נתראה בקדנציה הבאה
ברק אובמה לא צריך להיות פרנואיד כדי לחשוב שנתניהו, הנתמך על ידי שלדון אדלסון וקרוב לאותם חוגים הרואים בנשיא סוכן אנטי אמריקאי מסוכן, עושה הכל כדי להפילו. אם ינצח, הוא לא ישכח. וגם: כך הצנזורה כשלה בנושא תקיפת הכור הסורי
בשלב מוקדם יותר הופיע במשדר אורח מיוחד: ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו הדהים כמה חודשים קודם לכן בניצחונו על שמעון פרס, תוך שהוא מיישם בהצלחה דברים שלמד משהותו הממושכת בארצות הברית. אז, כמו היום, הוא היה ידוע בקשריו הענפים באמריקה. ולכן, כשראש הממשלה אמר שתיתכן בהחלט הפתעה מרעישה בבחירות, ואף רמז שהוא לא רק מנחש, נזקפו האוזניים באולפן. כמה שעות אחר כך הסתיימו הבחירות כפי שהסתיימו. בלי קשר ישיר, יחסי קלינטון-נתניהו היו הגרועים ביותר של נשיא אמריקאי וראש ממשלה ישראלי מאז ימי בוש-שמיר ועד ליחסים הנוכחיים של ראש הממשלה עם ברק אובמה.
אני מביא את הסיפור הזה לא כדי ללעוג ליכולת החיזוי הפוליטית של נתניהו, פוליטיקאי מיומן להפליא, אלא כדי לעמוד על משהו אחר, חשוב במיוחד להבנת האירועים האחרונים ביחסי ירושלים וושינגטון: לאמריקה יש הרבה פנים, שונות זו מזו ואף מנוגדות זו לזו. ואמריקה שאליה קשור בנימין נתניהו, דובר את שפתה ומאמין באידאלים שלה יותר מכל, היא אמריקה מסוג מסוים מאוד, שהביטוי הפוליטי המובהק שלו הוא המפלגה הרפובליקנית. אלא שמערכת הבחירות האמריקאית עברה דרך ארוכה מאוד מאז הימים המנומנמים של בוש נגד דוקאקיס או קלינטון נגד דול. המועמדים כבר לא דומים זה לזה או נבדלים בעיקר בגיל ובניואנסים של השקפת עולם. אמריקה מצויה בעיצומה של מלחמת תרבות, ומי שבוחר צד מסתכן בזעמו של הצד השני.
ארצות הברית נמצאת במשבר של זהות פנימית ועוצמה חיצונית. בתוכה פנימה מתחולל מאבק איתנים, ראשון מאז מלחמת האזרחים, על דמותה וצבעה: כבר היום ברבות ממדינות האיחוד רוב הילדים הנולדים אינם לבנים אנגלוסקסים.
בלוס אנג'לס, שבה נכתבים הדברים האלה, יש שלטי רחוב בספרדית ורוב של פנים לא-לבנות ברחובות. כלפי חוץ, ארצות הברית מודעת יותר מתמיד לכך שחלון העוצמה שיצרה התמוטטותה של ברית המועצות הולך ונסגר, לאחר שהוצר עוד יותר בשל מלחמת השולל של ג'ורג' וו. בוש בעיראק. המאה האמריקאית מתחלפת בעולם רב קוטבי, שבו אמריקה צריכה לדבר עם העולם קודם - ולפעמים במקום - שהיא שולחת אליו חרב.
הרוב המכריע של האמריקאים מבין זאת. עם כל הביקורת, גם של דמוקרטים מובהקים, על מדיניות הפנים של ברק אובמה, רוב מכריע תומך במדיניות החוץ שלו - או שמדיניות החוץ אינה מעניינת אותו, במציאות כלכלית המשתפרת באיטיות רבה לאחר הנפילה של 2008. המועמד הרפובליקני מיט רומני נחשב למי שאינו מתמצא בנושאי חוץ כלל: הוא רחוק רק במעט מבוש הבן, שבמערכת הבחירות הראשונה שלו כשל בביטוי שמותיהן של מדינות ברחבי העולם.
ואגב, מי שחושב שרומני פירושו תקיפה באיראן, טוען זאת על דעת עצמו. המועמד הרפובליקני התייחס לעניין האיראני רק בהאשמות כלפי אובמה ש"זרק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס": ממש כמו הנשיא, הוא סירב להתוות קווים אדומים, שאם ייבחר ואיראן תחצה אותם יפעל נגדה, ובוודאי
אחד הטיעונים של אהוד ברק בימים הלא רחוקים שבהם עסק במרץ בהסברים לכך שישראל תצטרך לתקוף באיראן גם בלי תמיכה אמריקאית, היה שאם ייבחר רומני הסיכוי לפעולה אמריקאית קטן עוד יותר. ההיסטוריה מלמדת, אמר ברק, שממשל חדש אינו יוצא למלחמה בשנתו הראשונה, בוודאי לא כשהנשיא אינו בקיא בענייני חוץ ויורש בעיות קשות מבית.
בניגוד לנתניהו, שאמר לשומעיו שהוא לא מאמין שאובמה יקיים את הבטחתו למנוע גרעין איראני, ברק אמר שהוא דווקא מאמין לנשיא ולבכירי הממשל שאיתם שוחח - אבל לא יודע אם יהיו שם בעוד כמה חודשים. לפיכך, הקשר בין המתקפה הנוכחית של ראש הממשלה נגד הנשיא לבין השאלה האיראנית אינו ברור כלל. מה שרק מחזק את התחושה של רבים בממשל, הרואים בנתניהו חלק אינטגרלי מהמחנה של היריב. קשה שלא להבין אותם: ביקורו של רומני בירושלים בסוף יולי, שם נערכה לו סעודת התרמה בראשות שלדון אדלסון, ידידו ותומכו של נתניהו והתורם הפרטי הגדול ביותר למועמדים הרפובליקנים בבחירות ורומני בתוכם, זכה בארצות הברית לכותרות שמנות. אחת מהן אמרה "רומני הופך את ישראל לאחת מ'מדינות הנדנדה'" הביטוי המוכר המכוון למדינות שאם תצליח לזכות בהן תנצח בבחירות. הכותרת אמרה ישראל, אבל בממשל מבינים היטב שלא מדובר במדינה, אלא בראש ממשלתה.
במישור המעשי, היחסים בין ישראל לארצות הברית נמשכים כרגיל. שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני, אומרים גם בוושינגטון וגם בקריה בתל אביב, מעולם לא היה טוב יותר. ארצות הברית מעבירה הרבה כסף לפרויקט "כיפת ברזל", ממשיכה להעמיד לטובת ישראל את הרזרבות שהיא מחזיקה באזור.
הבעיה האמריקאית היא עם נתניהו. היא שהביאה את אובמה - מתוך זעם של התבטאויותיו של ראש הממשלה ועוד ב-11 בספטמבר, יום הזיכרון הלאומי לפיגועים בניו יורק ובוושינגטון האמור להיות יום של אחווה - להודיע שלא יוכל, מטעמי זמן כמובן, לפגוש את נתניהו כשזה יגיע לארצות הברית בסוף החודש. הידיעה הזו הביאה לביקורת על הנשיא גם מצד תומכיו, וכן מצד סנאטורים מתונים כמו ג'ון מקיין, שאותו ניצח אובמה בבחירות הקודמות. התיקון בא בדמות הידיעה על שיחת הטלפון בין השניים; הקרע נשאר בעינו.
ניתוחיו הפוליטיים של נתניהו, גם במצב נינוח יותר מהיום, נובעים לא אחת מתפיסת עולם קודרת, שלפיה כולם מאוחדים נגדו. בשבועות ה"תדרכת" הקדחתנית שלו ושל ברק בשאלת איראן, נהג ראש הממשלה לומר שאחרי 6 בנובמבר, יום הבחירות בארצות הברית, יפנה אובמה - אם ינצח - נגדו במלוא הכוח, ולא יניח לו לעשות דבר, כולל לא תקיפה באיראן, ולכן צריך לתקוף לפני הבחירות. זה היה נימוק פגום מהבחינה ההגיונית, שרק העיד על הלך רוחו של ראש הממשלה.
ואולם מעשיו ודבריו בשבועות האחרונים, מאז שהתבררה עוצמת ההתנגדות של המערכת המקצועית לתקיפה, ומאז שהתברר לו שגם ברק קפץ מן הרכבת (ואולי לא עלה עליה מעולם אלא רק העמיד פנים של נוסע), עוד עלולים להפוך את הנבואה הקודרת שלו לאמת. ברק אובמה לא צריך להיות פרנואיד כדי לחשוב שנתניהו, הנתמך על ידי אדלסון וקרוב לאותם חוגים הרואים בנשיא סוכן אנטי אמריקני מסוכן, עושה הכל כדי להפילו. אם ינצח, הוא לא ישכח.
לא היה הרבה חדש בדברים שכתב דיוויד מקובסקי ב"ניו יורקר" על התקיפה של הכור הסורי, החודש לפני חמש שנים. הפרטים המבצעיים, אם הם מדויקים, אינם מגלים הרבה מעבר למה שאנחנו כבר יודעים, וגם הסיפורים על חשיפת המידע על הכור על ידי המוסד, הפעולות המודיעיניות שקדמו לתקיפה והשיחות בין ראש הממשלה אולמרט לנשיא בוש כבר נודעו ברבים.
מה שמעניין בסיפור הוא דווקא העמדה הישראלית ביחס לגילויים השונים, במהלך הזמן. צריך לחזור ולומר: פרשת הכור הסורי חשובה בעיקר מהצד המדיני שלה, וכדוגמה חיובית לניהול משבר. הפרטים המבצעיים אינם חשובים במיוחד, ולא חרגו ממה שצה"ל יודע לעשות ומתרגל הרבה. זו לא רק אינה מקבילה לתקיפה באיראן, אלא אפילו לא להשמדת הכור בעיראק ב-1981, שגירדה את מעטפת הביצוע שהייתה ידועה עד אז.
מה שחשוב כאן הוא הדרך שבה נוהל המשבר. נשכחה העובדה שסוריה, מדינה שנמצאת בכיסוי מודיעיני הדוק במיוחד של ישראל זה עשרות שנים, עבדה על פרויקט הכור, כפי שהסתבר בדיעבד, שש שנים (לא רצופות) בלי שנחשף, מחדל לא קטן בפני עצמו - ועד לחודשים שאחרי התקיפה, בהם צלח המאמץ שלא להפוך את השמדת הכור לעילה למלחמה. גם דוגמאות חיוביות צריך לתחקר, וגם מהן אפשר ללמוד לקחים לעתיד.
צנזורה סמיכה גרמה לכך שמידע רב לא פורסם בחודשים שאחרי ההפצצה, כך נטען, ואכן סביר שבמקרה זה המעטה היה מובן ומוצדק שכן זה היה חלק ממאמץ הגיוני לא להשפיל את אסד ולאלץ אותו להגיב בניגוד לאינטרס של שני הצדדים.
אפשר לתאר את המצב בין ישראל לסוריה אחרי ההפצצה כמו "שני ג'נטלמנים שנפגשים במעלית של בית זונות", ומקיימים את הכלל העתיק "אני לא ראיתי אותך, אתה לא ראית אותי". כל עוד המעלית נשארה סגורה, אפשר היה לעבור הלאה ולא להיגרר לעימות שאיש לא רצה בו.
אבל זה היה מזמן. בשנים האחרונות, למרות דליפות פה ושם (וכפי שהוזכר לאחרונה לא מעט, ראשון המדליפים בפומבי היה בנימין נתניהו, שאץ להתגאות בכך שכראש האופוזיציה עדכנו אותו קודם לפעולה) ופרסומים לא מעטים בעיתונות הזרה, ואף שהמשטר הסורי הלך ונחלש והסיכויים שיוכל לשקול מלחמה הלכו וקטנו, המשיכה הצנזורה לבלום כל גילוי משמעותי מבית. הצנזורה איננה מה שהייתה פעם. הצנזורית הראשית, תא"ל סימה וקנין-גיל, היא אישה נבונה ושקולה. למרות טענות הנשמעות לא פעם, היא ממעטת להתערב בנושא החם מכל, הוויכוח סביב שאלת התקיפה באיראן, שגם הוא מתמקד במקבלי ההחלטות ולא בפרטים המבצעיים.
תקיפת הכור הסורי היא פרשה יוצאת דופן. הפרסומים האחרונים, כולל זה של ה"ניו יורקר", רק מעידים שבמקרה הבודד הזה, הצנזורה הלכה רחוק מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם