גברת מר
רובנו מעדיפים להמשיך לרטון לנצח במקום לעשות מאמץ לשנות. חיי נישואים, למשל
הוא מתלבש יפה בבוקר, מתגלח, מתבשם, חשוב לו להיות במיטבו בשביל כולם, אבל כשהוא חוזר הביתה בערב הוא אפילו לא מתקלח לפני שהוא נכנס איתי למיטה, התלוננה הראשונה. מילא הריח, אבל אני פשוט משתגעת מהזלזול שלו. ואת מעירה לו על זה? שאלה השנייה. בטח מעירה, ענתה הראשונה, הסברתי לו כבר מאה פעם שאם ככה הוא מתנהג כשהוא בבית וככה הוא מתנהג כשהוא בחוץ, זה כאילו שהוא אומר לי שאני זאת שבה הוא צריך להשקיע הכי פחות מכל האנשים בעולם.
נסי לשכנע אותו בטוב, יעצה המורה ללשון. מה זאת אומרת בטוב? רטנה הברונטית עם החסך. להגיד לו בחיוך אוהב שלא יסריח לי את המיטה? אני רצינית, התעקשה המורה. תיגשי אליו איזה בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה נקי וריחני, תדביקי אותו לקיר, תנשקי אותו בלהט ותתפסי אותו במקומות שלא תפסת כבר מזמן, תגידי בקול מתפנק, "אוי, מותק... אם רק היית משקיע כך בלילה, הייתי טורפת אותך במיטה". ואז תחייכי, ותלכי.
תגידי, נטרפת? תהיי רצינית, הזדעקה הברונטית. מאיפה בדיוק אני אמורה לשלוף סצינה כזאת עם בעלי זה 20 שנה? מה אני, מריל סטריפ? שווה לנסות, מלמלה המורה בקול ענות חלושה. אוי, נו באמת, סיכמה הברונטית. אפשר לחשוב שיש לי כוח למניפולציות ולמזימות מול הבעל כמו איזה עקרת בית משנות השישים. והן עברו נושא.
וואו, ציינתי לעצמי בהתפעלות. בתור מצותתת חובבת לשיחות זרים, דווקא נפלתי על שיחה לא רעה בכלל. מאוד אמיתית ומייצגת משהו די עצוב: בני זוג שנמצאים ביחד הרבה זמן פשוט מפסיקים להשקיע. מסמנים את נושא הזוגיות כ"לא מספיק חשוב". כלומר , הוא תמיד מספיק חשוב כשרוצים להתלונן. אבל כשזה מגיע למעשים? עזבו, אין כוח לשנות עכשיו הרגלים, וגם אפשר תמיד למצוא לזה מגוון תירוצים רגשיים.
מולי ישב זוג שניתן היה לזהות בקלות שנשוי זה מכבר. איך? לפי ההבעות החמוצות, כמובן. הבטתי בהם וניסיתי לקרוא מחשבות. "אני לא מבין למה היא יורדת לחיי ולא מוכנה לקבל אותי כמו שאני", אמר הגבר שלא באמת מתחשק לו להשקיע באשתו. "בבית אני רוצה להרגיש בבית. זה לא שאני משתדלת יותר בחוץ, כמו שבחוץ אין לי ברירה אלא להעמיד פנים", התוודתה אשתו שתכלס, פשוט אין לה עצבים.
אין לנו בעיה להתבאס, לבוא בדרישות, ואז לצבור מרירות כשהן לא מתקיימות. אבל להשקיע באמת בניסיון לשנות את הדרך שלנו, או לפחות את ההתנהגות? אל תגזימו. אין לנו זמן לשטויות כאלה. איכשהו כשזה מגיע למקום שבו צריך לבחור, רובנו
הנשימה שלי נעצרה - אלה היו שכנות. אני מכירה אותן כבר שנים, בילינו ביחד בלא מעט אירועים, ופתאום גל של רגשי אשמה שטף אותי וממש נעשה לי לא נעים. פאדיחות, אבל מסתבר שאני לא ממש טובה בציתות לזרים.
העמדתי פנים שלא שמעתי דבר מהשיחה, התנשקתי עם שתיהן, שאלתי מה נשמע, ואחרי שאמרתי יפה שלום, המחשבות שלי המשיכו להתערבל. כשאתה מחבר משהו שחשבת שאמר מישהו זר, לסיפור חיים של מישהו שאתה מכיר, פתאום כל מוסר ההשכל מתעקל.
זאת שחשבתי שהיא ברונטית שופעת שחסר לה סקס טוב, היא בעצם ג'ינג'ית עוצמתית שנשואה לגבר שעם השנים הפך לשפוט מושלם. היא קובעת, היא מחליטה, והוא אמנם מקבל מדי פעם הזדמנות להביע דעה, אבל זה למטרות פרוטוקול בלבד. אני מכירה אותם כבר הרבה שנים, ונדמה שככל שעובר הזמן היא הופכת יותר תובענית, והוא ליותר שתקן, אבל לא משנה כמה הוא ינסה לעשות כל מה שהיא מבקשת, הוא מצליח להוציא ממנה רק עוד ועוד מרירות.
איך זה קורה? שאלתי את עצמי. הרי כל מה שהיא מבקשת ממנו לעשות, הוא מוכן. והכי מוזר, שזה לא גרם לדרכיהם להיפרד, אלא להפך. מדובר בזוג שמבלה ביחד הרבה זמן. אבל ככל שהם מתבגרים, רק גוברת המרירות. שלה מוטחת לו ישר בפנים, ושלו משתחררת מאחורי גבה, כדי שהיא לא תוכל לענות.
משהו לא הסתדר לי בהיגיון. תמיד הייתי בטוחה שכשאנשים חכמים מגדירים לעצמם במדויק מה הם רוצים, הם משיגים את זה. אז למה זה לא מסתדר במסגרת הזוגית? מה היא בעצם רוצה שהוא לא יכול לתת?
את מרוצת המחשבות הפסיק הטלפון שלי שפתאום צלצל. חבר עיתונאי. מה קורה? שאלתי. לא משהו, הוא אמר. אין היום חדשות מעניינות ואני משועמם. צחקנו קצת, וחשבתי לעצמי כמה שאנחנו הופכים להיות עבדים לקשיים שלנו. החבר הזה הוא מהסוג שממש סובל כשהוא שומע חדשות רעות, ומיד מרגיש שזו שליחותו לפעול בהתאם ולהילחם. מצד שני, אם ייקחו לו את הסבל הזה, מי הוא יהיה? עבור מה הוא יחיה? הוא שייך לסוג האנשים שאם לא תיתן להם את המנה היומית של עוולות, בעצם תיקח מהם המון משמעות ואולי אפילו את הסיבה לחיות.
בעצם, כך זה הרבה פעמים גם בחיים הזוגיים. לא מעט זוגות שנמצאים ביחד הרבה שנים מפתחים מרירות אחד כלפי השני. כל הזמן רוטנים. למה זה לא כך ולמה זה לא עובד כמו שצריך, מעין יחסים שמושתתים על פרצופים מאוכזבים. אז מה זה הדבר הזה שהם באמת צריכים?
אולי כמו שהחבר העיתונאי שלי זקוק לחדשות הרעות כדי להרגיש שהוא חי, כך הרבה אנשים נשואים מפתחים עם הזמן צורך מוזר. כאילו שעם השנים הצורך העיקרי שלהם אחד בשני הוא האפשרות הבלתי נגמרת לתחזק את המרירות. המרירות הופכת אצלם בלי משים לצורך, למניע ובעיקר לרגש שדרכו הם מרגישים את חוזק הקשר ביניהם. אם פתאום היא לא תהיה שם, הם ירגישו שלקחו מהם את מהות היחסים.
כשאנחנו מתרגלים לקושי מסוים, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלנו. החיים שלנו נבנים ומתעבים סביבו, וככל שעובר הזמן הוא מקבל עוד משמעות. הקושי ממשיך להעיב, ממשיך להסב לנו סבל, אבל אם חס וחלילה הוא היה נעלם, ממש לא היינו יודעים מה לעשות עם זה.
סטטוס: "כשנשוי טרי נראה מאושר אנחנו יודעים למה. כשנשוי ותיק נראה מאושר אנחנו תוהים למה". בדיחה
lsigan@netvision.net.il
עמוד הפייסבוק של לילך סיגן
הבלוג של לילך סיגן ב"האפינגטון פוסט"
אקו"ם