המפסידיאדה 2012
37 ספורטאים במשלחת שלנו לא כולל לימור לבנת. נכון, אין סיכוי שנביא מדליות זהב, אבל תראו איזה ייצוג מפואר ומלא מורשת וכאב יהודי
בהתחלת המשחקים ממש לא הייתי בעניין של האולימפיאדה. יש לי פה מלחמה על הראש, לא? ואני מודה שכששמעתי לפני כמה ימים בבוקר ברדיו קול נוגה אומר: "היום כולנו אריק זאבי" ... ואחריו את הזמר "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", הייתי בטוח ששוב חטפו לנו חייל וצריך לאוורר את הסרטים הצהובים ולהתלכד במאבק לשחרורו.
לקח לי זמן ותחקיר להבין שמדובר בג'ודוקא (שם שנשמע לי בהתחלה כדמות מ'מלחמת הכוכבים') זאבי, הבכיר והנערץ ביותר במשלחת המקרטעת שלנו, שהושכב אחרי 43 שניות על מזרן בריטי נידח על ידי ג'ודוקא יותר שמן.
אבל, כמו ששר מאיר אריאל, רק בגלל זה אני אוהב אותו יותר. מן הראוי שהאזרחים ייתנו יותר כבוד והערצה במינון הנכון לכל המפסידים. כי בלעדיהם, איך היינו יכולים לדעת מי ניצח?
ואולי זאבי זכה בכל כך הרבה אהבה פתאומית והוא אפילו לא התכוון להפסיד? אין לי ספק שאריק מסמל לרבים מאיתנו את ההפסד הקיומי הקשה מנשוא בזמנים האלה ובארץ הזאת. אבל הוא לפחות גמר עם זה בלי מהפכות ומלחמות, ובשיא של 43 שניות.
כתבנו בלונדון כתב ברגשנות למחרת הקרב (שאם מישהו בדיוק פיהק או כרסם פיסטוק חלבי סרבן במיוחד הוא הפסיד אותו): "אריק שקט, עצוב, ואומר 'זאת הייתה טרגדיה גדולה מבחינתי' ... זה הרי מה שכולנו רוצים לשמוע. אבל כמה טרגדיה אתה יכול להכניס ב-43 שניות?
הדבר החשוב ביותר שתרם לנו הג'ודוקא הוא שאחרי ההפסד שלו הוא נטע גם בשאר הנבחרת את מורשת ההפסד, שאותה היא תקרין גם לצופים בבית שכבר אין להם מה להפסיד, ואתם נותנים להם רישיון להפסיד ולהמשיך להיות.
וכך התמכרתי גם אני לשידורי האולימפיאדה, בניגוד לרצוני ועל חשבון זמני היקר והכלה. אני ממש לא מבין כלום בספורט, אבל הפסדים ולוזרים סדרתיים זה בהחלט התחום שלי.
לפני כשנה הכרתי במדריד כותב שירים וזמר מיוחד במינו. חוויאר רוביאל, מעין ז'ורז' ברסאנס הלטיני, שכותב בלדות מצחיקות וחומלות. שיר אחד שלו נחרת עמוק בלבי: זמר נוגה על קבוצת כדורגל כושלת במיוחד, בתחתית כל הליגות, נבחרת עיר הנמל הספרית קדיס.
זה הולך בערך כך, בתרגום חופשי: השיר הזה יכול להתאים גם לנבחרת שלנו בלונדון. 37 ספורטאים, לא כולל לימור לבנת. נכון, אין סיכוי שנביא מדליות זהב הביתה, אבל תראו איזה ייצוג מפואר ומלא מורשת, הדר וכאב יהודי
ותסלחו לי, אבל איך אפשר לחשוב על מדליות והישגים ספורטיביים כשכבר במשחקי הפתיחה מיטב המתחרים שלנו מתבקשים לתחוב מטפחת שחורה לכיס המקטורן המושקע שלהם, תוך כדי עלבון לאומי על סירובו של ראש הוועד האולימפי ז'ק רוג (שכעת בטח בודקים את עברו הנאצי לכאורה כמצביע לכאורה ללה פן) לדקת דומייה והרכנת ראש לזכר לימור לבנת?
ובמקום זה עוד הייתה להם חוצפה לתת למקרטני לשיר את "היי ג'וד", שכולם יודעים שבתרגום לעברית זה "הי יהודון".
כפטריוט רדום, גם לי יש כישרון להפוך את ההפסד לניצחון, כמו שמקובל אצלנו אחרי המלחמות המיותרות האחרונות (וגם כנראה אחרי המיותרת הגדולה מכולן שרוחשת ונלחשת כעת).
וגם הלילה לא אלך לישון לפני שאהיה בטוח שאף אחד מהנבחרת לא נתפס עם איזו מדליה.
היום בבוקר גם אלכס וגם אני קראנו בעיתון ש"שטילוב יעשה היסטוריה היום".
תגידו לבנאדם שהוא הולך לעשות היסטוריה, וזה ישר יחליש אותו. ואיך מרגיש מתעמל הקרקע אלכס עצמו עם משא כנפי ההיסטוריה על כתפיו עוד לפני המתיחות? ואיזה סיכוי יש לאיש טוב מארץ קטנה ובעייתית מול כל היפנים והרוסים? ואתם יודעים כמה סינים יש שם?
אולי יש כאלה שלא יודעים את זה, אבל כדי לפתות את הגלדיאטורים שלנו להיכנס מרצונם לכלוב "משחקי הרעב" בלונדון, החליט הוועד האולימפי הישראלי על פרסים כספיים לזוכים: מיליון שקלים לכל מי שיקטוף מדליית זהב; 400 אלף למי שמביא מדליה כסופה, ו-250 אלף בשביל ארד.
רק תחשבו לרגע כמה מבוכה והשפלות היו נמנעות אם במקום לשלוח את להקת הלוזרים ללונדון, פשוט היינו מלהקים אותם לאיזה פאנל דבילי מקומי של שעשועון באחד מערוצי הטלוויזיה, למשל "לעוף על המיליון".
ועכשיו התבשרנו שהנה, גם אלכס שלנו הפסיד, ועוד נמשכת השושלת.
פרשני ספורט גסי רוח כבר מרצדים את עצמם על המסך עם כותרות זועקות "כישלון כואב" ו"אכזבה טראגית", אבל כל מי שעד כה התאכזב רק מהמנצחים יישן גם הלילה ברוגע ובשקט, לא לפני שיכרע ברך לא אולימפית ויתפלל את תפילתו החילונית והאישית: אלי, תעשה שגם מחר תזרח החמה אלי, תעשה שלא תפרוץ פה פתאום מלחמה אלי, תעשה בבקשה שגם מחר נפסיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם