רקוויאם לשירותרום
אירועי הצדעה שמאפשרים אמירת תודה לחיילי צה"ל הם דבר מבורך. אבל טוב שתרבות ה"שנור" שהתפתחה בעקבותיהם מתבטלת עכשיו
ספרתי עד עשר כדי לא לזרוק לה הערה מיותרת והסברתי לה בעדינות יחסית שלחיילי המילואים שאני מכיר אין זמן לשחק שש-בש, וכשיש זמן פנוי בין פעילות לפעילות הם מעדיפים לישון, לדבר בטלפון עם האישה או לשוחח עם החברים על ענייני תרבות ברומו של עולם (יוסי בניון - מיתוס או מציאות?).
היא התאכזבה מעט, אבל אמרתי שאני מוכן לשלוח לשירותרום את א', לוחם בן 42, שאשתו הנפלאה וששת ילדיו מתגאים בעובדה שהוא חוזר משירות מילואים מלא חוויות כרימון וששאר חיילי הפלוגה מסתכלים אליו קצת בפליאה, אבל בהרבה הערכה.
השנה היא לא התקשרה.
על פי החלטת ועדה מיוחדת של אכ"א, השנה אין שירותרום. הנימוקים ל"למה לא" ברורים מאליהם - הכסף לא באמת מגיע ללוחמים, בזבוז זמן מסך וזמן שידור רדיו, ציניות כלפי התרומות, אווירת שנור חלקלקה ובעיקר הטיעון המנצח- איזה מין צבא צריך שמסעודה משדרות (שתורמת את ארבעת הנכדים שלה לשירות בגבעתי) תתרום לו מפזר חום? כנראה שאותו צבא שצריך שוועדת חקירה חיצונית תבדוק מי ממנה את ראש הארגון ובאיזה אופן.
אז ברוך שפטרנו. רמי ממיאמי לא יעלה לרדיו לתרום אלף ח"י שקלים לזכר שירותו בחיל החימוש, לפני שהלך לבלי שוב למכור ג'ינסים בסאות' ביץ', מוניק מניס לא תתרום דוז פואה שקלים לכבוד האחיין שלה בגולני, וראש ועד העובדים לא יעלה לתרום חדר כושר נייד בשם העובדים (אף שבתקופה הזו הוא בעיקר עסוק בלפקוד אותם לקראת הפריימריז, כך שגם ככה זה לא היה קורה).
החוויה הדביקה הזו, שבה העודד מנשה התורן נמרח על כומתתו הארגמנית של הרמטכ"ל לא תחסר לי. למי שיתגעגע - בשביל זה יש "קולה של אמא" בכל חג. מה שיחסר לי זה עוד רגע אחד שבו כל העם צבא, ובו הצבא הוא צבא העם.
עם כל הציניות, כל השמאלץ וכל תעוקת הסכרין, העם והצבא כבר לא משדרים על אותו תדר, גם לא ביום שהשירותרום משודר.
מלבד מיעוט המשרתים במילואים וההפרטה של השירות ה"אפור" לטובת העולים החדשים ועיירות הפיתוח (אם היו אומרים לסימונה מדימונה שגם ב-2012 היא תגור במה שנקרא עיירת פיתוח, היא לא היתה שוכרת בפלורנטין?), הפרשות המביכות בצמרת הצבאית, פרשות האלימות והיחצנות של מפקדים בסדיר (רק לי נדמה או שבכל מוסף בחודש האחרון הופיעו יותר פרצופים מסוקסים ומפוקסלים מאשר בר רפאלי וציון ברוך?), הצבא כצבא העם נשכח, לפחות עד הפעם הבאה שיצטרכו אותו.
מצבא העם, צה"ל מותג ככלי ניגוח למטרות פוליטיות: פעם לשוויון בנטל, פעם שיתנו לו לנצח ופעם שיר מחאה לגיטימי שהפך לשיר בגידה. לא נעים, אבל הצבא הוא הדבר היחיד בערך ששומר עלינו כעם - פיזית, ולצערי גם מנטלית. לא הצלחנו לחבר לעצמנו אתוס א-מיליטריסטי. בזכותנו ובזכות השכנים, בינתיים אין לנו ברירה אלא לחיות על חרבנו.
אז חרבנו לא צריכה להיות בחסות העם אבל חשוב להזכיר למי ששכח, שבכל ערב נתון עשרות אלפי לוחמים שומרים בעמדות לאורך הגבולות, שכמעט בכל לילה אלפי חיילים רצים, סוחבים ומתרגלים רק כדי שנוכל לבהות במסך עוד יום.
אז גם אם זה אומר שנצטרך שוב לשמוע את עודד
גם אם הם צריכים להחליף צ'אפחות עם עודד מנשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם