הגירים והסרטן: מאבק המורים עד כלות הנשימה
במשך עשר שנים התלוננו מאות מורים כי לקו בסרטן אחרי שנשמו את אבק הגירים. אבל איש לא האמין להם, הביטוח הלאומי התעלם, והיועצים המשפטיים של משרד החינוך קברו יוזמה להוצאה מיידית של הלוחות הירוקים מהכיתות. עכשיו, אחרי מאבק אמיץ של מורה אחת שהסתיים בניצחון וקביעה של בית המשפט, הם יוצאים לקרב חייהם
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
"הייתי מאוהבת. תרתי משמע", היא מספרת. "הולכת לעבודה ומתרגשת כל בוקר מחדש. זאת אני, מורה להיסטוריה. אני יודעת שלתפקיד הזה יש דימוי אפור אבל בשיעורים שלי היה הרבה אקשן. כשלימדתי על ימי הביניים התלמידים היו בונים טירות. כשדיברנו על מגלי הארצות כתבנו מכתבים והכנסנו לבקבוקי זכוכית. אני זוכרת דיונים מפולפלים על מנהיגים ששינו את ההיסטוריה: צ'רצ'יל, סטאלין, רוזוולט. הכי אהבתי את מלחמות העולם. פשוט אהבתי ללמד. זה לא היה חלום הילדות שלי אבל נשאבתי לזה. גם היום, כשאני כבר לא מלמדת, אומרים לי, 'יש לך קול של מורה'".
◄השמש לא לבד: גם חומרי ההגנה מסרטנים
◄החומרים המסוכנים של תעשיית הננו-טכנולוגיה
◄הלכלוך נשאר בגוף: חומרי הניקוי - סכנה לבריאות הציבור
לא רק שהיא לא חלמה להיות מורה להיסטוריה, אביבה כהן (47), אם לשתי בנות, גם לא תיארה לעצמה שתוביל מאבק היסטורי שישנה את פני מערכת החינוך. אחרי שבע שנים ארוכות באה לסיומה מלחמת העולם הפרטית שלה: בית הדין לעבודה קבע כי מחלת הסרטן שלה היא תוצאה של פגיעה בעבודה שנגרמה כתוצאה מחשיפה לגירים שבהם השתמשה בכיתה. פסק דין תקדימי של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת קבע לראשונה כי קיים קשר בין הסרטן לבין השימוש בגירים, וכי החשיפה לגירים האיצה והחמירה את מחלתה.
"תנאי עבודתה של התובעת, אשר כללו חשיפה לאבק, גרמו לתובעת גירוי כרוני בדרכי הנשימה העליונות", כתב השופט חיים ארמון בהחלטתו הדרמטית, "גירוי זה השתלב עם התאים הסרטניים שהתפתחו אצל התובעת, ותרם תרומה משמעותית (בשיעור יחסי של לפחות 20% ביחס לגורמים האחרים) לשגשוגם של התאים הסרטניים ולהאצת המחלה. בשל הקשר בין תנאי עבודתה של התובעת לבין האצת מחלתה, אנו מקבלים את התביעה
בעקבות הניצחון של אביבה, הופך כעת הקרב הפרטי שלה למלחמה גדולה. . יש כבר מי שמכנה אותה "ארין ברוקוביץ' של המורים", על שמה של פעילת איכות הסביבה המפורסמת מארה"ב, שהונצחה גם בסרט ההוליוודי הנושא את אותו השם.
לנוכח קביעתו החד משמעית של בית המשפט החליטו מורים רבים שחלו בסרטן אחרי שנחשפו במשך שנים ארוכות לענן האבק הלבן, להיאבק על זכויותיהם. מורים שהתארגנו לתביעות נגד הביטוח הלאומי בדרישה להכיר בהם כנפגעי עבודה לאחר הכרה בנכות, נענו בתשובה כי "לא נמצא קשר סיבתי בין עבודתך וחשיפתך לאבק של גיר לבין מחלתך". בשנים שחלפו הוכח בינתיים הקשר בין הגירים למחלות שונות, אבל לא הוכח קשר חד משמעי בין השימוש בגירים לסרטן. עד עכשיו.
אליהם צפויים להצרף בקרוב מורים נוספים שחלו, כאלו שטרם הגישו תביעות, אולם קביעת בית המשפט פותחת עבורם צוהר לעתיד מעט טוב יותר.
"אוויר. אני זוכרת שאין לי אוויר", משחזרת אביבה את התקופה בה לימדה. "אני זוכרת שהייתי נחנקת ורצה לדלת. הייתי באמצע משפט ופתאום מרגישה שאני נחנקת ורצה בהיסטריה, פותחת את הדלת. עברו לי מיליון מחשבות בראש והייתי אומרת לעצמי לנשום. הייתי עומדת ליד הלוח ופתאום מתחילה לחרחר ותלמידים רצים להביא לי כוס מים. זה לא נעים. את מול כיתה ואת הופכת להיות סוג של הצגה. ילדים לא מבינים מה את עוברת באותו רגע. זה נורא. רציתי למות בקטעים האלה. זה קטע מאוד מביך. באיזשהו שלב התחלתי להבין שמשהו לא טוב קורה לי ושזה קשור לגירים שאני משתמשת בהם מדי יום".
התיאורים האלה חוזרים על עצמם בעדויות המורים שהופיעו בתביעות קודמות ובאלה שנאספו בתקופה האחרונה במערכת סופשבוע: תחושת מחנק, סחרחורת, כאבי ראש, כאבי אוזניים, צרידות, דימומים ודיבור על ענן אבק גיר שמלווה את העבודה.
כבר לפני למעלה מעשור נרשמו תלונות בריאותיות של מורים שהצביעו על קיומו של קשר בין השימוש בגירים לסרטן ולמחלות אחרות שמהן סבלו - אולם לא התייחסו אליהן ברצינות. במשרד החינוך ובביטוח הלאומי טענו בתוקף, ובעקביות, כי לא הוכח קשר סיבתי בין הסרטן לשימוש בגיר וכי אין להכיר במורים אלה כנפגעי עבודה. עכשיו, לאור פסק הדין התקדימי, המורים יודעים שהם צדקו לאורך כל הדרך.
עו"ד אגבאריה מראם מסאלחה ממשרד לוטפי, שייצגה את כהן במאבק הארוך, מדברת על ההשלכות של פסק הדין: "מדובר בפסק דין תקדימי אולם כל מקרה הוא לגופו. עם זאת, ידוע לי על הרבה מאוד מורים שנדחו בעבר וכאלה ששוקלים להגיש עכשיו שוב תביעות. חשוב שתהיה מודעות לנושא, וחשוב: שייעשה עם האנשים האלה צדק".
הגירים הזכורים לרובנו מתקופת הלימודים, מורכבים בעיקר מסידן פחמתי ועשויים להכיל אחוז קטן של סיליקה גבישית חופשית. סיליקה, שנועדה לייצב את הגיר ולמנוע ממנו מלהתפורר, היא צורן דו חמצני (SiO2), מינרל שכיח היכול להופיע בצורה גבישית או לא גבישית. סיליקה גבישית חופשית נחשבת מסוכנת לבני אדם, ואף הוגדרה כבר ב-1996 על ידי הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן כ"חומר מסרטן בבני אדם". הרוב המוחלט של הגירים שנעשה בהם שימוש עד אמצע שנות האלפיים יוצר במפעל "אומגה" שבכפר גליקסון.
למרות תלונות המורים, וחרף המלצת גורמים במשרד החינוך להחליף את הלוח והגיר המסורתיים ללוחות מחיקים, עד שנת 2004 נמשך השימוש בגירים הישנים ביותר מ-5,000 כיתות ברחבי ישראל. ב-2006, כאשר מאבק המורים, שאותו הובילה אביבה כהן, הגיע לכנסת, אלפי מורים עדיין היו חשופים לגירים.
אז, כמו היום, הסכנה שבחשיפה לסיליקה הייתה ידועה. ומשרד התמ"ת אף קבע רמת חשיפה מותרת אחרי שהוכח ששאיפה של החומר בריכוזים גדולים עלולה לגרום לסיליקוזיס (מחלת ריאות חשוכת מרפא).
כחלק מהניסיון לאבחן את הקשר בין הגירים למחלות השונות, ערך כבר ב-2002 המרכז לבקרת מחלות במשרד הבריאות ניסוי שנועד לדמות את התנאים בכיתות. בניסוי נבדקו "רמות חשיפה נשימתית לאבק בקרב מורים", או במילים פשוטות: אילו חומרים נושמים המורים בעומדם מול הלוח.
שישה סטודנטים נשלחו לארבעה בתי ספר שונים ברחבי הארץ, והתבקשו לכתוב על הלוח, באמצעות גירים, קטעים מהעיתון במשך חמש שעות. משאבות מיוחדות שהוצבו בכיתות אספו דגימות מהאוויר, והממצאים נשלחו לבדיקה במעבדות הטכניון. אולם הניסוי הסתיים באכזבה גדולה עבור המורים. תוצאותיו קבעו כי "רמות החשיפה נמוכות בצורה משמעותית מהתקן". הניסוי זכה לביקורת רבה ולהרמות גבה בכנסת. לימים יתברר כי תוצאותיו היו שגויות מהיסוד - וכי החומרים שנשמו המורים סיכנו את חייהם.
מחקר של הכנסת שפורסם ב-2006 קבע כי "למרות חילוקי הדעות, קיימת הנחה במשרדי הממשלה כי שאיפת סיליקה עלולה לגרום גם לסרטן ריאות. אולם כל עוד לא התקבלה קביעה ממשרד הבריאות שקיים קשר סיבתי בין שימוש בגיר לבין סכנה בריאותית, משרד החינוך לא שינה את פעילותו,/
רונית תירוש, שהייתה מנכ,לית משרד החינוך באותה תקופה (היום ח"כית מטעם קדימה), הובילה יוזמה להחלפה מיידית של הלוח והגיר בלוחות מחיקים בכל הכיתות בישראל, אולם זו טורפדה על ידי היועצים המשפטיים.
"כשצפו הטענות והמספרים של המורים שחולים עלו, חשבתי, למה לקחת את הסיכון בכלל? במקום להתווכח עם המורים ולהוכיח במחקרים אם זה נכון או לא, יותר ראוי להחליף באופן מיידי ללוחות מחיקים בכל מערכת החינוך, ובבת אחת", אומרת תירוש. "זה היה מהלך שעלותו הייתה מאוד גבוהה ושתי חברות מסחריות הציעו לי לממן את העלות תמורת מתן שטח לפרסום שעליו נגיע להסכמה. אני הסכמתי. לא ראיתי בכך פסול, בטח כשמדובר בבעיה דחופה שמצילה חיים. אבל הייעוץ המשפטי של המשרד ערם הרבה קשיים ולצערי זה לא צלח. התחלנו לממן את השינוי בלוחות באופן הדרגתי מתקציב שהצלחנו איכשהו לגרד. עשינו זאת צעד-צעד, ואני לא יודעת אם עד היום זה נגמר".
גלגלי הבירוקרטיה טחנו לאט, הלוחות הירוקים המפורסמים לא הוחלפו, ומספר המורים החולים עלה בעקביות. מאות מורים התלוננו כי לקו בסרטן לצד מחלות אחרות.
קריירת ההוראה של אביבה כהן הייתה קצרה מהמתוכנן. היא החלה ללמד בגיל 26 ופרשה לאחר עשר שנים בדיוק, כאשר אובחנה כחולת סרטן מסוג בנזופרינקס, סרטן בלוע האף שאינו נחשב שכיח. היא עדיין זוכרת את הכיתה הראשונה שלה.
"הגיר היה אז החבר הכי טוב של המורה. זה הכלי שלך. החזקתי את הגיר שמונה שעות ביום. רציתי להדגיש כותרת, ציירתי טבלאות, סקיצות, את כל החומר כתבתי על הלוח. לימדתי ילדים בכיתה ז' שרגילים שהמורה כותב, ומבחינתי הרגשתי שכל עוד כתבתי על הלוח אני רגועה, המידע החשוב אצל התלמידים. ככה הם לומדים למבחן. מורה צריך להיות עם היד על הדופק כל הזמן. גם כשהוא כותב על הלוח, העיניים שלו בגב מסתכלות אל הכיתה. לא לאבד אותם. וכל הזמן היה ענן אבק מהלוח".
אבק שאפשר לראות בעין?
"וואו. כן. זה אבק שמלווה אותך לכל מקום ושאת עקבותיו ניתן לראות בכל מקום - על הלוח, על האצבעות, על הבגדים. אני אוחזת בסנדוויץ' שמקבל את האבק הזה. היום יודעים שזה כל כך מסוכן, אין לך מושג מה זה מכיל. זה רעיל. אבל אז לא העליתי על דעתי. מי ידע מה זה סיליקה בכלל?".
בינתיים , ככל שהקריירה שלה פרחה, מצבה הבריאותי של אביבה כהן החל להידרדר. ב-1999 היא הייתה מחנכת כיתה ומרכזת מקצוע ההיסטוריה בבית הספר. כשהופיעו הסימנים הראשונים - כאבי ראש, איבוד שמיעה, חולשה, צרידות, תחושת מחנק, סחרחורת ודימומים מהאף - רופאת המשפחה הסבירה לה שאלה "מתחים של בית". כהן הפנימה, והמשיכה הלאה. "חולה סרטן מקבל כדורים לכאב ראש. אותו סיפור חזר אצל כל כך הרבה מורים לצערי", היא אומרת.
מה הרגשת?
"שמשהו לא טוב קורה לי בגוף. אני זוכרת כשהייתי נוהגת ובעליות לפעמים היו לי דימומים מהאף. אני נוסעת באוטו והדם נוזל על הגוף. עושה סימנים על הפנים. עם הזמן בולעים דם. דם זה לא טוב. בהמשך התווספו לזה כאבי ראש מאוד חזקים ומחלישים. ירדתי הרבה במשקל, סבלתי מחוסר תיאבון, עייפות כרונית והכי הכי נורא זה שהתחרשתי לגמרי. הייתי חלשה. מתכופפת ולא יכולה לקום. הבנות שלי היו קטנות, בנות חמש ושבע, והייתי מחנכת כיתה וכל הזמן אמרתי לעצמי מה קורה לי? מה אני עושה עם זה? גררתי את עצמי עד חופשת פסח, כי לא רציתי לנטוש את הכיתה. חשבתי שאולי זו התפוצצות של כלי דם. הרי אני בן אדם בריא. לא חולני. עשיתי טראקים בעולם, רכבתי על אופנועים, בצבא שירתתי בחיל קרבי. חשבתי שזה כלום. כשהרופאה אומרת שזה מתחים, את נאחזת בזה. או-קיי, מתחים".
חלפו שנתיים עד שכהן אובחנה כחולת סרטן. גם אז כהן לא ידעה שהגירים שהיא משתמשת בהם ואת האבק שלהם היא נושמת מדי יום, מאיצים את המחלה שלה. "אני זוכרת איך הרופא קרא לי לשיחה, סגר את הדלת ובישר לי את הבשורה. הייתי לבד. היה הרבה בכי ופתאום החיים משתנים. מקצה לקצה".
ומה עבר לך בראש?
"שהקריירה נגדעת. הייתי אמורה לצאת לשבתון לצורך דוקטורט. החיים משתנים. את לא יודעת מה יהיה מחר, אם אני אחיה, אם אני אמות, אם יש גרורות, מה עם הבנות? כשאתה מגדל לבד, האחריות כפולה ומכופלת. היו סדרות מאוד קשות של כימותרפיה. מחלקה אונקולוגית. אנשים מתים שם. צעקות, בכי, קינות. פחד אלוהים. מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו? זה סרט שרץ בראש והיה לי ברור שאני עכשיו במאבק".
חלף זמן עד שהבינה שהיא חלק מתופעה גדולה יותר, שהיא לא מנהלת מאבק רק על החיים שלה, אלא גם על חייהם של מורים רבים נוספים. באחד מהטיפולים הכימותרפיים שמעה כהן על מורה נוספת שחלתה במחלה אוטו-אימונית וטוענת כי החשיפה לאבק הגירים גרמה למצבה. האסימון נפל לאט. קודם כל הבנה, ואחר כך כעס גדול ותסכול שמאיים להתפרץ. "הבנתי שאני לא לבד. שאני חלק מקבוצה. ידעתי שאני שייכת למשהו שצריך להילחם עליו. ככל שנכנסתי יותר עמוק לסיפור הזה הזדעזעתי. אני ומורים אחרים התחלנו לדבר על קבוצה, האמנתי שמשהו פה הולך להיות לא טוב. ראיתי את הסיפור שלי בדיוק כמו הסיפור של המאבק של לוחמי השייטת שצללו בקישון וחלו בסרטן".
כהן יצרה קשר עם מומחים רפואיים ויחד עם מורים אחרים פעלה להגברת המודעות בבתי הספר, להחלפת הלוחות והגירים ולהגברת תמיכת המערכת במורים חולים. בין השאר הקימה את עמותת מנ"ס (מורים נפגעי סיליקה) והמאבק המתוקשר שניהלה עם חבריה הגיע לכנסת, שם הסבירו להם, שוב, כי "לא נמצא קשר סיבתי בין הגירים למחלת הסרטן? ו"לא נמצאה עדות לקיומה של סכנה מיידית או סכנה לטווח ארוך לבריאותם של מורים עקב חשיפה תעסוקתית לאבק גיר".
גם רינה (שם בדוי , השם המלא שמור במערכת), מורה בשנות השישים לחייה מאזור הצפון, שחלתה בסרטן הלימפומה ויצאה לגמלאות, זוכרת את ענן האבק שליווה אותה.
"לימדתי במשך למעלה מ-30 שנה . הייתי מורה ללשון ועברית. בתחילת הדרך הייתי מורה באולפנים וגם מורה בצבא. כל החיים שלי הייתי מורה. פעם הגירים היו עושים המון אבק. ואת כותבת הרבה על הלוח. מאוד השתעלתי והייתי חולה הרבה פעמים, אפילו הייתי רואה ענן כזה על הלוח. בלוחות של אז היה מדף ארוך למטה. הייתי רואה חתיכות של גיר על המשטח הזה. חתיכות גיר היו נופלות והיו פירורים וזה נדבק לכל מקום. אף פעם לא חשבתי שהגירים האלה מסוכנים או משהו כזה".
"הבעיה הייתה שבזמנו אף אחד לא האמין למורים", אומר פרופ' אליהו ריכטר, לשעבר מנהל היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית בבית הספר לבריאות הציבור הדסה האוניברסיטה העברית, שליווה את מאבק המורים, "אבל הרגשנו שאי אפשר להתעלם מהמידע שהצטבר. לא היה ביכולתנו לומר חד משמעית מה הסיפור אבל אמרנו שיש חובה להוציא את הגיר מהכיתות בשל עצם קיום הסיכון והחשיפה והפעלת השיקול של זהירות מונעת. בסוף הגיר יצא מהכיתות אבל זה לקח המון זמן. מה שבטוח הוא שכל סיפור הוא בפני עצמו, אבל המדינה צריכה להכיר בהם ולסייע להם".
אביבה כהן משווה את סיפור הגירים לפרשת השייטת, אבל בסיירת המאבק שלה היו מעט חיילים. כ-300 מורים הצטרפו לעמותה, אולם רבים פרשו כשלא היו יכולים לממן את התהליכים המשפטיים היקרים, את חוות הדעת הרפואיות שעולות אלפי שקלים כל אחת, לצד הטיפולים בבתי החולים. שוב ושוב נאמר להם כי לא ניתן להוכיח את התלונות שלהם. קבוצת המורים שהתארגנה לתבוע את משרד החינוך התפרקה, וכל מורה נותר בודד מול הביטוח הלאומי. כהן מוציאה דף מצהיב ובו רשימת אנשי קשר של מורים. "את רואה, זאת חלתה בסרטן ריאות. אוי, זאת נפטרה כבר. זאת עם אסתמה מאוד קשה. זאת פרשה. לאט לאט איבדנו קשר".
מה קרה?
"כמו המאבקים על המשכורת, גם כאן הוליכו אותנו שולל. הייתי מאוד מאוכזבת. לצערי, לפעמים מורים מקבלים את זה כדבר מובן מאליו שדופקים אותנו. לא יודעת, אולי כי ברובו זה מגזר של נשים אז חושבים שאפשר לדרוך עליהן. קשה לי עם זה. אם היו אומרים לי שזה גנטי, אחלה. אבל זה לא גנטי ויש פה משהו שמסתתר. יותר קשה לי שמטאטאים דברים מתחת לשטיח".
מתי הרגשת שאת נתקעת בקיר?
"כשפניתי לארגוני המורים בזמנו ורציתי תמיכה. נתנו לי סכום חד פעמי של 700 שקל בשביל לפתוח את העמותה, אבל רציתי הרבה מעבר לזה. אם לשייטת היה את הגוף הצבאי שהלך איתם עד הסוף, אז לי לא היה את הגוף שיעמוד מאחורי וייתן לי גב. זה היה לגמרי לבד. לא היה גוף שיעמוד מאחורי. היינו צריכים נתונים, עזרה כלכלית שתאפשר להחזיק את העמותה. הכל נעשה בהתנדבות. מורים התעייפו בגלל ההוצאות הכלכליות והטרטורים והאגרות. זה סחט אותנו".
גם רינה אומרת כי חשבה להגיש תביעה, אבל ויתרה משום שחשבה שמדובר בתהליך חסר סיכוי. "רציתי לתבוע אבל שמעתי שתביעה של מורה אחרת נדחתה", היא אומרת. "אמרתי, שאני אלך לסבול כל כך הרבה שנים ואוציא כסף שאין לי ובסוף ידחו את התביעה שלי? עכשיו אני שוקלת לתבוע את הביטוח הלאומי שיכיר בי כנפגעת עבודה בעקבות המקרה של אביבה. זה מאוד מכעיס אותי. זה מדכא. זה לא בסדר. ברגע שידעו שזאת הסיבה, לא בסדר שלא לקחו את העניין ברצינות".
מחמוד שרפי (45), מורה להיסטוריה מבאקה אל-גרבייה, הפסיק ללמד בשנת 2000 כאשר אובחן כחולה בסרטן הלימפומה ולאחר מכן כחולה במחלת הריאות סיליקוזיס. "כל הזמן כולם אמרו לי שאין קשר ומה אתה רוצה מאיתנו אבל חוות דעת רפואית שהגשתי, שקבעה שיש קשר בין הסרטן שלי לבין הגירים, לא התקבלה. אני נפגע עבודה ואני לא יכול לחזור לעבוד. אני כועס. נתת את הנשמה שלך וברגע שחלית אמרו לך להתראות. אף אחד לא לוקח אחריות.
"אני חושב שהם כל הזמן ידעו שיש קשר אבל לא רוצים לפתוח את הדבר הזה. את יודעת מה, שלוש פעמים נלחמתי במחלה שחוזרת, וזה לא קל. לא מבחינה נפשית, לא גופנית ולא חברתית. בהתחלה כולם איתך וכולם נותנים לך אהבה. אחר כך אתה נשאר לבד במערכה. אנחנו לא רוצים להיות עשירים. רק לחיות בכבוד. זה מגיע לנו, כן. כמו חייל שנפצע בצבא ומקבל תמיכה. זה אותו דבר. אין הבדל בין ההגנה על המולדת לבין בניית חברה".
התביעה שהגישה כהן לביטוח הלאומי, ובה דרישה להכיר בה כנפגעת עבודה, נדחתה - כמו תביעתן של מורות רבות אחרות. אחת מאלה היא דליה (שם בדוי). יותר מ-30 שנה היא מלמדת. ב-1991 עברה התמודדות קשה עם סרטן בלוטת התריס. "בביטוח הלאומי אמרו לי, ?אנחנו מכירים חלקית בנכות שלך, אבל לא יכולים להכיר בך כנפגעת עבודה". הם כל הזמן התנערו ואמרו שאין קשר ואף אחד לא לקח אחריות. יש הרבה מאוד הוצאות רפואיות שהייתי צריכה ולא יכולתי לממן".
עד כמה היית חשופה לגיר?
"אני מורה למלאכה ואת 20 השנים הראשונות שלי לימדתי במקלט, בלי אוורור. לא שנה-שנתיים, 20 שנה. קודם כל, לא הייתי נותנת לאף תלמיד להתקרב ללוח".
למה?
"כי כשהילדים היו מוחקים את הלוח זה היה עושה הרבה אבק והם היו מתלהבים והיו טופחים עם הספוג על הלוח. הייתי נחנקת, ממש נחנקת, והכל היה לבן סביבי. אז לא הייתי נותנת להם להתקרב ללוח. עם הזמן היה לי ממש קשה לנשום. אחר כך גילו את הסרטן. אבל כשחליתי ממש לא חשבתי שזה הגורם לבעיה. האמת שכבר התייאשתי מהביטוח הלאומי, אבל עכשיו אני חושבת שבעקבות התקדים אני אחדש שוב את התביעה".
המאבק של אביבה כהן התחדש בשנת 2009. אחרי ששמעה על הישג משפטי של מורה אחרת שתבעה את הביטוח הלאומי, היא החליטה לחדש את המערכה ופנתה לעו"ד מראם אגבאריה. השתיים מכירות בזכות העמותה שהקימה כהן. אמה של מראם חלתה בסרטן זהה ונהגה להגיע לפגישות העמותה, וכך נוצר הקשר ביניהן. " הרמתי טלפון למראם ושאלתי אותה, 'יאללה הולכים על זה?'". היא מספרת.
לא פחדת שידחו אותך שוב?
"הייתה לי תחושה טובה. אני אמיתית. אין פה שקר. יש אמת. יש יושר. הסתכלתי לשופט בעיניים. לא פחדתי. לקחתי בחשבון שיכול להיות שלא אצליח. אם לא יכירו בי, אדע לפחות שניסיתי הכל. בשום מקרה זה לא היה מוריד לי מהספק שזה הכל מהגירים. לא סתם את משתעלת, לא סתם את נחנקת. זה בא ממשהו. מאיפה? אני הייתי בריאה. חייבת להיות סיבה. אני זוכרת את ההודעה הקולית שהשאירה לי מראם. היא אמרה לי, ?אביבה, הכירו בך.? זה היה משפט מחץ".
שבע שנים ארך המאבק שלך. איך את מרגישה היום?
"זה היה סוג של נחת. הקלה. שמשתלם להילחם. מאבק של שנים מול ממסד לא פשוט. לצערי, היו חברים שמתו בדרך. אני מעודדת את מי שנזקק לא להתייאש למרות הקשיים הרבים והטרטורים שאנשים עברו, כדי להילחם ולעמוד על זכותו של המורה כאזרח המדינה. חוץ מזה אני לא גמרתי את הקרנבל שלי וצפויים לי עוד לא מעט ניתוחים. החלמתי מסרטן אבל הטיפולים לא פשוטים, מאוד קשים ואגרסיביים. אני נפגעתי לכל החיים".
את מתגעגעת לבית הספר?
"הוראה זה דבר יפה. אני מתגעגעת מאוד לילדים, לכיתה, להיסטוריה. אבל אני ממשיכה קדימה. אני לא מתייאשת, הכי חשוב זה לא לוותר ולא להרים ידיים".
עו"ד אגבאריה מראם מכירה מקרוב את ההתמודדות של המורים שסבלו ממחלות קשות בעקבות חשיפה ממושכת לגירים. אמה של אגבאריה, עפאף, הייתה מורה במשך 28 שנים וחלתה בסרטן דומה לזה של אביבה כהן. מראם תמכה באמה בהתמודדות היומיומית עם המחלה וליוותה אותה לפגישות של העמותה שארגנה כהן. שם נוצר הקשר המיוחד בין שלוש הנשים. כשנודע לאגבאריה על הפסיקה התקדימית של בית המשפט, היא מיהרה לעדכן את כהן. הטלפון השני היה לאמה.
"אני מכירה מקרוב כמה סבל נאלצים לעבור מורים שחולים בסרטן ובמחלות נוספות בהתמודדויות מול הרשויות והבירוקרטיה,? אומרת עו"ד אגבאריה. "אמא שלי כל הזמן סבלה מבעיות בנשימה אבל לא ידענו למה, רק אחרי שהתעורר המאבק של המורים התחלנו להבין. כשניהלתי את התיק, כל הזמן חשבתי על אמא שלי ועל מה שהיא עוברת. כל הדברים שאביבה דיברה עליהם, הכרתי אותם מהבית. זה פסק דין ראשון שמכיר בקשר סיבתי בין הסרטן לגירים. אם אביבה לא הייתה מלמדת עם גיר, היא לא הייתה מגיעה למצב הזה בזמן שבו הגיעה".
אחרי כהן, עו"ד מראם תייצג עכשיו את אמה, שמבקשת להגיש תביעה להכרה בה כנפגעת עבודה כתוצאה מחשיפה לגירים. עפאף (56), אם לשמונה בנות מהכפר זלפה, לימדה עברית ואזרחות במשך 28 שנים עד שפרשה בשל הסרטן.
"כשהייתי מוחקת את הלוח הרגשתי כמו נמלים בגרון. הייתי מתעטשת ומתחילה להשתעל. אחר כך, כשהלכתי לישון היה יורד לי דם מהאוזן ומהאף כמו מים. הלכתי לרופא אף אוזן גרון והוא אמר לי 'זה בסדר, זה בגלל שיש לך לחץ, זה יעבור'. אבל אני התחלתי להרגיש הרבה יותר כאבים בראש ובגרון וכבר לא יכולתי לדבר. הייתי נכנסת ללחץ מול הכיתה. הייתי מתחילה להתעטש ולהשתעל בכל פעם שהייתי מוחקת את הלוח. זה היה מאוד מפחיד ונכנסתי לדיכאון. הרגשתי שקרה לי אסון".
על אף הטיפולים שעברה ממשיכה עפאף אגבאריה להתמודד עם בעיות בריאותיות לא פשוטות, בהן פגיעה בבלוטות הרוק, והוצאות כלכליות של אלפי שקלים בחודש על תרופות וטיפולי שיניים. "כשפגשתי את אביבה הבנתי שאני לא לבד בזה. אמרתי לאביבה, מה את הרגשת? וזה היה כמו המקרה שלי בדיוק. היא דיברה ואני חשבתי שאני שומעת את הסיפור שלי".
משרד החינוך: "תחזוקת בתי הספר ובכלל זה התקנת לוחות מצויה באחריות הרשויות המקומיות או הבעלויות. כבר בשנת 2003, בתקופת כהונתה של רונית תירוש כמנכ"לית משרד החינוך, המליץ המשרד בפני הרשויות המקומיות להחליף את הלוח והגיר בלוחות אחרים ומתקדמים כגון לוח מחיק. משרד החינוך אינו מוסמך לאבחן בעיות בריאותיות והיווצרותן כתוצאה מגורם זה או אחר.
"משרד החינוך מוביל בשנים האחרונות את התוכנית הלאומית לתקשוב מערכת החינוך. במסגרת התוכנית פועלים ב-1,400 בתי ספר במחוזות צפון, דרום וירושלים לוחות חכמים. מדובר בתוכנית הדרגתית שצפויה להתרחב לכלל הארץ.
"באשר לסוגיית הפרסום, בהתאם לחוק הגנת הצרכן משרד החינוך אינו מתיר כניסתן ושילובן של פרסומות מטעם חברות מסחריות בתוך בתי הספר (אלא אם עברו את ההתאמות הנדרשות על פי החוק)".
הביטוח הלאומי: "סוגיית הקשר בין החשיפה לאבק גיר למחלות ריאה נבחנה כמה פעמים בעשור האחרון. בשנת 2002 בחנה ועדה רפואית מטעם משרד הבריאות את הנושא והחליטה שאין קשר בין מחלה ריאתית אינטרסטיציאלית לחשיפה לאבק של גיר.
"עם זאת, כל תביעה של מורה נבחנת לגופה על פי הקריטריונים הבאים: תנאי עבודה ומשך חשיפה. לבסוף התיק מועבר להתייעצות עם רופא מומחה בדבר הקשר הסיבתי בין אבק הגיר לבין המחלה הנדונה. אם המומחה קובע שיש קשר סיבתי, הרי שהתביעה של המורה מאושרת, והוא מוכר כנפגע עבודה. הפסיקה המחייבת את הביטוח הלאומי לאמץ את פסק הדין כתקדים היא אך ורק של בית הדין הארצי לעבודה. וכאן הפסיקה היא של בית הדין האזורי. יחד עם זאת, כמו בכל פסק דין שקשור לביטוח הלאומי, היועצים המשפטיים ואנשי המקצוע הרלוונטיים לומדים ובוחנים את פסק הדין".
משרד הבריאות: "בכל הקשור לתחלואה עובדים, מדובר בנושא תעסוקתי והאחריות תעסוקתית לבריאות העובד היא של משרד התמ"ת. באשר לעמדה המקצועית, משרד הבריאות לא מצא קשר בין השימוש בגירים ותחלואה בסרטן. לא נמצאה גם תמיכה בספרות הרפואית לתחלואה במחלות ממאירות כתוצאה משימוש בגירים אצל מורים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם