליו בבהלה ואמרתי לו: "תגיד לי את האמת אבא, אתה מתעניין בצפרות?"
"כן בטח, אני מאוד אוהב את ממלכת העופות. למה, זה מפתיע אותך?"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם