פרצופה של המדינה
החיילים שהכו את חברם ליחידה הם מראה לדמותה של החברה הישראלית - לדרך שבה אנחנו מדברים האחד עם השני ומתייחסים זה לזה
חשוב להזכיר את העובדה הזו בשבוע שבו חייל מחטיבת כפיר מתאשפז בגלל "עונש" שהוטל עליו ב"משפט ותיקים" בשל "עבירה חמורה" - הוא נגע בטעות במקל הפז"מ הקדוש. בסמיכות מדאיגה, חבורת לוחמים במסייעת 202 מכריזים על "מרד הפצ'ולי" בשל החלטה לאסור עליהם לענוד על צווארם שרשרת עם כד הנושא נוזל מסתורי. העם דורש צדק חברתי 2.0.
הצבא (כשלוח המדינה) מפקיד בידיהם של מפקדים בני 20-21 את המשאב העיקרי שלו - האדם. נהוג לחשוב שמפקד ערני, שהיה נלחם בתופעת הפז"ם תוך השלטת משמעת ברזל, היה מונע את התופעה. אפשר להגיד שמפקד בעל יד ברזל שהיה תולש מצווארם של חייליו את שרשראות הפצ'ולי היה משיג ציות. זה פשוט לא עובד ככה. חיילים הם בני אדם. הציות אינו משמעת - אך המשמעת היא חינוך.
טאיטו, הרס"ר האגדי של בה"ד 1, נוהג לומר בתדירות של אחת ליום: "המשמעת אינה ניתנת לחלוקה ולבחירה". הוא צודק, אבל המשפט הבא שהוא יאמר, ושטרם נטבע במטבע לשון, הוא שהמשמעת היא יותר מכל עניין של חינוך ודוגמה אישית. וכאן, כנראה, כשלנו.
את תופעת הפז"ם מנסים לעקור מן השורש כבר שישים שנה לפחות (אני לא אתפלא אם גם מתוך 300 המובחרים שלקח איתו גדעון בן יואש אל מחנה מדיין, הצעירים סחבו יותר), יש תקופות רעות ויש תקופות שבהן שערוריות לא דלפו החוצה.
תופעת הפז"ם ונגזרותיה הן קצה קרחון של גישה חינוכית. זה בסדר גמור שיש מסורות שמבדילות בין ותיקים וצעירים וזה בסדר גמור שחיילים שתרמו למערכת מרגישים שיש חובות שהם פטורים מלעשות. אבל חייל שגדל על ערכים הומנים, כששיח זכויות אדם הוא חלק משגרת חייו ויומו, לא ימהר להכות חייל אחר. חייל שבנה עצמו כאדם בעל יכולת להבחין בין טוב ורע וידע לשקף לעצמו מתי הוא נמצא בדילמה ערכית - לא ירים יד על אחר.
ברגע שהגבול הזה נחצה, הפעולה המיידית צריכה להיות הפניית זרקור אל האופן שבו המפקדים נותנים דוגמה אישית, מעבירים תכנים של שיח זכויות ומדגימים זאת בעצמם. אין לנו צבא אחר
נציב קבילות החיילים, אלוף במיל' יצחק בריק, נלחם מלחמת חורמה במקומות שבהם קיים נתק בתקשורת בין חייל למפקד. הוא מאמין שתלונה של חייל תמיד תגיע מהמקום בו הוא חש שהמפקד "לא סופר אותו" או מתעמר בו. אבל הערנות שלו והמעורבות שלו לבדו לא תמנע את כל המקרים.
המקרים האחרונים מבליטים את הצורך ברענון מיידי של ערכי המערכת כולה. בעולם פתוח שכזה, יחסי מפקד-פקוד הם כבר לא מה שהיו לפני עשרות שנים. אנשי החינוך בתוך הצבא חייבים לעסוק לא רק בידיעת הארץ ובמורשת ישראל, אלא גם בקידום שיח של תקשורת בינאישית מקדמת, של ערכי מוסר ורוח ושל יחסים בין אדם לחברו. את החלל שהמערכת הזו יוצרת בהיעדרה, תופסים הרבנים הצבאיים, אולם זה נושא לטור נפרד.
באותה מידה, מערכת החינוך צריכה לחשוב כיצד היא מביאה את בוגריה למקום שבו הכניסה לעולם הצבאי לא תגבה מחיר שכזה מצעירים. מערכת החינוך צריכה לחנך לתפיסה הומניסטית, לראיית האדם, כל אדם, כבעל זכויות שוות המוקנות לו מעצם היותו אדם- צעיר או ותיק.
אפשר להאשים את הכיבוש, אבל זה לא העניין. העניין הוא איך אנחנו מדברים אחד לשני, איך אנחנו מתייחסים אחד לשני וכיצד אנו מביאים חייל להבין שמשימתו היא הגנה על מדינת ישראל וכי עליו לעשות כמיטב יכולתו ומרצו, עד סיכון חיים בכדי להגשים מטרה זו. כל מה שמעבר - מיותר ובדרך כלל גם מזיק.
נכון להיום, החיילים שהכו את חברם בחטיבת כפיר הם מראה לדמותה של החברה, הם פרצופה של המדינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם