עזבו צדק, העיקר הרדיפה
כשרוצים לסמן מישהו, כמו ש"דה מרקר" סימן את נוחי דנקנר ואי.די.בי, העובדות המדאיגות באמת לא משנות
והנה עובדות מספריות מובהקות ואובייקטיביות שכל אחד יכול להוציא מנתוני חברת יפע"ת: 1. במחצית הראשונה של 2012 סוקרו נוחי דנקנר ואיי.די.בי ב"דה מרקר" בהיקף של 70-40 אחוזים יותר משסוקרו ב"גלובס" וב"כלכליסט". 2. עוד לפני שרכש את "מעריב" היה היחס של דה מרקר לדנקנר ולאיי.די.בי שלילי באופן מובהק ביחס לעיתונים אחרים וגם ביחס לבעלי הון אחרים. 3. הסיקור המוגזם של דה מרקר רק הקצין לאחר שדנקנר ואי.די.בי רכשו את מעריב. 4. באופן מפתיע, בדיוק באותה התקופה פחת העניין של דה מרקר בסיקור חברת "הכשרת היישוב", שסוקרה שם בחסר יחסית לעיתונים הכלכליים האחרים, בניגוד לתקופה שבה החזיקה הכשרת היישוב במעריב. אז האם בדה מרקר ראו את הנולד או שסייעו לו להתקיים?
בניגוד לכל מיני אמירות שמופרחות לאוויר, עד אתמול מעריב כמעט שלא סיקר את "הארץ" ואת דה מרקר. לפי יפע"ת, שמם לא הוזכר במעריב יותר משהוזכר בעיתונים אחרים. מה שכן, מי שירצה להמשיך לשנוא, העובדות האלה לא ידברו אליו. מי שמסיבה זו או אחרת שמח במצוקתו של נוחי דנקנר, המאמר הזה, כמו כל עובדה אחרת, לא יעצור אותו. הוא כבר ימצא את הדרך, אין מה לדאוג. כשרוצים לסמן מישהו, העובדות באמת לא משנות. אבל מי שמעוניין באמת או בתקשורת הוגנת - כדאי שיפנים: זה שמצייר את עצמו כנרדף - הוא לפעמים הרודף. וזה שמנסה לצייר לעצמו תדמית של שוחר טובת הכלל - שוחר הרבה פעמים רק את טובתו שלו.
הבעיה היא שכעיתונאים נתנו לעצמנו יותר מדי דרור. העיתונות התאהבה בסיקור העיתונות, ועם הזמן נגררה עמוק יותר לעיסוק החביב עליה מכל: היא עצמה. מכיוון שמועצת העיתונות חסרת משמעות, ככל שעבר הזמן הפכו ה"מבקרים האובייקטיבים" יותר ויותר קיצוניים. בדיוק כפי שהשופטים ינסו לכסות על עצמם ולכן חייבים להסכים לביקורת חיצונית, כך גם התקשורת. מרוב מבקרים פנימיים היא הפכה לסבך מכוער של אינטרסים מסחריים. זה כנראה מה שקורה לענף שחושב שהוא כל כך מושלם שהוא יכול לפקח על עצמו לבד.
ובעוד דה מרקר מטפח את הסיקור האובססיבי שלו על דנקנר ואי.די.בי, והברנז'ה העיתונאית מתווכחת אם כדאי לתפוס צד, השערוריות הגדולות באמת ממשיכות ללא הפרעה. נתניהו חולש על תקציב של מיליארד שקל לשנה לשידור ציבורי בזבזני שחושש לבקר אותו, ו"ישראל היום", בחסות כספו הבלתי נגמר של שלדון אדלסון, ממשיך לפרוח, לתמוך בממשל ללא סייג ולהשפיע גם על עיתונים אחרים באמצעות פנקס הצ'קים שלו.
העצוב הוא שחלק גדול מדי מברנז'ת העיתונאים נהנה מהיאבקות הבוץ יותר משהוא רוצה צדק או תיקון. התמונה כולה הולכת ומתכערת מדי יום. בענף קורס שבו יותר מתמיד דרושה קולגיאליות ושיתוף פעולה מקצועי, יש מי שמעדיפים התכתשויות וחיסול מתחרים, שרק הורסים את הענף כולו. זה אולי נחמד, אבל אל תתבלבלו - אם תמשיכו להתעלם מהאובססיה המעריבית של דה מרקר כי משהו בכם שמח לראות את דנקנר בשעה של מצוקה, אתם בסך הכול מכשירים את הקרקע לנורמות מכוערות שעל פיהן אתם רק מקרבים את היום שבו אתם תהפכו להיות המטרה. למה? כי כשנוצרת אווירה כזאת, זה רק עניין של זמן. מתישהו יגיע גם תורכם.
אקו"ם