תיעוד נדיר: מה צופנים החיוכים של הקצינים?
בנו של העיתונאי אורי דן נבר לאחר מותו של "ברן" בארכיון הצילומים ממלחמת יום כיפור ותהה: הקצינים חייכו לפני או אחרי הצליחה בתעלה?
אבא שלי צמח בתקשורת הכתובה ולא זנח אותה, אך לעתים הגיע למקומות ואירועים רק עם העט, בלי צלם. בשלב מסוים במהלך עבודתו הפכה המצלמה לחלק בלתי נפרד ממנו. הוא מעולם לא למד צילום, ולא התעניין בצילום. עניינו אותו בני אדם, אנשים.
כאיש המילה הכתובה, האמין בכוחה של תמונה. את העבר יכול כל היסטוריון לנתח בצורה שונה, אך לא את הצילומים. לא אחת חשב, במהלך אותה מלחמה, שאם ייפגע והדפים יעופו לכל עבר, לפחות סרטי הצילום יינצלו ויתרמו במעט לתיעוד הימים הנוראים במדבר.
במוצאי 6 באוקטובר 1973 זרק לתרמיל שלו ערימה של סרטי צילום, שחור-לבן וצבע, וירד דרומה. באותה מלחמה, בכל מקום שהפנה אליו את המצלמה פגע באובייקט, בלוחמים ובמפקדים ובאויב. הוא השתדל להנציח אותם לא רק בזמן אמת, אלא ברגע של אמת. מה שקרוי בשפה המקצועית "סנאפ-שוט" - גם אם יבחינו במצלמה, יהיה זה ברגע שאין להם אפשרות, גם אם ירצו, לתפוס פוזה.
בשנתיים שלאחר המלחמה פרסם אבא מצילומיו ב"מעריב" ובעיתונים אחרים, כמו גם בספר "ראש גשר" שכתב. מעריב גם ביקש לפרסם כמה מהצילומים תוך כדי הלחימה, אולם הצנזורה הצבאית פסלה חלק מהם, ובצדק. חלק מהנגטיבים פשוט נגזרו במספרי הצנזור כדי "לוודא הריגה" של הצילום. כך אבדו כמה מהצילומים החשובים. אבל נותרו רבים אחרים.
רק לקראת ציון 30 שנה למלחמה, כשפנו אליו לגבי חומר, מצולם וכתוב, התפנה לתת את ערימת התשלילים למעבדה מקצועית כדי שיראו מה אפשר להוציא משם. כך, במקרה, נולדה לה תערוכה. בעל גלריה
בסוף השבוע נברתי ונתקלתי ברצף תמונות בקונטקט אחד שהוגדל, רצף ממוספר 20 עד 25 של אותו סרט צילום. תמונות שמעולם לא פורסמו מעבר להדפסת והגדלת הקונטקט, נשארו להן בין הערימות האין-סופיות שסביבי.
התמונות האלה הן רצף של "סנאפ-שוטס" שמרוכזים בו חבורה נכבדה של אישים, ושבאמצע שלה נמצא ברן המנוח. אתה מנסה להבין ולחקור את שעיניך רואות. מתי והיכן צולם? מנסה ללמוד על שפת הגוף, הבעות הפנים. קשה לדעת. לפי החיוכים של חלקם, אני מגיע למסקנה הראשונית שזה חייב להיות לאחר הצליחה.
הרי אין מצב שמישהו חייך לפני התפנית שהביאה אותה הצליחה. אתה רואה את המיקום של כולם. גורודיש קיצוני שמאלי, קצת בודד מהשאר. אריק בצד השני, דיין חוצץ בינו לבין ברן. אין מבטים בין שני מפקדי האוגדות, אבל אחד מהמצולמים חי ונושם, מיכאל בר זוהר. והנה נפתרת לה השאלה: מתי?
בר זוהר היה שם בשטח, כסופר הצנחנים.
אני שולח לו את אחת התמונות והוא מתקשר כעבור מספר דקות. אני מציין את עניין החיוכים, אבל הוא נחוש: זה בטסה. ביום שלפני הצליחה. שעות אחדות לפני האור הירוק. אני חוזר ומקשה כי החיוכים קצת לא מסתדרים לי. הוא חוזר ואומר, בוודאות. אחרי שצלח כבר לא חזר לשם.
גם אבי חזר. לא אחת חשש שלא ישוב מהמלחמה. אנשים שהכיר, שצילם, נהרגו. גם חבר טייס שצולם חודשיים לפני. היו רגעים שחשש שהמצלמה מקוללת, ומי שמצולם יש סכנה, שם במדבר, שזו תהיה תמונתו האחרונה. כדי לנטרל את הקללה הוא ביקש להצטלם בעצמו. במקרה הגרוע, תישאר מזכרת לאמי ולי.
בדבר אחד אני בטוח: אם היה בחיים, בשנייה אחת היינו מקבלים תשובה מדויקת לגבי הצילומים הללו. הוא פשוט חי ונשם את שצילם, ובעיקר את שכתב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם