רוצים זבנג וגמרנו
ההיסטוריה הישראלית זרועה אירועים של הצלחה מרעישה. כך התמכרנו לתסמונת המופת החד-פעמי גם בעניין התקיפה באיראן
בדרך הטבע אנחנו מתרפקים על המופת הזה, מנסים לחקות אותו, אבל ניסיונות החיקוי או החזרה על ההצלחה מציגים מציאות עגומה: המופת היה חד-פעמי, פרי של מקבץ נדיר של נסיבות, מופת של פעם ראשונה שהיא גם האחרונה. כזו הייתה מלחמת ששת הימים.
אחרי מלחמת ששת הימים פרצו מלחמות שבהן הופתענו והוכינו, כמו במלחמת יום הכיפורים, או נתקענו בבוץ הנמשך של לבנון או הסתחררנו בכניסות וביציאות למבצעים בשטח הפלסטיני שלא שינו את המצב מיסודו. כזה היה מבצע אנטבה, שאחריו נכשלנו בהחזרת נחשון וקסמן וגלעד שליט באמצעים צבאיים. ועכשיו ההפצצה.
הפתעה לא תהיה
אחת הסיבות לתסמונת המופת החד-פעמי היא גורם ההפתעה. הפתעה, כידוע, היא הזדמנות חד-פעמית. נכשלת בהפתעה, לא תוכל לנסות אותה שוב. הצלחת, לא תוכל לחקות אותה. אנטבה הצליחה בין היתר כי איש מהצד השני לא חזה את מבצע ההצלה. במלחמת ששת הימים הכריעה את הכף הפתעת חיסול שדות התעופה. ביום הכיפורים אומץ נשק ההפתעה על ידי הצד השני. עיראק הייתה הפתעה מוחלטת.
לאיש אין מושג מה כתוב בתוכניות התקיפה, אבל דבר אחד ברור: הפתעה לא תהיה. אם הכוונה הייתה להפתיע, הייתה נדרשת טקטיקה הפוכה, של הרדמה, קבלת הלחץ הבינלאומי על איראן ואז מהלך צבאי. זה כבר לא יקרה. החשש המקנן בלבו של כל ישראלי בר דעת הוא שתסמונת המופת החדפעמי, שאחריו באה שרשרת של כישלונות,
תחזור על עצמה, וכל התסריטים השחורים שאולי צייר לעצמו פרס לפני ההפצצה בעיראק יתרחשו עכשיו באיראן.
וכך אנחנו מגיעים לעיצומו של הקיץ, כשהבחירות בארה"ב מתקרבות, ומהלך התקיפה שלא הייתה וספק אם תהיה כבר רשם שורה של נזקים. אבל אולי תסמונת המופת החד-פעמי תישבר סוף-סוף, וכולנו נאכל במקלטים את הכובע? אולי במהלך נועז יושמדו באחת כל מתקני הגרעין של איראן, מאגר הפלוטוניום שלה יתאדה, אחמדינג'אד וחבריו יעופו מהשלטון, טילי חיזבאללה ימשיכו להחטיא, והעולם ימחא לנו כפיים ואפילו ישכח ללחוץ עלינו לקדם יוזמות שלום לשנה-שנתיים. אולי. גם אראלה ממפעל הפיס מרימה טלפון לאחד מתוך עשרות אלפי מנויים, ואלה מודים לה ואומרים: יש אלוהים בשמיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם