מגבלות הכוח
בסוריה מתהווה הדוגמה הקיצונית ביותר של העולם החדש המקיף אותנו: מדינות הלאום נחלשות עד כדי התפוררות. השינוי הזה הופך חלקים גדולים מתפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל לחסרי משמעות
קצין בכיר בצה"ל תיאר לאחרונה מצב, שבו תחולק סוריה למעשה לכמה וכמה אזורי שליטה, שבכל אחד מהם יהיה בעל כוח אזורי. ייתכן בהחלט שאחד מהם, נאמר באזור דמשק וסביב ערים נוספות, יהיה בשאר אסד. אבל הוא לא יהיה, ובמידה רבה כבר איננו, "נשיא סוריה" יותר משאמין ג'ומאייל היה נשיא לבנון אחרי שחברי הפרלמנט של הכאילו-מדינה ההיא, שחלקם הגיעו להצבעה בליווי ישראלי, בחרו בו למשרה הרמה.
מעשית, זה כבר קורה: בצפון ובמזרח סוריה, בחלק מאזורי הגבול - למשל בגבול הטורקי - וכן באזור הכורדי, מתקיים למעשה ממשל עצמאי עם סממנים מתעצבים של ריבונות, ששייך למחנה הערב-רב של מתנגדי המשטר. ואם כך, אם אסד ייפול, זה כבר יהיה מגובה כל כך נמוך שספק אם תהיה לכך משמעות.
מה שיש לו משמעות רבה הוא שבסוריה הולכת ומתהווה הדוגמה הקיצונית ביותר של העולם החדש המקיף את ישראל: מדינות הלאום, שחלקן (לבנון למשל) היו יציר קולוניאליסטי מלאכותי ולחלקן יש היסטוריה ארוכה, הולכות ונחלשות, חלקן עד כדי התפוררות. יחד איתן נעלמת הסכנה של מלחמה "גדולה", שבה ייכבש שטח ישראלי, ונוצרות סכנות חדשות, שטבען אפור, מבוזר, קשה הרבה יותר לפענוח - ועם זאת עוצמתן אינה נופלת ממה שהתרגלנו לראות במשך עשורים כאיום קיומי.
בשקט בשקט ניכרת בחודשים האחרונים ברמת הגולן תופעה חדשה: יותר ויותר דרוזים תושבי הרמה, שמאז סיפוחה של הרמה לישראל ב-1981 סירבו (בוודאי בפומבי) לקבל תעודות זהות ישראליות והכריזו על עצמם בקול כעל סורים, מבקשים בגלוי להצטייד בתעודת זהות כחולה.
הדרוזים, שתמיד חיו במזרח התיכון בטריטוריות שנשלטו על ידי אחרים, מזהים את הנגזרת הראשונה של המצב: לא רק "המלחמה הגדולה" עם סוריה נעלמת מן האופק, אלא גם ההסדר המדיני איתה. מה שהיה פעם ויכוח לאומי והוליד את הסטיקר הפוליטי הנפוץ ביותר בישראל ("העם עם הגולן") עולה בעשן יחד עם הכפרים שמפציצים כוחותיו של אסד באכזריות בלתי נתפסת.
בצד השני, אומרים בצה"ל, אין גורם דומיננטי שיתפוס את השלטון, אפילו אם אסד יהיה מוכן לוותר עליו. כמו בלבנון, המון ידיים בוחשות בקדרה, המון סכסוכים אזוריים ודתיים נשפכים לתוכה: סעודיה ומדינות המפרץ נגד איראן, טורקיה נגד איראן (שני עימותים שמשמעותם הראשונה היא כמובן דתית, סונים נגד שיעים), ישראל והמערב נגד גורמים
מה שמלמדת אותנו ההיסטוריה הוא שמדינה כושלת מזמינה אליה את כל מופרעי העולם. כך היה בלבנון וכך הולך ומתגבש בסוריה, בהבדל אחד: כמות הנשק מכל הסוגים שיש בסוריה עולה בהרבה על מה שהיה אי פעם בלבנון. במובן הזה המורדים לא ממש צריכים סיוע: התנהגותו הברוטאלית של המשטר הוא המגייס הטוב ביותר שיש להם, ומחסני הנשק הפזורים לאורכה ולרוחבה של המדינה משמשים אותם לא פחות מאשר את צבאו של אסד.
ספר הגרילה שעיצבו מאו צה טונג, הו צ'י מין ופידל קסטרו לפני חצי מאה, גרס שלוחמי הגרילה צריכים לחיות מנשקו של האויב, ולהתעצם ככל שהם צוברים ניצחונות קטנים בנקודות תורפה. מעולם לא היה נשקו של האויב, בכל הגדלים והסוגים, זמין יותר מאשר בסוריה של היום.
השינוי הזה הופך חלקים גדולים מתפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל לחסרי משמעות, רלוונטיים בערך כמו השאלה מתי אסד ייפול. קחו את שלוש הרגליים הקלאסיות של תפיסת הביטחון: הרתעה, התרעה והכרעה. כל אחת מהן ישימה למצב הנוכחי בערך כמו טיל נגד טנקים, שנועד לעצור את דיביזיות השריון הסוריות במסען לעבר הגבול.
ההרתעה היא נקודתית, זמנית ולפעמים משפיעה בכיוון הפוך על גורם אחר. ארגון חזק ובעל יומרות גדולות כמו חיזבאללה אפשר להרתיע; את מי שעלול לשגר טיל כבד ממחסן סורי נטוש לעבר ישראל, ספק אם כל עוצמתו של צה"ל יכולה להרתיע. אין לו אחריות לשטח שבו הוא נמצא ולא אכפת לו אם נבעיר אותו בתגובה; אין לו מטרה פוליטית קרובה, המלחמה אינה בהכרח עבורו המשכה של מדיניות באמצעים אחרים. להפך: מטרתו של אל-קאעידה, למשל, היא להרבות מהומה באזורים נטולי סדר באמצעות פיגועים גדולים. הכאוס הוא הניצחון שלו.
גם התרעה היא סיפור אחר לגמרי. בישראל ממשיכים להתווכח על "ידיעת הזהב" שהייתה או לא הייתה ביום הכיפורים, אבל מה שיצית את העימות הבא לא יהיה החלטה סדורה של משטר או אפילו ארגון גדול. סוריה הייתה יעד מודיעיני ראשון במעלה של המערכות הישראליות, מודיעין שפעם סמכו עליו שיתריע על מלחמה ("האמצעים המיוחדים" המפורסמים מימי יום הכיפורים), ובשנים האחרונות אפשר הערכה שקולה שאסד יבליג על הפגיעה במתקן הגרעיני בדיר אזור. ספק גדול אם אפשר יהיה להתריע על הנפץ שיחולל עימות בפעם הבאה. ייתכן בהחלט שכמו בקיץ 2006, מי שתחולל את העימות תהיה ישראל בתגובה לתקיפה, שמי שהורה עליה לא העלה כלל בדעתו שתביא למלחמה, כפי שהודה חסן נסראללה לימים.
והכרעה? את מי? בכמה זמן? לאיזו מטרה? בעולם החדש מטרתו של החזק, וישראל היא החזק, היא לשוב כמה שיותר מהר לסדר הקיים. אין לו יכולת לכפות סדר חדש, אין לו אפילו הבחנה של ממש בין גורמי הכאוס שממול. הבעיה נוצרת כשמקבלי ההחלטות והציבור אצלנו שבויים עדיין בעולם הישן של הניצחונות הברורים, מחפשים הכרעה שכזו במקום שבו כבר אינה ממן האפשר.
בצפון מדברים היום על התכוננות לעולם החדש. קודם כל, חיזוק פיזי של המכשול כדי להתגונן מפני ניסיונות חדירה של אנשים ואמצעי לחימה. תשתית הגבול, שלא טופלה מאז הסכמי הפרדת הכוחות באמצע שנות השבעים, מוקמת מחדש - עד כה הושלמה התשתית החדשה בקטע שאורכו כ-20 קילומטרים .
ראש אמ"ן אביב כוכבי ובכירי האגף סיירו לאחרונה בגבול. בהודעה של דובר צה"ל על הסיור נאמר שמטרתו הייתה "לקיים שיח בין בכירי החיל לבין מפקד אוגדת הגולן וקציני המודיעין בגזרה על האופן בו יש להתאים את הכלים, שיטות האיסוף והמחקר של אמ"ן לאיומים בגזרה". במילים פשוטות המובילות למעשה מסובך, כוכבי ואנשיו מבינים שמדובר במודיעין חדש, עם הגדרות חדשות, מטרות חדשות, כלים חדשים. מערכים שנבנו במשך עשרות שנים, בהרבה כסף ותבונה, איבדו באחת את הרלוונטיות שלהם, ובעולם החדש קשה למודיעין הצבאי, האמון על מתן תשובות חדות ("תהיה מלחמה") להגדיר אפילו את השאלות הנכונות.
אלוף הפיקוד יאיר גולן היה בתפקידו הקודם מפקד פיקוד העורף. גולן הוא חי"רניק ותיק, אבל נדמה שדווקא התפקיד הקודם מכשיר אותו יותר להבנת יום הפקודה העלול להתממש בגזרתו. גם חיזבאללה שומע את האמירות בישראל על פניה של המלחמה הבאה. גם הוא מניח שלא יהיו בה ימים של דשדוש, מדרגות של הסלמה, שבועיים עד שיגויסו מילואים וכמעט חודש עד שיתממש מבצע גדול ראשון. גם הוא, יש להניח, יתנהג בהתאם: הוא יזרוק מה שיש לו הרבה יותר מוקדם, הרבה יותר באלימות.
קיצור משך הלחימה, המנטרה שמשננים בצה"ל כבר שנים (ולא מומשה, לא בלבנון ולא ב"עופרת יצוקה") תהיה קרוב לוודאי גם המנטרה של חסן נסראללה במלחמה הבאה.
לגולן, שישב בדיונים לא מעטים על מה שיקרה לעורף במקרה של התלקחות, יש הערכה משלו לגבי איך זה ייראה. היא מפוכחת ולא היסטרית, אבל גם הוא יודע שהיא תלויה בדברים שטרם נעשו בהכנת העורף ובתפיסת הביטחון. גם הוא יודע שצה"ל התקפי, שעל הפעלתו של חלק משמעותי ממנו הוא ממונה עכשיו, ממשיך לקבל נתחים מסורתיים מהעוגה שאינם בהכרח רלוונטיים לעולם הנשקף אליו מבעד לאמצעי החוזי כשהוא מסתכל צפונה ומזרחה.
הרמטכ"ל בני גנץ דיבר גם הוא השבוע על סוריה, באותם מונחים. יהיה מפגש קצה עם גורם אויב כלשהו, אמר גנץ ללוחמים שאירח, ואתם תשתתפו בו. גנץ נוהג לומר, בהקשרים אחרים, שמבצעים עושים כשאפשר, אבל מלחמות עושים כשצריך. זו הגרסה המעודנת שלו לדבריו של מאיר דגן על החרב החותכת בצוואר.
מפעילי הכוח בישראל, שעוסקים כל יום בהכנות לרגע שבו יצטרכו להפעיל אותו במלואו, הם לא אחת יותר מפוכחים מהממונים עליהם במה שנוגע למתי, כמה ולאיזו מטרה.
כי זו המסקנה האמיתית מן העולם החדש, המעוצב כרגע בתמרות עשן ורצח אזרחים מעבר לגבול: לשנות את הכוח שלנו, כדי שיענה על צרכים אמיתיים ולא על מנטרות מן העבר וכמיהה לדברים שחלפו מן העולם; ולהבין את המשמעות, המגבלות והתועלת האמיתית של השימוש בו, אם נצטרך. בניגוד אולי לתודעה המשתקפת מן התרבות הקורבנית של השלטון וחלק מהתקשורת, מדי יום ישראל הופכת חזקה יותר ביחס ליריבה. באותה מידה, מדי יום חלק מהכוח הזה מאבד את משמעותו, וחשיבות השאלות מתי ולשם מה מפעילים אותו הופכת להיות קריטית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם