הבן הטוב באופן יחסי
כך שכחתי מי אני באמת והתחלתי זוכר מישהו אחר שחשבתי שהוא אני
הדבר הזה מעציב במקצת, גם מכיוון שהוא מלמד על כוחה של הטלוויזיה לעומת זה של הספרות אצל הקהל וגם מכיוון שלתחושתי, וללא כל קשר להבדלי יכולת מסירת הסיפור של שתי הזירות, העבודה שעשיתי ב"הבן הטוב" הייתה טובה לאין ערוך מזו שב"מחוברים". אין לומר ש"מחוברים" לא הייתה חוויה מועילה, טובה ואפילו מרפאת עבורי, אבל עדיין, לכתיבת "הבן הטוב" עמד קסמו וכוחו של המעשה הספרותי, אשר בשיאו (לפחות מנקודת המבט של היוצר) מצליח לגשר על פערים עמוקים ובלתי נמנעים בין הדימוי החיצוני של האדם ובין אישיותו.
כשהסתיימה כתיבתו של "הבן הטוב" חשתי שבע רצון לא רק מהמעשה הספרותי אלא גם מעבודת התיאור הביוגרפית, שבתחילת הדרך פחדתי שתהיה קרובה לבלתי אפשרית, בגלל פערים גדולים מדי בין המידע הדל שהיה מסור בידי בתחילת העבודה לבין מחויבותי לרקימת סיפור בעל משקל עובדתי של ממש. אחרי הכל, סוף שנות השלושים אינו גיל רגיל בשביל אדם לכתוב בו אוטוביוגרפיה, אלא אם כן אתה ספורטאי מפורסם או אחד מכוכבי ההצלחה החפוזה שמייצרת תרבות הפופ, שכתיבת סיפור חייהם בגיל צעיר היא בשבילם מעשה שיווקי הרבה יותר מאשר אישי.
בסיום תקופת "מחוברים" הרגשתי משהו שונה: סיפוק על שהתקופה התובענית הזאת באה לקצה ושנותרתי עומד על רגליי הרגשיות (שנה בקירוב נמשך התהליך המשוגע הזה), אבל גם תחושה של ניתוק מ"האני" הפנימי האמיתי שלי (עד כמה שאדם מסוגל לזהות את עצמו האותנטי לעצמו) והתפנות לעיסוק ותחזוק ייצוג הדימוי של "אני" חדש שנולד, שנברא ברחם המלאכותי של הטלוויזיה.
נרתמתי לתקופת "מחוברים" בחיי באותה תשוקה שורפת שבה אני מתמסר לכל דבר שמסקרן ומלהיט אותי. הפרזתי לא אחת מול המצלמה במינון של המחוות המלודרמטיות של חיי ובהעצמה של התנהגויות שלי, ואחר כך, כדרכי - כאשר הדבר נתקל בביקורת ציבורית - הגנתי עליו באש שכלתנית יוקדת, שהוזנה בהרבה מאוד דלק של שכנוע פנימי גדול שנהגתי כשורה, שאני אמיץ במקום שאחרים פחדנים ושאני מישיר פניי אל האמת (גם אם זו שלי, בלבד) במקום שאחרים נוהגים לשקר או להתמסר לשתיקות ולהימנעות מהחיים וגו'. התראיינתי על כך, כתבתי על כך ובקצרה - פעלתי לשכנע את העולם (ובתוך כך לשכנע אותי בעצמי) כי הופעתי ב"מחוברים? הייתה לא פחות מאשר מעשה גבורה אנושי, בעידן שכולם מבכרים את הפחד ומעריצים את הפחדנים.
מובן שבחדרי מחשבתי ובטרקליני הכרתי ידעתי לומר לעצמי (גם אם בלחש של מחשבה) כי "הבן הטוב" היה מעשה של אמת ו"מחוברים" לעומתו היה אקט של רהב; תצוגת תכלית של אדם שמבלבל בין אומץ לב, כנות ותעוזה ובין טמטום אקסהיביציוניסטי של נרקיסיסט חסר תקנה.
העובדה שעיקר פרסומי ותהילתי (אם אפשר לכנות "תהילה" את ההתייצבות על שער מגזין בידור בתחתונים ואת הדיאלוגים מלאי המבוכה עם זרים גמורים ברחוב) בא לי דווקא בשל השתתפותי בסדרת הטלוויזיה, גרמה לי לסלידה עצמית עמוקה. אחרי הכל, תמיד ביכרתי לראות בעצמי קודם אמן - סופר - והרבה אחר כך אקסהיביציוניסט.
החשיפה העצמית המוגזמת, הנטייה לצעוק את מה שאחרים מבכרים ללחוש ולומר את מה שהכל מעדיפים לשתוק, היו תכונות שאימצתי בעשור הרביעי לחיי, תוצאה של החלטה שנטלתי לחיות את חיי שלי במקום את אלה שאחרים רצו שאחיה - תחושה שליוותה אותי מיום שהייתי זכור לעצמי ושטופחה והושקתה כהלכה בדיאלוג שהתנהל בין ההורים לילדים בבית משפחת גולדן.
בקצרה, בשנים האחרונות הגנתי בלהט עז על זכותי להיות אידיוט; מול המעגל הפרטי שלי ומול המעגל הרחב יותר, הציבורי. עמדתי על זכותי להתבזות בפומבי, לבזות את בני משפחתי, לעסוק במסחר של סיפור חיי, לבגוד באופן גורף בערכים שהיו מקודשים לי בעבר ולהגן על כך בתקיפות של מטיף מסומם; עמדת המוצא האידיאולוגית שלי הייתה שאני עושה כל זאת בשם "האמת" אבל למרות ש"אמת" ו"טלוויזיה" הן שתי מילים הפוכות במשמעותן, נהגתי כסניגור צמרת בהגנה על מעשיי הנקלים והמטומטמים, וכדרכם של מטיפים משיחיים - התחלתי להאמין באלוהים מרגע שנשאתי את שמו.
עניין מרכזי באופרת הסבל שכיכבתי בה בתודעתי היה הדרך שבה תיארתי את בני משפחתי - הוריי ואחי - בסדרת הטלוויזיה ובעיקר בספר. האמת של "הבן הטוב", בעיקר בגלל שהייתה אמת שהאמנתי בה, הייתה האמת הפרטית שלי. אני הייתי
אבל הוריי (בזמן צילום "מחוברים", אמי אוולין כבר לא הייתה בין החיים, כתוצאה ממחלת הסרטן ) ואחי היו שבויים בתוך סיפור שרק לי היו הכוח והבמה לספר.
יותר מכל עניינה אותי תמיד גרסתו, נקודת תצפיתו, של אחי הגדול, רן. מאז ומתמיד היה הקשר בינינו מבוסס על שתיקה בהסכמה של אי הבנה שמסתירה מאחוריה הבנה טמירה שהיא מעבר למילים. מכיוון שנפער בינינו פער גדול מיום שהגענו לבית הוריי והתעטפנו בדממות ההסתגרות וההתמודדות שלנו - ילד-ילד ואיש-איש עם חייו ועולמו הפנימי - לא שמעתי מעולם את סיפורו, והאמת היא שכבר התרגלתי לרעיון שאמות הרבה לפני שאדע מה המחשבות שמתרוצצות בראשו של אחי, ומה גרסתו לסיפור חיינו.
אחת לזמן מה היה רן פותח לי חרך הצצה לתוך עולמו הפנימי, אבל זה היה מותיר אותי בלתי מסופק ויותר עטוף בחידה מאשר שוחה באגם הידיעה. רן היה ונותר תעלומה עבורי. לא כי לא שיתף אותי במתחולל בחדרי לבו ובמסדרונות המסתוריים של מחשבתו, אלא כי היה לי ברור במשך כל שנותינו, מיום שהפכנו לגולדנים, כי הסודות והשקרים של רן, בדומה לאלה שלי, הן דרכו לזעוק את האמת שלו. וככל שהרבה בסודות ושקרים, וככל שהתמסרתי אני לאלה שלי, כך גדל בינינו המרחק וכך הפכנו לקשורים בעבותות של גורל נפשי שהאמת היא אפס לעומתו.
ואז עשה רן משהו כביר. אבל על כך כבר בשבוע הבא.
אקו"ם