החגים שבין החגים
בנעורי לא הייתה מודעות לסכנות העישון. כשאבא שלי תפס אותי מעשן, הוא כעס עלי ונתן לי חפיסה של "דובק 10", סיפור עקידת יצחק
כדי לא להשאיר את הציבור ללא כל חג ויום זיכרון במשך כל כך הרבה חודשים, מטפטפים לנו כמה אירועי חג קלילים בין שני הוריקני החג ההרסניים הגדולים.
כמו בשבוע האחרון, כשכל המגזינים ותוכניות טלוויזיה טרחניות הוקדשו לחג החדש: שש שנים לזכר מלחמת לבנון השנייה. שם ארוך למלחמה מיותרת. מעניין אם יש עוד עמים שחוגגים מלחמות כושלות באדיקות שכזאת. וכמו כן, האם לא הגיע הזמן להכריז גם על יום זיכרון לאומי לזכר השלום?
עדיין לא התגבש פולקלור איכותי לחג מלחמת לבנון השנייה. כך שאנחנו שוב נידונים לסיפורי גבורה של גנרלים, ואבל על אלה שנפלו בגלל הבל השלטון. וכאילו לא מספיק עצוב פה, השנה תשעה באב נפל על חג מלחמת לבנון השנייה, ככה שהרבה אנשים עשו גשר וניסו להתנחם בתחרויות האולימפיאדה עד שוך ימי האבל והתענית גם על חורבן בית המקדש וגם על מלחמה שלא אמורה הייתה בכלל לפרוץ.
שבוע אחרי חגי הדכדוך הלאומי שמאחד אותנו יותר מכל מהפכה עממית, עוד רוצים שנחגוג ונעלוץ בט"ו באב, חג האהבה היהודי המעורפל הזה. כשעדיין אשתך כועסת עליך כי לא עשיתם את לבנון השנייה אצל ההורים שלה והם מאוד נפגעו ואתה שוקל לעזוב אותה ולהכריז על חורבן הבית השלישי, הבית שלך.
בהפגנה הבאה, אל תציתו את עצמכם, תציתו סיגריה!
כשהממשלה מחפשת דרך נוספת להעביר כספים מהנתינים לממלכה, מה היא עושה? לוקחת מיליארדי דולר מתקציבי הענק של ההתנחלויות או אחזקת החימוש של כוחות הכיבוש? מפסיקה את התמיכה בישיבה-בוחרס? מטילה מס כבד על הסיגרים והקוניאק לאספנים של הטייקונים? לא, הם שוב נטפלים למעמד הביניים, המעמד הדפוק והמיואש שבקיץ שאחרי הקיץ של המחאה נראה די אביב ערבי, והנה לוקחים לו גם את זה: כוס או שתיים של בירה קרה בערב, ובבוקר איזו סיגריה מנחמת של אחרי המהפכה.
אין לי ספק שהניקוטין הוא ההתמכרות הקשה ביותר של המאה ה-20, והייתי נגמל די בקלות מעישון כבר לפני הרבה זמן, אם הוא לא היה בשבילי צעקה של מיעוט נרדף.
כמי שרואה את עצמו כהומניסט ומהפכן נטול
וכן, אני עדיין מעשן אבל לא נהנה מזה, וזה קצת כמו לישון עם מישהי שיכולה להרוג אותך בלילה. כשגרתי בעיר הקרחונית בוסטון, שבה אכיפת חוק העישון היא אגרסיבית ובכל מקום, כולל שטחים פתוחים, יצאתי החוצה גם בטמפטורה של 30 מעלות מתחת לאפס כדי להצית את עצמי, בחברת ידידי הדחויים - הניאו מצורעים - שקראתי להם "סמוקלסים" על משקל "הומלסים". קפאנו ביחד ברעות מופתית באיזה חדר מדרגות מושלג. אהבה מקודשת בניקוטין.
בימי נעורי לא הייתה כל מודעות לסכנות ההשמדה של העישון. את הסיגריה הראשונה שלי עישנתי בגיל 14, כשאבא שלי תפס אותי עם חברי גידי מעשן את הסיגריה הראשונה שלי מאחורי הרפת של משפחת חבינסקי, לא רק שהוא לא כעס עליי, הוא נתן לי חפיסה שלמה של "דובק 10".
בהתחשב בכך שזה היה הדבר היחיד שאבא שלי נתן לי אי פעם, האם זה לא איזה עיבוד מודרני לסיפור עקידת יצחק? כמו הוויסקי, שאותו נטשתי לפני כשנתיים, גם הסיגריות היו שם תמיד בשבילי, ומעולם לא הייתי לגמרי בודד מאחורי מסך העשן שלי.
באוטוביוגרפיה של גבריאל גרסייה מרקס, הוא מקדיש כמעט פרק שלם להפסקת העישון שלו ומספר שהסיגריות היו החברות הכי טובות שלו, שתמיד קיבלו אותו ומעולם לא רבו איתו או עזבו אותו, ואחרי הפסקת העישון הוא בכה שנה, וזאת הייתה כנראה השנה המאה ואחת במאה שנות הבדידות שלו.
וגם אני, גם ברגעים הדיכאוניים ביותר, אחרי מחלות קשות והלם קרב, פרידות קשות מאהובות נפש, ומוות לא צפוי של חברים קרובים, תמיד היה לי את צינור הניקוטין הקטן. זה לפחות נשאר. זה מעולם לא העליב אותי ומעולם לא עזב אותי.
הסיגריה היא גם עיסוק. משהו לעשות כשאתה לא עושה כלום ומרגיש באופן טבעי גם קצת אשם בגלל זה. במחזה הנפלא של אוסקר וויילד "חשיבותה של רצינות", כשליידי אוגוסטה חוקרת את דודנה אלג'רנון בקשר לשידוך הולם לבת דודתו גוונדלין לחבר שלו (אח! השמות הנפלאים של וויילד!), אחת השאלות הראשונות ששואלת הטרחנית הזקנה היא "האם החבר שלו מעשן?". וכשאלג'רנון אומר לה שכן, הדודה חושבת לרגע ואז אומרת: "יופי! זה טוב שלגבר יש איזה עיסוק!".
ואכן, במה נחליף את העיסוק מרובה השנים שלנו בשריפת הריאות שלנו? נצא לעוד מהפכה נחמדה בלי שום מטרה מוגדרת חוץ מההתקהלות עצמה? נפתור תשבץ?
קראתי בעיתונים תגובות רבות של אזרחים מעשנים שהתבקשו להציל את המשק, רובן מרירות ובוטות, כך שמאוד בלטה תגובתה של פולי, מלצרית מירושלים: "אני ממש מודה לביבי שגרם לי להפסיק לעשן". ואם ביבי באמת רוצה להיטיב עם העם, אין ספק שהתקפה מאסיבית נגד איראן תגמול רבים מאיתנו.
אתם יודעים כמה קשה לעשן עם מסיכת אב"כ?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם