מעריב: סוף והתחלה
בתחילת המאבק, עצם קיומו של העיתון היה אי ודאות אחת גדולה. עכשיו נראה שהוא נשאר. הגיעה העת לעבור מהאווירה המספידה לשיח אוהב חיים
השופטת ורדה אלשיך. זאת הפעם הראשונה בבית המשפט המחוזי. מסדרונות הייסורים תמיד הופיעו בטלוויזיה שלי. אם דומעת מלינה על שופט רחום מדי, אב זועם מסנגר על בן רוצח, נהג דורס מחליף גורמטים באזיקים. הפעם זה יום הדין שלנו. אנחנו הקלוז-אפ.
עם עדשה על כל גבה, הצלמים עושים ממך פרנואיד. אתה מתחיל להבין את האנשים שמעוורים בכף ידם את המצלמה. הפרקליטים בשחור נראים כלהקת עורבים. גלימותיהם נוגעות בעקבים ותנועתם מלכותית. מדי פעם יוצא אחד ומביא בשולי האצטלה פירור מצומק. "עוד לא התחילו", "מדברים על הבנקים".
שממת הפרוזדור מושכת למזנון. אני פוגש סטודנטית שלמדה אצלי תקשורת, אך המשיכה לעבודה סוציאלית. קוראים לה קרן, והיא שמחה מאוד בשינוי שעשתה בחייה מבעוד מועד. מה שמביא למחשבה מציקה על הבחירה שלי. "אתה בן 40 ומחליף קריירה", אמר לי יעקב ארז שקיבל אותי ל"מעריב". "רק מעצם המחשבה הזאת זזה לי הבטן". ולמרות העצב האקטואלי, אני שמח על הבחירה.
ואולי אין מקום לשמוח כי זה פשוט היה בלתי נמנע. עורך המשנה של "לה קנאר אנשנה" הצרפתי סיפר לי שהגיע לעיתון כי זכר את סבו ממתין מדי יום רביעי לגיליון. אני תרגמתי לסבא שלי קטעים מ"מעריב" לרומנית. בבית שלנו התואר "העיתון הנפוץ במדינה" היה שייך ל"וויאצה נואסטרה" ("חיינו"). "סופשבוע" שלנו נקרא "רוויסטה מייה" ("החוברת שלי").
גם כשהבית החליף שפה, הקריאה בעיתון עברי לא הייתה טבעית. היא הייתה יותר ניסיון לכבוש זהות חדשה. כשהתחלתי לכתוב ב"מעריב", ההורים הרגישו שקיבלו אישור לישראליות שלהם. זה לא קרה להם קודם כשהגשתי יומני חדשות ב"קול ישראל". בימי שישי היה אבא מסתער על גיליון "סופשבוע", ואמא הייתה אומרת: "כשיש לו ביד כתבה שלך אי אפשר לדבר איתו".
יום אחד העיניים של אבא התעייפו מאוד, ואמא אמרה: "זהו, הוא לא יכול יותר לקרוא אותך". שנים לאחר מותם אני מבין שהעבודה בעיתון עשתה ממני ישראלי יותר. אפשרה לנסוע בדרכים, לדבר עם אנשים, ללקט את הסיפור הישראלי מקצוות נשכחים. תגידו את האמת, מי יודע בלי "גוגל" איפה זה ישעי?
בואו נעזוב עכשיו את הדיבורים
64 שנה אחרי, שוב יצאנו. הפעם לרחובות המהבילים מכעס ומחום, למגדלי עזריאלי שמחוררים את השמיים, לסוכה בחזית הווילה של דנקנר. אבל הסיפור האמיתי היה בבניין. בחיים לא אשכח את ערב ראש השנה עם דבש מר, עם עובדים נסערים שיושבים על שולחנות דסק החדשות, עם הצלם יהודה לחיאני שזועק אל עופר עיני: "מה אני הולך לומר לילדים שלי? " ואחרי זה כולם חזרו לעשות עיתון.
תארו לעצמכם סיטואציה קצת הרואית. על השולחנות שיירי תפוחים בדבש, על הקירות כרזות באדום: "לא ניתן להחריב את ביתנו מעריב", קומת ההנהלה חסומה בידי שרירנים ובחצר כוחות משטרה בשחור. מה שלא הפריע לשני עורכים להתווכח כמו מטורפים לגבי איזו כותרת טובה יותר. מזכיר קצת את הקומונה הפריזאית, לא? ב-12 בצהריים הגלימות השחורות פורצות מהאולם.
המצלמות נדרכות, הכתבים צדים מרואיינים. הסכם קיבוצי, קליטת עובדים, תנאי העסקה, זכויות נצברות. כל מה שהיה בגדר ספקולציה אינטרנטית מקבל פנים. וקיצוצים גם. תמיד איתנו. כל שנות חיינו המעוננים ב"מעריב". אבל לא יום סגריר היום הזה.
עם הגזירה (פיטורים מאסיביים) יש בשורה. "מעריב" ימשיך להתקיים, מה שלא היה בטוח לאורך החודשיים האלה. המאבק אז, כפי שאני מבין אותו, היה בעיקר על הפיצויים ועל הפנסיה. עצם קיומו של מקום העבודה היה אי-ודאות אחת גדולה. עכשיו נראה שהוא נשאר.
נכון שיש שאלות, ספקות, הרהורים. איזה מין "מעריב" זה יהיה? מי יהיו האנשים שיכתבו בו? באילו תנאים? בצד הצער על עבר שנגוז יש לתת סיכוי לעתיד מתהווה. יש לצאת מהאווירה המספידה לשיח אוהב חיים. בכל זאת שמרנו על הבית. צריך לגשש את דרכנו הלאה. בחשש ובתקווה. אני משנה את שם הקובץ ל"מעריב - התחלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם